יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

טוב טוב


טוב, ראשית דבר ולפני הכל, אני רוצה להבהיר נקודה חשובה. מי שמתמיד בקריאת הטור אולי זוכר שבשבוע שעבר דיברנו על סממני הדאגה עפ"י הרפואה האלטרנטיבית. בתגובה שלח לי אחי מייל בו הוא מציע לי לעשות 10 דקות מדיטציה ביום כדי להתגבר על התקפי החרדה שלי. אז למען הסר ספק מליבן של כל החמיות (זה הרבים של אמא של אשתי, לא?) הפוטנציאליות שלי, אני אשמח לעשות התבודדות יום יומית, אבל אין לי התקפי חרדה. גם אם היו, לא הייתי חולק אותם עם כלל ישראל. אהה, חוץ מה..., בעצם לא, זה כלום באמת, רק פעם אחת, וכל העדים כבר מתו.  

פו (נשיפת אויר)! 8 ימים מחנה זה ארוך. היה כיף בסה"כ, בבחינת היה טוב וטוב שהיה. התנאים היו ממש טובים ביחס למחנה. אתם יודעים, מזכיר קצת את בקתות העץ שליד הים בסרטים האמריקאיים (טפו, לא ראיתי. קראתי על זה פעם. אל תחשדו בכשרים). איפה שיש חדר אוכל גדול מעץ, ועושים מלחמות אוכל עם עוגות קצפת. אז זהו, שקצפת זה לא כשר. אבל ירקות ואורז כן. אז אכלנו ירקות ואורז.
מלחמות לא חינוכיות אחרות היו גם היו. אם יש צ'ופר משמעותית לישראלי בחו"ל, הוא בלי שום ספק לבזבז לגויים את המים. למה מה קרה, אם אין לי - שלא יהיה לאף אחד. קערות, בלונים, רובי מים. איזה טקטיקה, עם המפקדים מהצבא היו רואים איזה איגופים דפקתי כדי להרטיב את יעדי האויב, את "מסמך גלנט" הבא היו מפברקים עליי.

המלחמה השנייה, שהיא ללא ספק התוכן העיקרי של המחנה, היא על ה"תורן" (ואם לא גדלת בישראל אז בטח תגיד "תורם"). אל תרגישו חוסר נעימות, אתם שייכים למשפחה טובה, גם אני לא ידעתי לפני המחנה על קיומו של המושג. אז ככה, הבוגרים של התנועה בונים לפני המחנה מגדל עץ, עליו תולים את דגל התנועה. כל לילה, כל הלילה, שומרים עליו החניכים בקנאות (אל תזלזלו, בכמות החניכים שהייתה, זה היה לילה לבן). מפני מי שומרים? פיית הדגלים, סתם, לא, אין באמת פיות. בוגרים מתנועה אחרת, מגיעים באישון לילה בתיאום מראש עם בוגרי התנועה, חוטפים את הדגל ומתבצרים על ה"תורם". הבוגרים שחיכו להתקפה ולא ממש ישנו, מעירים את שאר החניכים, ואז מתחיל הסיפור. כל אחד מהצדדים תוקף את חברו בכל אופן שיוכל. מילולית, בקללות שגם אם הייתי מבין התרגום שלהם, לא יכולתי לכתוב אותם (תגידו, כשאתה במסע בצבא וסוחב אלנוקה, ובאותם רגעים אתה ממש, אבל ממש שונא את כל העולם, יש היתר לקלל בשקט?). ופיזית, בביצים, קמח, אפר וכו'. אח"כ, מפאת מחסור בג'ובניקים, האספקה נגמרת, האוייבים יורדים מהתורם, הולכים מכות עם הבוגרים-אוייבים-חברים מהתנועה המארחת ובורחים עם הדגל. הם מחזירים אותו רק לאחר מו"מ מתיש, בו הם דורשים ממתקים ומגבות (!) (זה באמת מה שהם רצו. ברור לי שלאי בודד הייתי לוקח תנ"ך, רשימת כשרות מקומית ו..ברור, מגבת). בסוף המלחמה, אחרי קפה וסיגריה, סתם, סיגריה זה לא חינוכי, אז נרגילה, הסולחה נכנסת לתוקף והתוקפים נשארים לישון במחנה.
אני מבין אותכם, משהו מרגיש לא מובן. אוייבים או חברים, רוצים את הדגל או את המגבת, העניינים לא ממש ברורים. אבל עם מסורת לא מתווכחים. שלא תטעו, כל אורווגשי מתייחס להתקפה ברצינות תהומית. אחרי גניבת הדגל המדריכים צורחים על החניכים, שלא השתתפו כמו שצריך ולא עשו מורל, ומכריזים שמחר, כעונש, קמים מוקדם. במקום ב10, 8:00 כולם על הרגליים!

בהמשך המחנה ולאחר שבת, החניכים הולכים ומתחיל מחנה הבוגרים. התלבטנו אם לעשות מעין התקפת שליחים, משהו ברוח טובה יותר. כמובן שאני צדקתי (אלא מה), זו הייתה טעות. ואני רוצה לעמוד פה על נקודה מהותית. בנות יקרות, בנים לא הולכים מכות בצחוק. הם יכולים לצחוק לפני, אחרי, ואפילו לחייך במהלך המכות, אבל בלב הם היו נושכים אחד ת'שני. לא לאלימות! (אני ממש גרוע בה).

מספר נקודות נוספות אך קצרות.

יש רגעים בשליחות ובמחנה באופן ספציפי, כמו בכל החיים, בהם אתה אומר (לרוב לעצמך): מה אני עושה פה, למה הייתי צריך את זה. ובעיקר, אני לא עושה פה כלום, לא בשביל זה באתי. ללמד את החבר'ה לשחק "יניב" בקלפים זה נחמד, אפילו השם של המשחק הוא ישראלי, אבל יש לי רעיונות לכמה דברים יותר מועילים לעשות כרגע. לא יודע מה התשובה למחשבות האלה. אולי שלפעמים היצר עושה לנו כ"כ הרבה שיחות מוסר על הרגע המבוזבז, במציאות שבאופן כללי היא מנוצלת, שבגללו אנו מוותרים ומפסידים את כל האפשרות לקדם ולהתקדם.
זה קשור לנקודה השנייה. ב"ה הצלחתי ללמוד קצת תורה במחנה. זה לא שחסר זמן, אבל גם לגרד את עצמך מהבטלה, זה לא תמיד קל. למה אני אומר את זה? משתי סיבות: הראשונה קשורה לעניין ה"יניב" ו"אני לא עושה פה כלום". כמה פעמים בחיים התחלנו משהו ובגלל שהפסדנו פעם אחת ויתרנו על הכל. "מהיום כל יום אני רץ"! יום יומיים-סבבה, ביום השלישי לא רצתי, אז יאללה, הכל לפח. ה"בשר" של הזמן, הזמן העיקרי מבחינה כמותית, הוא זה שבין הקריזות בהן אנחנו מקבלים עלינו הנהגות חדשות לאחר שנכשלנו בקודמות. צריך להפסיק לוותר בגלל ש"נהרס לי הרצף", זה פרפקטיוניזם שמשאיר אותנו עם כלומניזם ביד, לאחריו. למה זה קשור, כי אם אני אוותר על השליחות בגלל יומיים משעממים, אני אפסיד הרבה יותר משאני ארוויח בשם ה"יקיות" שלי. והסיבה השנייה הרבה יותר פשוטה. ההבדל בין מחנה מרוח ומרגיז, עם שעמום שמביא לידי חטא, לבין מחנה סבבה לגמרי, היה לאתגר את עצמי במשהו, ללמוד קצת תורה. נורא קל לעשות טוב לעצמנו, פשוט צריך לקלף את עצמנו מהכורסא ולהתחיל לזוז.

מה עוד, אהה, שאם יש משהו שאני שונא, אבל שונא לעשות, זה להילחם על המקום שלי מבחינה חברתית. אין דבר שמוציא מהבנאדם יותר כוחות לחוצים ולא כייפים, מהרצון הנואש מדי להיות בחבר'ה. זה לא משנה אם מדובר בילדים בני 16 במחנה קטן, או באנשי עסקים מלוחים ומפולפלים (לא, זעתר לא מתאים). אל תלחם על המקום שלך, תבנה את עצמך מלמטה. גם בתור חברה צריך לדעת לקבל את החדש מהמקום שלו, אחרת אנחנו רק מעצימים את הקושי והשונות שלו.

ואחרון, וזה נחשב לי דבר תורה, טוב ה'? תשארו, זה מתוק. בעל התניא מדבר על 2 סוגי תשובות. תשובה תחתונה ותשובה עליונה. תחתונה היא על חטא, להשיב את הנשמה למצב הרוחני בו הייתה לפני החטא, ובעצם, למצב בו באנו לעולם. התשובה העליונה היא להשתמש בתנופה של התשובה התחתונה (בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים"), ולעלות אפילו יותר גבוה, עד למקום שבו אין כבר "אני" ששב אל ה', אני כבר מתבטל במציאותו. במילים אחרות, גאולה. בדור שלנו אנחנו לא אוהבים טוב מאוד, אנחנו רוצים מצויין (תכונה בעייתית משהו). אז למה לי תשובה נמוכה, בוא נקפוץ ישר לעליונה!
ה"ביאור תניא" (חובה חובה חובה-לקרוא) מעלה שאלה בשם אחד מחכמי החסידות, בעצם 2 שאלות עם תשובה אחת. הראשונה, בחסידות מפרשים את המילה "שמע" בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", התקבץ ישראל, מלשון אסיפה. למה לא לפרש לפי הפשט "שמע ישראל" - תקשיב ישראל. השנייה, האר"י הקדוש כתב באחד הספרים שלו, למה תגלגל כל נשמה לאחר המיתה, בהתאם לחטאיה. לדוגמא, עז פנים מתגלגל לכלב, החוטא בניאוף מתגלגל לחמור. ההתנהגות החייתית תהפוך אותך לחיה ממש. שואל החסיד, ומה עם הנואף היה גם עז פנים, בגלגול הבא הוא יהיה כלב או חמור?
והתשובה המשותפת היא שאולי החוטא לא יתגלגל לחיה בפועל, אלא כשהוא מתנהג בצורה מסויימת הוא נותן את כוחו לאותה חיה. כעת מסתובב החוטא ללא כוחות, כשכל כשרונותיו מפוזרים בין חיות היער והחצר. ולכן, לפני שמע ישראל - תקשיב ישראל, חייב להיות האסף ישראל, כי רק לאחר שקיבצת את הכוחות שלך שהשקעת במעשים הרעים (תשובה נמוכה), תוכל להקשיב באמת. ומה תוכנה של אותה הקשבה, "ה' אלוקינו ה' אחד", לבטל את עצמי ולהיכלל בה' אחד (תשובה עליונה).

מתוק או לא מתוק?!        

שבת שלום!  

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

לחץ - תנו לו לצאת

שלום,

אני יוצא למחנה של בני עקיבא, ולצערי ו/או לשמחתי לא אמור להיות שם אינטרנט, אז אני כותב בשלב מוקדם, באופן יחסי, של השבוע. 
לי, ובטח שגם לכם, יש תדמית מסויימת למחנה קיץ של תנועת נוער. אתם יודעים, עפר באוזניים, קפיצה משולשת כדי לעבור את השלולית שלפני הכיורים, 2 סנדות עקומות בתור שולחן ואחת בתור כיסא. ילדים שבמקום לישון בשק"ש - מתעפ"צים מסביב למדורה עם גיטרה ושרים סרנדות (אה, סליחה, סנדות). ובעיקר, ריח זוועתי של שירותים כימיים. לכן המחנה לא בא לי כ"כ בטוב, למי יש כוח לזה על הבוקר, בעצם, לפי השעות הזמניות של בני עקיבא, זה בצהריים.
מה שאני כנראה שוכח שמחנה בחו"ל שונה ממחנה בארץ. פחות בכיוון של "ריקושט", יותר בכיוון של "מגה ספורט", או בעצם מלון "יערות הכרמל" (דווקא במצב הנוכחי שלו, מחנה שם נשמע לי די קרבי). נשמע לי שכמה ספרים לא יזיקו לי שם, נעלי טיולים זה פחות בכיוון. היינו אמורים לארגן (ששש, אל תגלו, ננפיץ משהו) יום צבא, למצוא ולהמציא את הרעל שלא יצא בשירות. בתוכנית, רובי מים והמון קד"רים (קליטה דרך הרגליים), נשמע כמעט כמו הלו"ז הרגיל בטירונות.  
אתם יודעים, כשטיפה מתרחקים מהצבא זה מתחיל להישמע טיפה מגניב והירואי, כמו בסיפורים מלפני הצבא. אה, בטח סתם פאטה מורגנה.    


חולשה של הגב התחתון, כאבי ברכיים, דופק מואץ, פנים אדומות (בעיקר בין הגבות), חרדות, קוצר נשימה, נוקשות צוואר וכתפיים, הפרעות עיכול וספיגה, רעב מוגבר והשתוקקות למזונות מסויימים.
האם כמה מהסיפטומים הללו מוכרים לכם באופן חשוד? אם כן, ביינ-ואנידוס (ברוכים הבאים), קחו פתק ותחכו בתור, והוא ארוך. לפי הרפואה האלטרנטיבית  (תאמינו לי, חברים שלי כתבו על מפית תחזיות לגבי איך שאני הולך לסיים את השנה. גורו של רפואה אלטרנטיבית לא הייתה אחת מהן),  אלה הם נורות אדומות שמצביעות על דאגה, שהיא שילוב של פחד וחשיבת יתר. אווצ'. שנים של ביקורים אצל רופא לברכיים, שהסתיימו מקסימום בברכות וב"אין ממצאים חולניים", ואף אחד לא יכל לזרוק מילה, להגיד שלא שם הפתרון.  זהו, אני עובר למזרח, מפגין עם "גרינפיס" ופוצח בדיאטת צנוברים. סתם, סמים יש גם בדרום אמריקה, למה להרחיק נדוד עד הודו.
  

יש לי וידוי. אני כולה שליח צוציק במדינה חמודה אך לא גדולה בדרום אמריקה, ובכל זאת, הראש שלי טרוד במחשבות 24 שעות ביממה. לפעמים הן עוסקות בענייני תיקון עולם במלכות שדי (אגב, שמתם לב פעם שהכתובת של אלוקים כתובה ב"עלינו לשבח"? זה ישוב די קטן, מושב ליתר דיוק. מושב יקרו בשמים ממעל. כשאתם נכנסים תחפשו את שכונת עוזו בגובהי מרומים. הכתובת הייתה על הקיר!), אבל לרוב סתם, בענייני יום יום. לדוגמא, תהיו איתי. אני מסדר את בית המדרש. מה כדאי? לעביר שולחן שולחן או לדחוף את האחד בעזרת השני. איך לקחת את כל הערימה של הסידורים בנגלה אחת ואת הספרים מהארון חסידות באחרת, כדי לחסוך עבודה.  הפסקה מטודית.  נגיד שהחלטתי, אני אמור להיות רגוע עכשיו, אז זהו, שלא. אני אמשיך לעבוד, ביינתים אני אחשוב על מה שהשליח השני אמר לי היום, ושאני צריך להזכיר לרב בקשר לכסף, ואולי כדי לארגן איזה פעילות לטו' בשבט, ו-וואי, איזה רעב אני, ולמה אף אחד לא הזמין אותי לאכול. בקיצור, ככה נראה רוב היום שלי. זה אפילו מתדרדר בזמן תפילה. אז בכלל יש זמן לחשוב על מלא דברים, כי ה20 פסו שההוא חייב לי הרבה יותר מעניינים מגשם, רפואה וגאולה, נכון? זה די מעייף, סתם שתדעו. שיער לבן מגיל 10 יכול להיות קשור לעניין הזה? 


לחצי עולם יש היום משקפיים, עדשות או לייזר בעיינים ברמות יותר גבוהות מלציקלופ באקס-מן. לפני כמה מאות שנים לא היה משקפיים לאף אחד. טוב, אז חלק גיששו את דרכם באפלה, אבל לא כולם. כל ילד בגיל 10 מחזיק את המותניים בגלל כאבי גב, כמו זקן בן 90. זה שאנחנו כל היום במחשב עם גב סימן שאלה ועיינים של חפרפרת, זה בטח חלק מהתשובה. אבל זה יותר מזה. הגוף צובר את כל הרגש שאנחנו מפיקים, וזה בסוף מתבטא בכאבים שונים ומשונים. העיינים בולעות את כל המתח. גם עמוד השדרה הוא נקז טוב של דאגה. אנחנו חיים בעולם של מותרות, ובכל זאת לא מפסיקים לדאוג מלתכנן את הצעד הבא. אחוז ההתאבדות הכי גבוה בעולם הוא במדינות הכי עשירות. יש לנו לחם בבית, יש משפחה, יש לימודים, יש תורה, טרנקילו, מה הלחץ?


כאילו מה, אני שליח, לא ראש ממשלה, חלק מהמטרה זה להינות. זו הרי אחת הדרכים הטובות לדוסים לצאת לטיול אחרי צבא, ועוד על חשבון המערכת. ועוד עזבו אתכם מהשיקול האישי, שיש לו מקום מכובד מאוד בפני עצמו. באת לקרב ולהתקרב, איך תצליח בזה אם כשאתה עם החבר'ה אתה טרוד בגלל הפעילות הבאה בתור, או כועס ומתוח בגלל הפעילות הנוכחית. בפעם האחרונה שבדקתי, ה' עוד לא מינה אותי לדובר שלו, אבל בכל זאת, לא נראה לי שהוא התכוון שנהיה כאלה כבדים. 


שאלה: למאזינים למוזיקה ישראלית (לא עלינו), מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר ישראלי לא חסידי, שנכתב החל משנות ה90, ולא היה דיכאוני, שקט ונוגע ללב? נו בחייט אמא'שלהם, כל מפורסם שמקבל כתבה ב7 ימים מספר איך עשו עליו חרם בילדותו, שהוא התמכר לסמים,נגמל ופיתח אובססיה חולנית לקרמבו מוקה. אי אפשר סתם להגיד, אני שמח וטוב לי? אני לא בא לזלזל בכאב של אחרים, אבל למה התמכרנו כ"כ חזק לדכדוך הזה, ועוד כחברה?


וידוי פרק 2, אל תגלו לבן גוריון, אבל מעבר למשפחה, לחברים (ובעצם להכל), לא תמיד מתחשק לי לחזור לארץ. קראתי את הספר המיוחד "האם יש סיכוי לאהבה", וכמה שהוא צודק. אנחנו חברה בחרדה, אנחנו עסוקים בלשרוד יותר מדי שנים.  אין מה לעשות, כנראה שלבני דודים אין תוכניות להפסיק להציק לנו במאה הקרובה, חייבים להפסיק להשתמש בהם כתירוץ.  אנחנו פשוט חולי נפש, כמה מתח, כמה עצבים, כמה ריצות ממקום למקום, די כבר! ואני עוד מכור לזה, כל היום בynet וnrg, קורא ומתעצבן. כמה שנאה עצמית, אנחנו פשוט הורגים את עצמו מבפנים. תראו כתבה שמדברת על ימניים/חרדים/שמאלנים, תגלגלו את העכבר למטה ותגלו בתגובות שנאת אחים עצומה. היום אפשר להתחבא מאחורי המקלדת, אז כל אחד שופך את כל הרוע שלו.


זהו, הוצאתי את זה, כאילו לפחות קצת. מה הפתרון שלי? ממש לא יודע, אני עסוק בלהרגיע את עצמי, תתדאגו אתם למדינה (אהה בעצם, אל תדאגו. כאילו, תתדאגו שלא תתדאג). אולי חסר לנו קצת בטחון בה'. מה יש לפחד כ"כ הרבה, הוא אוהב אותנו, שומר עלינו, דואג בשבילנו. כל העולם עכשיו בקטע של הניו-אייג', מחפשים את עצמם, מי במקום יותר קרוב ומי יותר רחוק. אנחנו קיבלנו מתנה - תורה. איזה יופי שלא צריך לתהות ולטעות כ"כ הרבה. פשוט צריך להפסיק לחשוב שהחיים עד כדי כך מורכבים. הם מורכבים אבל הדרך סלולה לפנינו. בו נשמח בה, בזה שהיא קיימת, בהליכה בה. במשפחה, בחברים, בעולם. בואו נחייך, זה עדיין בחינם.

"מה יש לכם לדאוג?" (ע. רן. חחח)         
  

יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

לדעת ליפול

מ'נתשמע?

אהה, הבלוג השתדרג לטור קבוע (בעז"ה) באתר "מורשת", אתם מוזמנים להראות נוכחות.
היום אני משלים 4 חודשים מחוץ לבית, והפז"ם דופק. סתם. למרות שגם כשטוב סופרים לסוף, לא? 

השנה בחצי כדור הזה של העולם שונה (ואל תבקשו פירוט, אני לא באמת מבין), לכן עכשיו שיא הקיץ (הכל יחסי, עדיין יורד פה גשם יותר מבארץ), ושנת הלימודים בדיוק הסתיימה. לשליח שבא לשנה זה קצת מעפן, ואני אסביר. באת באוגוסט, לא הבנת מה הולך מסביבך. פה פה פה, התחלת להתאקלם. עוד לא הרמת את הראש וכולם כבר באס"ק (אוירת סוף קורס) של סוף שנה.
חופש גדול, בעצם ענק, של 3 חודשים. הוא הסתיים? נשארו שלושה חודשים. ביוני כבר התחברת לחבר'ה, קלטת קצת ת'שפה. סוף יולי דספדידה (מסיבת פרידה בספרדית. זה מזכיר באופן חשוד את המילה הספד, שהיא מסיבת פרידה מסוג אחר).
מצד שני, אפשר לתאר את כל החיים ככה. נולדנו. בכינו, אכלנו, ישנו. למדנו לקרוא, אכלנו, הלכנו לשירותים, עבדנו. ביזבזנו ת'כסף. צ'או. החיים זה מה שקורה בין הפעולות המוכרחות האלה, והדרך שבה אנחנו עושים את הפעולות {(איזה קלישאות, אני יכול להכין ממנה מצגת עם תמונות של נוף ומוזיקה רגועה) אנחנו מפחדים ממשפטים מפוצצים, אז חייבים להיות ציניים בסוף, כדי להוציא מהם את האויר. כשאין ציפיות מהחיים, גם אין אכזבות מהם}.

צ'מעו, כל הכבוד לי, 7 משפטים ועוד לא אמרתי כלום, אני מורח אתכם יופי, ועוד חשבתי שאין לי על מה לכתוב.  

אז איפה היינו? אהה. שנת הלימודים הסתיימה. בטח אתם אומרים לעצמכם (בטח שלא אומרים, יהיה יותר מדוייק. יא אדישים), איזה בכיין. הוא הולך להגיד שאין מה לעשות ומשעמם לו. אז צדקתם לגמרי, אני בכיין ומשעמם לי. אבל בקשר להמשך אתם טועים. אין לי איך להעסיק את עצמי. זו לא שהחבר'ה פנויים אז אפשר להעסיק אותם (הוי אומר, לעשות להם שטיפת מוח דתית (צחוק שטני). שמעתי פעם ממישהו שהוא באמת עושה שטיפת מוח, זה מצויין אחרי הלכלוך של החטאים). כאילו, הם פנויים, אבל פנוי פה, זה לא כמו פנוי שלנו. בדרום אמריקה פנוי זה מקצוע. זה לא פנוי לעשות, זה פנוי מלעשות, זה עסוק כי אני פנוי. שלושה חודשים בבית ובפונטה דל אסטה (סוג של אילת. רק יותר יקרה ועם פחות ערסים. יכול להיות שיש קשר בין העובדות, אבל לא שמעתם אותי אומר את זה). מה שזה אומר בשבילי, זה שצריך לחזור לאסוף בולים וז'וז'ים. ואם ממש, אבל ממש משעמם לי, זה יכול להגיע למצב שאני אלמד ספרדית, ואפילו תורה! אני גם יוצא למחנה של בני עקיבא, מתכנן טיול לדרום אמריקה ואח"כ עושה אותו במשך חודש, אבל אל תתנו לעובדות לקלקל לי את הנקודה.

אני חייב לעצור את הרצף. שמעתי עכשיו הגיג חוכמה. תיכוניסט שעבר פה הדגים את היכולות שלו בעברית. "אני לייק מלפפון". תחשבו על זה בבית. 

אהה, יופי. בלי ששמתי לב מצאנו לנו נושא לדיון. למה כשיש זמן - אין זמן, וכשאין זמן - יש זמן. כשאתה נמצא בזמנים טובים של עשייה, אתה מתאמץ לגרד זמן לדברים נוספים, כי אתה במוד חיוני. וכשיש חופש, אוי ואבוי. קשה אפילו להפוך את הגוף במיטה, כדי למנוע פצעי לחץ. זה אירוני, אבל דווקא כשישנים - עייפים. איפה אתה ואיפה ההבטחות שהבטחת, שאם רק יהיה קצת זמן אני אעשה ככה וככה וככה. אגב שינה, בשבוע האחרון השתבשתי לגמרי. אני צובר עייפות, ישן הרבה בשבת, לא מצליח לישון במוצאי שבת, אז ישן את כל הבוקר-צהריים ביום ראשון (זה יום חופשי), לא מצליח לישון בלילה. עייף בשני, ישן בערב וככה נמשך כל השבוע. זה כמו שאתה נוסע באוטובוס ומשעמם. אם לא הבאת ספר, אתה יכול לאכול את עצמך ימים, איזה כיף היה אם רק היה לי ספר. ואם הבאת, אפילו ספריה שלמה, לא תפתח אותו.  

אז מה עושים? שומרים על מסגרת בחופשים (תתפוצצו, בטח אתם מזילים ריר על חופש עכשיו). קמים בבוקר, מתפללים (טוב, רושמים לי חיסורים אם אני לא מגיע), לומדים, עושים כושר, מגרדים חברותות מהבתים (מבטיחים שיהיה נרגילה, זה תמיד עובד).

לדעת ליפול זו אומנות. ולא, לא רק בקפיצה לבריכה באולמפידה. האדמו"ר הזקן של חב"ד כתב את "שער היחוד והאמונה" שבספר התניא בשביל זה. התחלת לעלות בעבודת ה', יפה לך. אנחנו יודעים שהחיים הם בבחינת "רצו ושוב", עליות וירידות. אחרי העלייה בוודאות תבוא ירידה, סונר אור לייטר. איך אני מגיע למצב שבסך הכולל אני אהיה במגמת עליה. אחרת, בשביל מה שווה כל המאמץ, אם נשארתי כמו שאני. הוא עונה שצריך ליצור קו אדום, גבול תחתון, שגם אם אני ב"מוחין דקטנות", שכל הדיבורים הגבוהים לא מעניינים אותי עכשיו, גם אז יש גבול לירידה. מותר לרגע להפסיק לעלות, אסור ליפול. שלא תעשה דברים שאח"כ תצטער עליהם. לגבול הזה קוראים הלכה. גם כשלא מתחשק - תהיה חזק, מאמי.  נדמה לי שזה בעל צדקת הצדיק שאומר, שבתחילת עבודת ה' אדם מקבל הארה, אור גדול שבעזרתו הכל ברור, אין שאלות. אח"כ האור נכבה, וצריך להמשיך להתקדם מכוח הזכרון של האור. האירו לך? אתה יודע הכל? יפה. כיבו את האור? הגיע הרגע להאמין. (משום מה זה מזכיר לי את עשרות הדוכנים למכירת תירס שהבני דודים שמים ברצף, על כבישים מהירים. ההגיון שלהם עובד בערך ככה: רוצה תירס? "לא". ועכשיו? "לא", ועכשיו? ועכשיו?).
ר' נחמן מדבר על בקיאות בעלייה ובקיאות בירידה. כולם נופלים, אבל חתול נופל על הרגליים.

ובכל זאת, כבר נפלת?  "מי שנפל מאוד חס ושלום, צריך שידע זאת, ששם במקומו דיקא יכול להתקרב לה' יתברך ביותר, כי שם דיקא נעלם חיות גבוה מאוד. וכשיזכה לשוב אל ה' יתגלה על ידו דיקא תורה גבוהה, דהיינו סתרי תורה". או-ואו! איזה כיף. לעבודה! 
 


יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

אחים

חג אורים שמח וחודש טוב!

נכון שרק חסר היה שר"ח טבת היה יוצא בשבת, והיינו אומרים את כל התוספות שמתחת לקו ב"רינת ישראל"? תמיד, במהלך התפילה, כשאני מנסה להראות לאנשים חדשים בקהילה, איפה אנחנו נמצאים בסידור, במקום לגמגם בספרדית, אני מצביע על מספר העמוד של תחילת תפילת עמידה, על המספר של סופה, מצביע על הקטעים שמתחת לקו ומסמן עם האצבע "לא".  

בני אדם חלשים בלהנות מדברים כשהם מתרחשים. אף פעם אני לא מצליח להתכוון בתוספות המיוחדות בתפילה, רק כשהחג עומד להסתיים אני נזכר שאח"כ לא תהיה לי הזדמנות, אז אני חושב קצת על המשמעות של המילים שב"על הניסים".


התחילה אצלנו, ב"ה, מגפת מוצ'ילרים (מטיילים ישראלים. מוצ'ילה זה תיק בספרדית. איזה כיף להתנשא על אחרים ב4 מילים שאני יודע יותר מהם בספרדית. אנחנו לא מעריכים מספיק את ההנאה שבלהיות ראש לשועלים). אורוגואי היא לא בדיוק מדינת מטיילים, כאילו יכול להיות שכן, פשוט רוב האורגוושים עצלנים מדי (הגויים, ברור. הכי קל להאשים אותם) כדי לטייל בה ולבדוק. אז מה שנשאר זה מונטוידיאו, עיר הבירה. אם אתה בקטע של מסלולי מכשולים בדמות מדרכות עקומות ועליהן מזכרות מכלבים - אתה במקום הנכון. סתם סתם, ממש יפה פה (לכו תדעו מי קורא את זה, אני לא רוצה להסתבך). בקיצור, יש כמה מוצ'ילרים עם יותר מדי זמן פנוי (וזמן פנוי יחסית למוצ'ילרים, זה המון זמן פנוי יחסית לבני אדם נורמלים, כאלה עם חיים), וצורך עז להחתים עוד מדינות בדרכון, שמגיעים לפה. זה התחיל מטלפון תמים מצעיר מהקהילה, שחבר של חבר של חבר שאל אותו אם יש לו מקום פנוי לסדר לשלושה מטיילים יהודים מאוסטרליה. תנחשו על הדירה של מי הוא חשב. אז שוב, גם פנוי זה מושג יחסי. עכשיו, לא השתמשתי במילה מגיפה בלי סיבה. בשבת, באורח פלא, אין לי מושג איך, התארחו אצלנו חמישה בנים, אוסטרלים, ישראלי מניו יורק וישראלי מישראל. אליהם הצטרפו מדי פעם שלוש יהודיות מאוסטרליה. בקיצור, בלאגן (אה, סליחה. מלא שכר מצוות הכנסת אורחים).

אז זה לא נגמר פה. המגנט היהודי משך אלינו עוד שתי מטיילות ישראליות להדלקת נרות חנוכה השבוע. בטח נשמע לכם שאני מגזים, שאני מסלף את העובדות, שהאחרים כבר הלכו עד אותה הדלקת נרות. אז קודם כל, אתם צודקים. אבל מעבר לזה, החבר'ה נהנו בשבת ובמקום להמשיך בדרכם הם אמרו שנראה להם שהם ידחו את הטיסה וישארו עוד קצת. אז חשבתי, וואלה, יהיו איתנו בדומינגו (יום ראשון), זה יום חופשי אז בכיף (אין ספק שמוסד ימי הראשון הוא אחת מהדרכים הטובות להעלות את ניצוצות הקדושה שבאומות העולם). אז הם נשארו, ונשארו. זה לא שביינתים הם קרעו את העיר. בבוקר השארנו להם דלת פתוחה ומפתח. כשחזרנו ב7 בערב, היא הייתה עדיין פתוחה, הם בדיוק הכינו ביצה לארוחת בוקר. המשך הלו"ז, שהסתיים ביום שלישי, היה להתווכח אם ללכת לטיילת (היא במרחק 150 מטר מהבית) ולקנח בארוחת ערב אצל אחת ממשפחות השליחים. כמובן שהם השאירו את התיקים אצלנו ומתכננים לחזור לשבת. ב"ה, שנהיה בריאים. צריך ליצור קשר עם הרבנות הראשית, ולדחות את בר המצווה לפחות ב10 שנים, תראו לי אחד שבאמת מתבגר בגיל הזה (לא, אני לא נחשב). סתם, באמת ב"ה. הם אמרו שזו הייתה השבת הכי טובה שלהם בדרום אמריקה. כיף לראות קהילה יהודית כ"כ חיה ותוססת. לפעמים צריכים להתרחק כדי להתקרב (ראה ערך "על הניסים" דלעיל).        


כל ערב שבת אנחנו עושים ארוחת ערב לצעירים. לבשל ל15 חבר'ה לפני ולנקות את הסופה אחרי, זה פרוייקט, אבל ב"ה, זו אחת מהפעילויות הכי משמעותיות שלנו. אין כמו אוכל כדי לקרב את הבטן לשולחן, ולהבדיל, את הלבבות לה'. כדי למשוך חבר'ה חדשים החלטנו על נושא אטרקטיבי לארוחה, מגיע רק מי שמביא את אחיו. אנחנו מכינים משחקים בסטייל "בחן את עצמך"- מה אתה יודע על אח שלך.

בלי לשים לב, כיוונו לדעת תורה, כי מבחינת פרשיות השבוע, אנחנו נמצאים בשיא הדרמה של סיפור מכירת יוסף והמפגש בין האחים (מדהים איך דווקא המילים המאופקות של התורה, מצליחות לתאר את המפגש הטעון הזה. כנראה שצריך להיות אלוקים כדי לדעת לאזן בין התלהבות יתר לאדישות. לא סתם הוא האחראי לרב המכר הנגנב ביותר בהיסטוריה). אחת השאלות שמציקות לי בזמן האחרון (כמובן, אחרי "בני עקיבא - לאן?"), ולאו דווקא בגלל הסיפור המקראי, היא למה כ"כ הרבה אחים לא מסתדרים אחד עם השני. (מעניין לעניין, בלי שום קשר לעניין. זה נחמד לכתוב במקלדת עם עברית, אבל השרירים באצבע נתפסים לי מרוב קושי לשכנע את המחשב שבאמת רציתי לכתוב "ב" ו"ר"). זה פשוט לא הגיוני, אחים אמורים להיות - אחים, לא? לכל ערס שעובר ברחוב אני אקרא "אחי", כי לבטא כמה אנחנו קרובים, אבל לאחי "על אמת" זה הרבה יותר קשה (לא אצלי באמת, אצלי הכל מושלם, אצלכם).

אז מה התשובה, למה זה קורה ואיך משתפרים? האמת שאין לי מושג, קיוותי שאתם תגידו לי, או שזה סתם יזרום לי עם הכתיבה (אני פשוט משקיע כרגע את עיקר המרץ והדעת להרביץ למקלדת את האותיות). לגבי השאלה השנייה, אפשר לקשר את זה לעניין "על הניסים" (מי האמין שאני אצור שלוש פסקאות עם קשר ביניהן. אמא, אמרתי לך שיש לי תקווה). תחשוב שבגיל 120 כשאחיך ילך לעולם שכולו טוב (המפעל של עלית?), אתה תצטער שלא הייתם חברים. לא יודע, אולי זה יכול להצליח מדי פעם, אבל זה רדוד ולא יציב. לחיות כי בסוף מתים זה לא סביר. 

ולמה זה ככה? אולי כי הרבה יותר קל לאהוב את "אחי" של הרחוב, מאשר את אחי הביולוגי. בבית, כשאין לי כח להיות צדיק, מתגלה האני האמיתי. חבר אמר לי פעם כשהייתי באיזה פרץ דוסי-מתלהב, ונאמתי לו בעניין, שאני אומר הרבה דברי תורה יפים, אבל לאחותי אני לא ממש נחמד (שוב, זה לא אני באמת, רק בשביל הדוגמא. אני באופן ספציפי, ממש בסדר). עבודת המידות האמיתית היא עם מי שאני לא "צריך" אותו, שאני לא מנסה להרוויח אותו. בקיצור, בנות, החיים זה לא דייט.

עוד סיבות? אולי כי למרות לפעמים נוטים לחשוב שאנחנו הרבה יותר מזה, שאנחנו אנשים בוגרים והתגברנו על הרצונות הקטנים, עם כל זה, אנחנו בסה"כ בני אדם. כאלה שרוצים אהבה, שעדיין מקנאים באח שהיה לו חדר יותר גדול, באחות שחשבנו שאבא ואמא אוהבים אותה יותר.


אני אמור לסיים באיזה פאנץ, עם איזה מסקנה ניצחת, אותי כבר תיקנתי ועכשיו עברתי לתקן אתכם, ואין לי. אולי נסיים במה שמו"ר אמר השבוע. המסקנה של התעלמות האחים מיוסף, של "והם לא היכירוהו", שסירבו להכיר בטוב שבו, שחיפשו אותו (עפ"י המדרש) בבית זונות, כי איפה "מסלסל בשערו" כבר יכול להיות, היא "ויכר יוסף את אחיו" - להתמקד רק בטוב של השני, אח, חבר, שותף, כל אחד.

צ'או                         

יום שישי, 3 בדצמבר 2010

אוי ואבוי, מאיפה בא עלינו האסון הזה? אנחנו, בני האדם, כבר חשבנו שהכנענו את הטבע, שאסונות טבע מתרחשים רק במדינות עולם שלישי, והנה הטבע צוחק לנו בפנים (ואני לו אהיה מופתע אם יתברר שהוא לא היחיד). ה', לא לאור הזה התכוונו בחנוכה, רצינו אור שמאיר, לא כזה שמסנוור את האמונה. אנחנו יודעים שאתה מדבר אלינו גם בכאב, וננסה להשתפר בלנ"ד, אבל בבקשה תפסיק. תוריד עלינו גשם שיכבה את האש וימלא את המעיינות.
 
אני אנסה לכתוב משהו, זה מרגיש פלספני ומציק, אבל נו, בעז"ה.
 
יש רגעים לא קלים. בשליחות, ובכלל בחיים. גם כשנראה לך שעלית על דרך המלך, אז נראה לך, סו וואט? חשבת שאתה מעל כל השטויות הקטנות, ולא, גם אם תבלע בטעות קצת מי פה ויהיה לך טעם מגעיל, זה יכול להתגלגל ולהרוס לך חצי יום (לא, זה באמת לא קרה לי). הרבה פעמים אנחנו מסבירים דברים שקרו לנו, בסיבות גדולות ועקרוניות, אבל לפעמים זה לא נכון, איזושהי שטות קטנה התנפחה והשכיחה לך את המטרה. אולי לגאווה אין מקום כי אנחנו באמת בני אדם, גם אתה סטלן והיית שנתיים בהודו, יכול לבוא זבוב קטן ולעלות לך את העצבים. כי ככה, אחרי הכל אנחנו בעיקר חומר.
 
היינו אתמול ב"טיול" שנתי של חטיבת הביינים. אתם בטח חושבים על חום וזבובים ולא על מי פה (אולי על משחת שיינים לצבוע ת'חברים), אתם יודעים, כל מיני דברים שעושים הטיול. אז תדעו שצדקתם, הזבובים היו הדבר הכי אקטיבי ומעניין שהיה ב"טיול". הגענו לפארק במרחק שעתיים נסיעה, המורה לספורט הנפיצה מסלול טיול של רבע שעה, וזהו, שם נגמר התפקיד החינוכי של המורים. 7 שעות של רביצה. כלום כלום כלום. שיהיו בריאים.
 
עשיתי חברותא עם כמה תיכנוסטים. היו כמה תנאים: בבית שלי, עם אוכל ונרגילה. הם אפילו הרשו לי לדבר כמה דקות על חנוכה. למדנו, אתם יודעים, שמהאור החיצוני של החנוכיה אפשר ללמוד על האור הפנימי, ושקצת אור דוחה הרבה חושך. מישהו מהם שאל אותי "ומה עם הנרות לא אומרים לי כלום". לא ידעתי מה לענות, גם לי הם לא תמיד אומרים משהו. בכלל, יש משהו בחגים, לפחות בחו"ל, שמעורר רגשות, אבל לא תמיד של שמחה. לפעמים זה כבדות, געגוע, באסה. לא יודע.  
 
אח"כ חשבתי, שאולי יש עוד יעוד לאור שאנחנו פחות חושבים עליו. אנחנו חושבים על האור בתור המטרה, אולי שהוא הצ'ופר שאחרי המעשים הטובים. אבל מה אור עושה - מאיר. כשהחג מגיע, ומאיר בנו נקודה מסויימת, זה לא שאנחנו תמיד נרגיש שהיא תמיד טובה ומאירה בזכות עצמה, כי כשיש אור אנחנו רואים, רואים את מה שיש לראות, אם יש מה לראות. החג שואל אותנו: "אתה מסתכל על הנרות, הם באמת מאירים לך, הם באמת יפים בעייניך"? אם הנושא הרוחני הספציפי, ובכלל החיים הרוחניים שלנו במצב טוב האור יגלה אותו, ותתעורר שמחה ספונטנית, שמחת חג. ואם לא - אז פחות.
 
ובכל זאת, מצווה לשמוח בחג. למה? ומה אם המצב לא משהו? כי תמיד יש על מה לעבוד, תמיד יש במה להשתפר. לעבודה האין סופית הזו יש שם - חיים. באנו לפה לעבוד, וצריך לשמוח בזה. ככה נעשה את העבודה הרוחנית יותר טוב, ובעיקר כי זה החיים וזה יופי. מי שמפסיק לעבוד, מי שרוצה לעצור לרגע, "לבחון את הדברים", שידע שהחיים הם כמו אופנוע. מי שעוצר, נופל. מותר לבדוק שמן-מים, אבל תוך כדי תנועה (אל תנסו את זה בבית). כשאנחנו שמחים, אנחנו אומרים לה' תודה, אנחנו אוהבים את המשחק הזה, את משחק החיים (שם של טלנבולה), ואנחנו רוצים להמשיך לשחק. תודה על החג שנתן לנו מנוחה קצרה, תודה שהוא האיר, אפילו אם האור גילה נקודות רעות, אנחנו ננסה להשתפר.     
 
לעילוי נשמת אור א. וכל ההרוגים בשריפה, ולרפואת הפצועים.
 
חג אורים שמח ובשורות טובות
 

יום שישי, 26 בנובמבר 2010

jidon

אולה טודוס,

תשמעו, אתם לא מבינים מזה. עשינו חידון ישראל לתנועות הנוער בעיר. אולי זה נשמע כמו עוד פעילות עם שם מפוצץ, כשבסוף באים 5 אנשים, אבל לא, היו איזה 250.
בכלל, הקטע עם התנועות נוער פה ממש חזק. רוב הנוער היהודי שגם קורא לעצמו יהודי, נמצא בתנועות נוער. אין פה יותר מדי יהודים, אבל יש 7 תנועות נוער! נראה לי שזה יותר ממה שיש בישראל, ועוד נסגרו כמה. הם גם סופר-ציוניים [באמת סופר כשר (ציוני זה פחות משמעותי בהקשר הזה) לא היה מזיק פה. אחרי הכל, נמאס לאכול אותו השוקולד בעטיפה הסגולה של קדבורי].

עם כבר נכנסים קצת לנושא הזה של התנועות, יש להם קטע ממש מצחיק להשתמש במילים פלצניות בעברית, בד"כ בהקשרים מוטעים. למשל, לפגישה קוראים "אסיפה". לאחראי על הפעילות החוויתית קוראים "כיף באירועים".
יש עוד כמה, סתם לא עולה לי עכשיו. הם גם שכחו שעברו איזה 60 שנה מאז שהקימו את התנועה שלהם, אז הם ממשיכים באותם הערכים בדיוק. אחד מעשרת הדיברות של "מכבי הצעיר" (דיברתי עליהם עם מישהי באנגלית והיא קראה להם "מכבי בייבי"),הוא "מכבי הצעיר חסכן ולא קמצן". אכן, דברי אלוקים חיים.  בית"ר עוד שרים על 2 גדות לירדן, כועסים על בן גוריון ורבין על אלטלנה, ומעריצים את ז'בוטניסקי בצורה פולחנית למדי. יש תנועות שלא שמעתם עליהם בחיים- חזית הנוער ("חסית" אם אותה דרום אמריקאי), הנוער הציוני, הבונים-דרור, מצלצל מוכר למישהו?

הם גם רציניים רצח עם התנועה שלהם, לא כמו בארץ. אצלנו עם מישהו נשאר מדריך בכיתה יב', החניכים יכינו לו עוגה, כשממנה תצא שרית חדד ותשיר לו "אז תשיג לך חיים, כי אין לך ברירה". פה רק ביב' מתחילים להדריך [חוץ מבבני עקיבא (החבר'ה קוראים לה "בני" או הבייביסיטר לילדים של השליחים). שם נהיים חניכים בגיל 4. בגיל 15 אתה רכז של היבשת]. אח"כ יוצאים ל"שנת" בארץ [שנת הכשרה. סמיכות בדקדוק, היא לא הצד החזק, כמו שבטח הבנתם. לכיתות בגן יש שמות של ערים. למשל, "כיתה ירושלים". אהה. אני עוד חייב לכם בלנ"ד הקלטה של נוסח ברכת המזון של הגן. הקשר לברכה המקורית מקרי בהחלט. זה מתחיל בהקדמה של רבע שעה של "הנני מוכן ומוזמן לקיים ברכת הזאת, הזאת" (דיברנו על סמיכות לא?). אח"כ יש 10 מילים שמזכירות את הברכה המקורית-במנגינה לפחות.], וחוזרים לשנתיים (!) נוספות בתפקידים בתנועה. כאילו יש מצב שאתה בא לרופא יהודי, והוא אומר לך "מצטער, אני חייב לעוף, הזעיקו אותי. אני ראש "כיף באירועים", ודיווחו לי על פעילות לא כייפית". 


טוב, כל העסק התחיל בצורה די תמימה. רצינו ליצור קשר עם התנועות, אז הצענו לפדרציה של התנועות לעשות טורניר כדורגל בין התנועות.
הם בדקו ואמרו שהתנועות מעדיפות חידון בנושא ישראל שיסכם את החומר שהם למדו (חנונים. כנראה שהם חטפו הרבה מכות בבית ספר). לשליח זו אמורה להיות הרמה להנחתה, אבל לא ידענו איזה בלאגן מחכה לנו.
זה התחיל מזה שהראשי תנועות הלכו לחבר'ה שלהם וסיפרו ש"הגיע שליח ממש עשיר מישראל ורוצה להכיר את הבוגרים. רצינו לעשות טורניר כדורגל, אבל הוא התעקש על חידון" (הם גם סיפרו להם על פרס בסכום אסטרונומי ודמיוני שאנחנו הולכים לחלק).

עבדנו על השאלות, המצגת, הצד הטכני. זה לקח מלא מלא זמן. בחן את עצמך: "מה משותף ליניב, עוזי, ואי.סי.קיו" (המצאה ישראלית). "מה הפתרון של שלמה ארצי לבעיות בישראל" (ארץ חדשה). בני עקיבא הצליחו לטעות בשאלה "האם צמים כשתשעה באב יוצא בראש חודש" (צדק מי שאמר שהתנועה נקראת על שמו של עקיבא לפני שהיה רבי. סתם).
עוד עניין הוא שהתנועות מקדשות את הציונות ומתעלמות מכל היסטוריה קודמת. כמה סוכר הרצל אהב בקפה? 2, הרבה חלב. איך קראו לבן של אברהם אבינו? מי זה אברהם ומזה השם משפחה המוזר הזה "אבינו"? 

ב"ה החידון הגיע. מיליון אנשים. התחיל נחמד. לא יודע מתי, אבל די יודע למה, העסק התחיל להתחמם. השיפוט לא היה נורא עקבי. אחרי החידון היה צריך להיות די.ג'י (די.שיי. בספרדית). כל תנועה שהפסידה עזבה בכעס.
כל שלב הטונים רק התחממו, זה לא טוב וזה טוב. איך החשבתם להם בתור זמר בישראל את "ארי איינשטיין". באמת, שבסוף חוץ מהמנצחים שאמרו תודה, כולם כמעט הרביצו לנו. הם תחרותיים ברמות קשות, וגם ממש צריכים את הכסף. זה היה מפחיד והזוי. וגם שאב לנו את הכוחות עד תום. סיימנו את החידון גמורים והמומים, כשאף אחד לא נשאר לדי.ג'., והוא די מפורסם בישראל.
הזמנו את הראשי תנועות לארוחת שבת, במקרה שמישהו יבוא אני הולך עם שכפ"ץ. בדבר אחד הצלחנו, התנועות מכירות אותנו. אולי נחלק להם צ'ופר, תמונה עגולה של השליחים וחצים לזרוק עליה.

ואם חשבת להתלונן על איך נתת את כולך לאנשים שאתה לא מכיר והם ירקו עליך בחזרה, אז כנראה שלא הקשבת טוב למאמר חז"ל "כל מצווה שכרה בצידה". המצווה פה. השכר? בצד.
סתם, ב"ה. חוויה טובה

חג גאולה שמח!

יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

Cumpleaños Feliz

טוב, ביום שישי היה לי יום הולדת 23. תודה על הברכות שלא איחלתם. יש לכם הזדמנות לתקן בלועזי. אני אנסה להתעלם מהעובדה שהפייסבוק גילה לכם. 
יום הולדת זה יום לא קל. עזבו אתכם משטויות של "אני כזאת זקנה, בחיים אני לא אומרת בת כמה אני" (זה מזכיר את הילדים בבית ספר שלא מספרים כמה הם קיבלו במבחן. לנגוח בהם, אהה? סתם, חו"ח).
יש משהו כבד באויר, רצינות כזאת. מה גם שהציפייה שיעשו לך מסיבת הפתעה בלי שתזכיר להם, אולי מתחילה בילדות, אבל לא ממש עוברת בהמשך. אני לא כ"כ יודע להסביר מה בדיוק גורם למועקה. "הזמן עובר ולא הספקתי כלום" - גם אם זה נכון, אני לא מחזיק מזה. זה לא בא ממקום מקדם (כמו הילדה שמראה לך את הציור ואומרת "תראה איזה מכוער" רק בשביל שתגיד לה שזה יפה. מסתבר שאני ביום נוסטלגיה).

בראש השנה שעברה היה לי חלום. אני די זוכר אותו, שזה אירוע נדיר בפני עצמו. הייתי בקומת חנייה בקניון בלב המפרץ. מבעד לזכוכית ראיתי שני ילדים דומים ודי קטנים  (5-8) יושבים ביחד בתוך אמבטיה. החדר היה די חשוך, מואר קצת באור כחול. הם היו נקיים ויפים, עם ראש מגולח. הם לא חייכו. בעיינים שלהם יכולת לראות שהם עברו משהו לא פשוט.
אח"כ היה חלום נוסף. גם בו, ילדים מאחורי זכוכית. הפעם החדר היה מואר. היו הרבה ילדים, הם חייכו ושיחקו. הפעם היה להם שיער.
סיפרתי על החלום לחבר. הוא הסביר לי שמים הם סימן להיטהרות, ששיער ארוך הוא סימן לדין. הילדים עברו משהו קשה. רואים את זה עליהם, אבל בסופו של דבר הוא טיהר אותם, בירר אצלם דברים. אולי שניים הוא סימן לשנתיים.
הילדים בחלום השני חזרו להיות מי שהם. הרבה ילדים שמשחקים. גם מבעד לזכוכית, יש מרחק. אבל אחרי הכל יש גם שמחה.

חב"ד נוהגים להגיד בכל יום את מזמור התהילים של הגיל שלך. נגיד מלאו לי 23, אז עכשיו סיימתי להגיד את מזמור כג', והתחלתי את שנתי הכד'. נראה לי שאפשר למצוא במזמור את העבודה שלך להשנה.  
מזמור כ"ג שסיימתי להגיד הוא מהמזמורים המוכרים. "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר". אפשר להבין אותו בכמה צורות. מצד אחד יש שמחה בה'. מצד שני קושי. עניין העיקרי בו הוא, שההרגשה שה' נוכח ממלאה בכוחות. עוזרת לסבול ייסורים. "שבטתך ומשענתך המה ינחמוני". לא רק כשאתה משענת שלי, גם שאתה מכה אותי בשבט (מקל) אני מתנחם, כי אני יודע שלפחות הם ממך.
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע-כי אתה עמדי".
ואחרי הכל, מה אני בסה"כ רוצה? "נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו". שתמשיך להיות הרועה שמוביל אותי, אבל שזה יהיה בשמחה. גם אם אני מסתובב במעגלים לפעמים, שיהיו מעגלי צדק, שתהיה להם מטרה, שאני אצליח להרגיש אותה. זה מזמור של קושי שמתחיל להתברר. הלכת בחושך הרבה זמן. פתאום אתה רואה אור. הוא לא לגמרי ברור, אתה גם מסתנוור ולא מבין מה קורה, אבל לפחות גילית שלמערה יש סוף. שחושך הוא לא מצב נתון. ואתה מתפלל שתזכה להמשיך ללכת, אבל שזה יהיה באור.       

אנחנו לא אוהבים לראות סבל. אבל אם אנחנו כבר שומעים על אחד, אנחנו לפחות מצפים שיהיה מרגש. אם אנחנו רואים בנאדם על הקרשים נחפש את "הסיפור" שלו, מתי אבא הרביץ לו חו"ח, מי אנס אותה חס ושלום. פחות מזה? תפסיק להיות בכיין, יש אנשים שבאמת קשה להם, אל תבזבז לי את הזמן. אנחנו לא באמת אומרים את זה, אבל יכול להיות שזה נמצא באיזהו מקום.
אין מפורסם שכשהוא יתראיין לעיתון הוא לא יספר על ה"שמיכה" שהילדים בכיתה עשו לו, איך הוא התמכר לסמים, ושהוא מזריק עוגיות שוקולד-צ'יפס 37%. הזננו את המושג של הקושי. הוא צריך להיות קושי ביחס לאחרים, לא לעצמו. סרט אקשן שריגש אותנו אתמול, נראה אומלל היום. איפה הפיצוצים, איפה הבחורות? 
אנשים עוברים רגעים קשים. לא תמיד יש להם הסברים למה ואיך. יכול להיות שהם בעצמם לא יודעים. אבל העניין הוא שכקשה, לא שואלים שאלות.

בפרשת "וישלח" יעקב נאבק עם ה"איש". מי האיש, מה הוא רוצה? התורה לא אומרת לנו. אבל יש חושך, ולכן הוא קיים. 
יעקב נאבק, הוא לא יודע במה, לאיש אין שם. זה לא משנה מי הוא. העיקר הוא המאבק. יעקב נלחם על חייו. הוא גם נפצע.
לוקח זמן, אבל בסוף האיש הוא שצריך לברוח. האור מגיע ואין לו קיום באור. גם יעקב לא יידע להסביר אח"כ מה קרה שם.
אבל הוא לא נותן לאיש ללכת לפני שיברך אותו. אם סבלתי, לפחות תראה לי שזה היה שווה. הקושי הוא שמברך בסוף.
האיש משנה ליעקב את השם. עד עכשיו היו לך דברים בעקביך, אולי עשית חטאים. עכשיו שינית מהות. זה לא טוב או רע, פשוט שינית מסלול. העובדה ש"שרית" עם אנשים, ששרדת אותם, הייתה בזכות זה שגם עם אלוקים שרית-ואז יכולת להם.
היית עקום, עכשיו אתה ישר-אל. הקושי הורס, יעקב נשאר צולע, הרושם של המאבק ניכר, אבל מבחינה פנימית הוא נולד מחדש. 

"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". גם כשאני הפסקתי להאמין, האמונה שלך בי הצילה אותי. עכשיו כשבוקר, אפשר להסתכל לאחור, להצביע ולהגיד שגם זה היה חסד, פשוט לא היה לי את האור כדי לראות.

טוב להודות לה'

יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

קלאסיקו. וואו. השאלה הראשונה ששואלים אותך כשאתה מגיע לאורוגואי, עוד לפני "כומו טה שמאס?" (איך קוראים לך), היא "נאסיונל או פנירול?". אלה שתי קבוצות הכדורגל המובילות במדינה, אבל זה הרבה יותר מכדורגל. זו הגדרת מהות. כשההורים ממלאים בחדר לידה את הטפסים של הרך הנולד, מיד אחרי שאומרים להם "תקיפו את השם המועדף: אלן / מרטין / דניאל" ו"רוצים לעשות לילד עגילים גרוזינים מכוערים? (וזה באמת קורה!)", הם צריכים להחליט אם נסיונל או פנירול. זה כמו סעיף הלאום בתעודת זהות כחולה, רק שפה אין כוכביות במקום תשובה. שלוש שעות לפני הקלאסיקו (המשחק בין הקבוצות) העיר שוממת. והיא מצליחה להיות שוממת אפילו יחסית לדומינגו (יום ראשון) רגיל (העניין עם הדומינגו מעניין. המנוחה ביום הזה כ"כ מקודשת, שאפילו בעלי עסק שיכולים לעשות קופה על חשבון התיירים, יוותרו ויענגו את הדומינגו).


אתה מתקרב למגרש, מלחמה. כל הרחובות במרחק קילומטר מהאיצטדיון חסומים, ולא למכוניות, לאוהדים של הקבוצה השנייה. זה מגיע למצב שאתה מפחד ללכת נגד התנועה של האוהדים של קבוצה אחת, כי אז יבינו שאתה שייך לקבוצה השנייה. מדינה של 3 וחצי מיליון תושבים, ממלאת בקלות איצטדיון של 60 אלף מקומות. בישראל לדוגמא, כמות כפולה של תושבים לא ממלאת יותר מ20 אלף מקומות. כל הכרטיסים זולים, אלה הרגעים של האנשים הקטנים להוציא תסכול. וגם הוא, ברוגע בסה"כ (אולי בזכות הסמים). העידוד חיובי, בעד הקבוצה וכל הזמן, לא רק מקללים את השופט ואת השחקנים שלך. בחוץ תור של 300 מטר של אנשים שמחכים להיכנס. תור מסודר ושקט. בפנים פסטיבל חבל"ז. רק חבל שהכדורגל לא מספק את הסחורה. והשאלה האקוטית שמישהו שאל אותי "איך הפיצ'ים (שם גנאי לקבצנים) של פנירול מצאו מישהו שיודע לנגן בחצוצרה?"


אונה פרגונטה (שאלה): מה הקטע שלנו עם נוסטלגיה? למה אנחנו כ"כ אוהבים להתרפק על העבר. "תאמין לי, אם רק היית מחזיר אותי לגיל 20..." "המ"פ הקודם היה שפיץ, אבל זה - זבל" "תראו איך השליחים הקודמים מחייכים בתמונות, אצלם היה כיף, הייתה אחווה" "שנה ראשונה של השירות הייתה מעולה. השנה לא עושים כלום". מה שמשותף לכל המשפטים האלה, ולמיליון אחרים שכל אחד מכיר, הוא שהם לא רק לא כ"כ מדוייקים, אלא גם מתכחשים למציאות העכשוית. זה לא שהיה כ"כ טוב מקודם, פשוט עכשיו נוח להיזכר בעבר שקרה או שלא קרה, במקום לעמוד פנים אל פנים מול הקושי שבהווה. אתם יודעים מה, יש בנוסטלגיה גם קצת אמת, אבל היא לא ממש מועילה לנו. ההדרה (מהמילה הדר) של העבר בד"כ לא מדוייקת לשעתה, אבל מגלה לנו הסתכלות חדשה על אותה תקופה. כשמצליחים להתנתק מהנאכס של היום-יום, בעזרת מרחק הזמן, מגלים שהיה נחמד בסה"כ. מצד שני, היא לא מועילה כי אנחנו לא משתמשים בה כדי להתעודד באפרוריות של עכשיו. במקום להגיד, כמו שפעם לא היה כיף ובדיעבד הבנתי שהיה כיף או לפחות מועיל, אז ככה גם עכשיו אני אתרומם מעל הקשיים ואראה את התמונה הגדולה, אז אנחנו שוכחים את הסדר של הדברים ואומרים, פעם היה כיף, גם ברגעים הקטנים, היום - לא.

לא רק בעבר, מה שמשותף לרוב המחשבות שלנו, הוא שהן מתעסקות במה שהוא לא ההווה. בנוסטלגיה של העבר הרחוק, בניתוח חולני ולא מועיל של העבר הקרוב, ובדאגות מיותרות מהעתיד. אנחנו שוכחים את האתגרים שעומדים מולנו - כאן ועכשיו, בעיקר, את היופי שבהם. בשליחות אני מגיע למצבים שכולי מרוכז בתוכניות גרנדזיות על פעילויות שישנו את העולם, כשבקומה למטה מחכים 400 ילדים שמחפשים את הקשר עכשיו, לא בזמן אחר.

נדמה לי שבאחת התוכניות של טימון ופומבה, אם באמת הייתה כזו תוכנית, הם מגלים שהם עומדים למות. טימון מנסה להספיק להנות כמה שיותר מהחיים לפני שנגמר, ופומבה ממהר לעשות מעשים טובים (מסתבר שלא כל חזיר הוא טמא). היכולת שלהם להעריך ולרצות להאריך את הרגע, היא שהפכה אותו למוצלח. ולמה? כי הם חשבו שזה הרגע האחרון. אומרים שמי שאומר "אחטא ואשוב" מקשים עליו לעשות תשובה. למה? כי הוא ידע שיש עוד רגע, רגע שבו אפשר לעשות תשובה. אם הוא לא היה יודע מהרגע הנוסף, אם או לא היה שומע על אופצית התשובה - הוא לא היה חוטא. לכן מקשים עליו לעשות תשובה, כי התשובה גרמה לו לחטוא. כששואלים אותנו, מישהו אחר או אנחנו את עצמנו, מתי נעשה משהו. מתי נתקן את הארון, מתי נצא לחופשה, מתי נעבוד על מידה בעייתית שבנו, אנחנו עונים "אח"כ". אח"כ הוא לא רגע. אח"כ הוא x+אח"כ. לא משנה איזה רגע יבוא, תמיד נחכה לבא אחריו. אנחנו מתים על הרגע האחרון. ולמה? כי יהיה עוד רגע, אז אפשר לדחות.

אז מה עושים? לא יודע, תשאלו מישהו שמבין. זו עבודת חיים. לא מהסוג שכ"כ גדולה שנדחה לאח"כ, זו מהסוג שגדולה מספיק כדי שנעבוד להשיג אותה כל הזמן. בימים מיוחדים אנחנו אומרים הלל. בהלל אנחנו אומרים "זה היום עשה ה' - נגילה ונשמחה בו". מה תמיד הבנתי? היום הוא יום טוב, ה' עשה אותו מיוחד ולכן צריך לשמוח. אבל הפסוק הזה לקוח מתהילים, ודוד אמר אותו לאו דווקא בהקשר הזה. ולכן איזה יום עשה ה'? היום! היום הוא היום המיוחד, היום אנחנו צריכים לשמוח. למה? כי הוא מיוחד, מיוחד לעצמו. אף פעם לא נחיה את הסטיאוציה הזו בצורה הספיציפית הזו, לעולם השעה הזו בתאריך הזה לא יחזרו. זה ממש מיוחד, חייבים לעבוד את ה' ברגע הבלתי נשנה הזה. אורוגוושי צדיק אמר לנו בדבר תורה בערב שבת שבאנגלית ובספרדית המילה פרסנט (מתנה) ופרסנט (הווה) דומות (אין לי כח להיזכר איך כותבים את זה באנגלית). בעצם, ההווה הוא מתנה. מתנה היא תמיד דבר מיוחד ומרגש. אחרת היא לא מתנה, היא סתם דבר שנדמה לנו שמגיע לנו גם ככה.

בית שמאי ובית הלל חולקים בענייני עינוג השבת. בית שמאי אומרים שהמטרה של השבוע היא השבת, ולכן צריך לשמור את המאכל הטוב ביותר לשבת. הלל הזקן, שהיה בעל בטחון גבוה בקב"ה, אמר שביום שנקרה אליך מאכל טעים - תאכל אותו, והקב"ה ידאג לך למאכל אפילו יותר טוב לשבת. מה שעומד ביסוד שיטתו היא שימות החול לא רק שואבים את קדושתם מהיחס שלהם אל השבת, אלא הם בעלי ערך עצמי. לכן בכל יום צריך לחיות עד הסוף, ובעז"ה בשבת שאפילו יותר קדושה, נזכה לאוכל אפילו טעים יותר. אמנם שיטת בית שמאי נפסקה להלכה, דרגת הביטחון בה' של הלל מתאימה ליחידים בלבד, ולא להוראה לכלל הציבור. עם זאת, אנחנו יכולים ללמוד ממנו את הערך והיופי שבכל יום, גם יום חול הוא קדוש. 

אנחנו מברכים "שהכל נהיה (בעבר) בדברו". יש שאומרים שהיינו צריכים לברך "שהכל נהיה (כרגע) בדברו". ה' בורא את המציאות בכל רגע ורגע. זה אנחנו שמחליטים לעשות מהאתמול ומהיום רגע מסטיקי ארוך (ונטול בלונים). אנחנו נבראים כל רגע מחדש, אם רק נזכור את זה נוכל גם לחיות ככה. אין אתמול ואין מחר, רק את עכשיו. "אף פעם לא היה כ"כ טוב כמו עכשיו" (סיני תור). למה לא היה כ"כ טוב, בטח שהיה-תסתכל על שבוע שעבר לדוגמא? לא היה כ"כ טוב כי אין למה להשוות. העכשיו היא בריאה חדשה שהיא יפה כשלעצמה, בלי שום קשר למה שהיה ויהיה.

"עבדי הזמן - עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבדו חופשי" (ר' יהודה הלוי)

הלוואי. בעצם לא הלוואי, הלוואי זה בעתיד. זה יפה עכשיו! ;)

     

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

השליחות ממש מוציאה ממך כוחות שלא ידעת על קיומם, ולא, אני לא מדבר על נתינה ואהבת ישראל. כאילו, גם, אבל זה שולי.  אחד מהכישורים העיקריים הנדרשים משליח, כאילו, חוץ משחקן כדורגל, תיאטרון, רב, זמר ופוליטקאי, הוא שף. יצא לי לבשל דברים שאף פעם לא טעמתי. והכל ממצרכים בסיסיים. ולא הזכרתי שהאפייה היא בתנור עם אש "ממש" (במבטא אשכנזי), מה שעושה  את העניין אפילו קשה יותר. לגבי המצרכים, נגיד אתה רוצה להכין עוגה ואתה צריך ביסקויטים. אז אתה לוקח עוגיות בצורת לב, שחצי מהם מצופה בשוקולד. את החצי עם השוקולד מגיש לאורחים/ממיס כדי שיהיה שוקולד לציפוי, ואת החצי השני מועך לטובת העוגה. אח"כ צריך מרגרינה להמיס את השוקולד-ואין. אז אתה ממיס אותו במיקרו עם יין. בדקתי, זה עובד, אבל העיסה יוצאת בריח של מעדן גבינה ברוטב אוכמניות. מה שנשמע די טוב, אם זה מה שהייתי רוצה להכין. בקיצור, חוויה. עד עכשיו הכנתי עוגות שוקולד ופירות, מוסקה, שקשוקה, תפוחי אדמה בהמון וריציות וצורות של סויה-דבש-פפריקה-כורכום, עוף, ירקות אנטיפסטי (שאלתי אותם, לא ברור למה הם אנטי לכל דבר), חצילים, מטבוחה פצצה וכו'. הכל לפי יד הדמיון והעצות של השליחות הנשואות.  [(אוי רק פתחתי את הפה, וקיבלתי עונש בדמות פסטה "נמס בכוס" וממיס במעיים) אגב, סיפור. כשהיינו קטנים התווכחנו אם מנה חמה זה בריא או לא (ברור שאבקה שבמים חמים משנה צורה לפירה עם אבקה למטה, תהיה בריאה, לא?). בכל מקרה, הטענה הניצחת של היריב הייתה "זה חם, נכון? חם זה בריא!". ניצחוני בניי].

בכל דרך (מה? "any way" בעברית, לא נשמע טוב?), הבנתם כבר שמצאתי שיטה לכתיבה סיטונאית. לחשוב פעם באלף-אלפיים תפילות על המשמעות של אחד המשפטים. אז יאללה, בואו נמשיך עם זה, בבחינת "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די די די". ובגלל שגם ככה אף אחד לא מגיב, תצטרכו לסבול את השיטה למשך הזמן הקרוב.

הברכה האחרונה על מאכלים שהם לא לחם, מזונות, יין ופירות משבעת המינים, היא "בורא נפשות" (אמר ר' אלעזר, אמר ר' חנינה: רצה הקב"ה להרבות לישראל קדישים, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. סתם). אני לא בטוח אם אמרתי אותה, אפילו פעם אחת, בצורה נכונה.
אז הברכה הולכת ככה: "ברוך...בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת, להחיות בהן נפש כל חי. ברוך חי העולמים".
רגע, למה ה' בורא נפשות-כדי להחיות בהן נפשות, למה צריך עוד אחת?
אז קודם כל, החסרון בעולם הוא נברא בפני עצמו, הוא מצב מוגדר. בלי תחושת חסרון אנחנו לא נרגיש צורך בקשר עם ה'. היכולת להתפלל נובעת מהרגשת החוסר. וגם, אם לא נרצה עוד ועוד, העולם לא יתקדם. אז אולי אנחנו אומרים, למה "תודה על כל מה שבראת"? כי אנחנו אף פעם לא הולכים להפסיק לבקש, ככה אנחנו, אז כבר תודה מראש על עצם הנתינה. אבל עדיין, איך נפש מחייה נפש? 

אומר האדמו"ר מפיאסצנה, איך אפשר להחיות את עצמנו בתפילה? יש לנו בעיה. רוב הזמן אנחנו אטומים רגשית. לא פשוט לעצור שלוש פעמים ביום ולהשתפך. אחת הדרכים היא לנצל השתחררות רגשית שלגמרי לא קשורה לאהבה גדולה לקב"ה, ולעשות ממנה תפילה. מה הכוונה? לקחת הופעות של רגש מכל הסוגים ומסיבות לאו דווקא חשובות, כמו עצבות בגלל ממתק שמתחשק לי, שמחה בגלל שהצלחתי במשהו, אפילו כעס, ולהפנות אותם ברגע שהם מתרחשות, בלי קשר לשאלה אם אני באמצע תפילה עכשיו או לא, ולדבר בעזרתם ועליהם עם הקב"ה. עד שגילית שאתה לא כזה אדיש, לא תשמש בזה?
אז אני עצוב כי לא נשאר לי ממתק, אני צריך לסובב את הראש ולהגיד "ה', אני רוצה ממתק". זה כבר טוב, יצרתי קשר. עוד יותר טוב להמשיך "ה', ביקשתי ממתק, אתה יודע שאני באמת רוצה אותך ולא את הממתק, סתם חיפשתי פתרון רגעי לגעגוע אליך. בבקשה תקרב אותי אליך". מגניב לא? איך האדמו"ר מפיסצנה מכיר אותנו טוב. 

אולי ככה ממש (על דרך משל. סתם) גם בברכה דלעיל. ה' ברא אותנו עם חסרון, ככה-בהגדרה. למה? כדי שנשמור על קשר. וכשאנחנו נבוא עם החסרון, ותיתן לנו את "כל מה שבראת" הגשמי, תוסיף לנו "על הדרך" את הנפש השנייה, האלוקית, ותחייה אותנו בה. ביקשנו חומר, אבל בעצם רצינו אותך. בבקשה תיתן לנו את מה שבאמת רצינו. וכמו שאחת השליחות אמרה לי, זה כמו ילד שמבקש מאבא שיקשור לו את השרוכים, רק כי הוא רוצה להתפנק אצל אבא (לא יודע, לי תמיד היה קרוקס). וזה מה שבאמת רצינו, את הנפש האמיתית, זו שמקשרת אותנו אלייך. וככה אתה, "ברוך חי העולמים", תיתן לנו קצת מהחיות האינסופית הזו שלך. (זה מזכיר את מה שדיברנו עליו בקשר לגשם, שהחוסר יוצר תפילה), זאת שכל הזמן אנחנו מחפשים, ה"אושר" שחשבנו שמחכה לנו מעבר לפינת התאווה הבאה, ובעצם נמצא בכל מקום שאתה נמצא.  

יש עוד אפשרות לפרש את הכפל של הנפשות ששברכה. לא רק החייאת נפש אלוקית בנפש הבהמית.
הנפשות אותן אנו מחיים הם הצמחים, בע"ח וכו' אותם אנו אוכלים. כשאנחנו אוכלים בצורה המתאימה (אוכל כשר, אכילה בצורה מכובדת, כוונה אקטיבית במהלך האוכל להשתמש בכח שקיבלנו מהאוכל לעשות מעשים טובים וכו'), אנחנו, בלשון קבלית, מעלים את ניצוצות הקדושה שנמצאים באוכל אל ה', מקור הקדושה. זו המטרה שלנו בעולם, לאתר את נקודות הקדושה שבחומר ולרומם אותם.
ההסבר השני לא חייב לסתור את הראשון. שימוש בחיסרון שלנו, שנובע מהיותנו עשויים מחומר, ע"י תיעול (מהמילה תועלת, נדמה לי. אבשלום קור-לעיונך) שלו לתפילה לקב"ה, לא רק שהופך את אותו מחולשה לכוח, הוא הוא שמעלה את הניצוצות של כל היצורים החיים אותם אכלנו. אז ה' בורא נפשות-אלה הנפשות הטבעיות-חומריות שלנו, ואת החסרון שבהם, על מנת שבעזרת החיסרון ניצור איתו קשר, וע"י כך גם נחיה בנו נפש חדשה-אלוקית, וגם ניתן טעם ומשמעות לכל עולם החי החומרי. להחיות בהן (בנפשות בני האדם החומרים) נפש (נפש אלוקית), ולהחיות על ידן נפש כל חי (הבריאות האחרות, אותן אנחנו אוכלים).
האדם הראשון הושם בגן עדן והצטווה לתת שמות (יעוד ומשמעות) לכל בעלי החיים. כשאנו אוכלים אותם בדרך הנכונה, עליה דיברנו עד עכשיו, אנחנו חוזרים לתפקיד המקורי אליו יועדנו לפני חטא האדם הראשון. לפעמים הריגת בע"ח או צמח, היא ההחייאה האמיתית שלו, כי היא זו שמאפשרת לו לממש את הייעוד שלו בעולם.
          
מה אסיר חרדי צועק בשבת? שב"ס!

אין לי כותרת טובה, מצטער!

העברית המשובשת של החבר'ה פה יוצרת מצבים מצחיקים. כאילו, של מי שבכלל יודע משהו בעברית. כרגע למדתי עם מישהו באיזשהו ספר, שסמוך לשבת אסור לעשות מלאכה קבועה ובשכר. ברם (however), אם ברור שהמלאכה נעשת לצורך השבת, היא מותרת אפילו סמוך לשבת. ונתתי לו דוגמא, חשמלאי שבא לתקן את המקרר לפני שבת. אז הוא אמר לי: "רגע, לא הבנתי. המקרר יהודי?"


פרשת תולדות כבר עברה, אבל "אין מוקדם ומאוחר (באמירת דברי) תורה". סיפור גניבת / החלפת הברכות של יעקב ועשו, הוא מהמורכבים בתורה מבחינה מוסרית. איך שלא תקרא את זה, הבטן קצת מתהפכת. המדרשים מספרים לנו שעשו היה ממש רשע, והיה אסור שהוא יקבל את הברכות. עם ישראל צריך להיבנות על יסודות של מוסר, ולעשו אין את זה (חוץ מזה, שבלי יעקב לעם לא יקראו "ישראל", ככה שחבל לפגוע בשם של המותג. איך היית קורא לעם של עשו? "שעיר"? לא מקורי, הגרוזינים עלו על זה קודם). מצד שני, הבכי של עשו מרגש, הוא באמת מסכן. הנטייה שלנו היא לרחם על המסכן, וזה טוב (אגב, התניא מסביר שהרחמים שבעם ישראל באים מצד הנפש הבהמית, שהיא לאו דווקא רעה, אבל טבעית וראשונית. זה יכול להסביר איך במקרים מסויימים אנחנו מתפתים כעם לרחמים של שקר). 
 
אבל אולי זה באמת החידוש. זה שעשו מסכן לא אומר שהוא לא רשע. זה נשמע דבר פשוט, אבל החיבור לצער של הזולת לפעמים מבלבל אותנו. אנחנו חיים בעולם פוסט-מודרני (לא ידוע אם המושג הזה קשור, אבל אני נשמע מזה משכיל בעזרתו, אז תזרמו איתי) שבו, לפני שמקבלים עצה מאחרים, אנחנו מעדיפים קודם כל לחוות את הצער שבטעות בעצמנו, ורק אז להודות שזו לא הדרך.
גם מהחטא אפשר לעלות, אפילו אפשר ללמוד דברים מהנפילה. יותר מזה, יכול להיות שבדיעבד לחטא היה חשיבות (ר' צדוק). אבל עם כל זה, יש דין בעולם, יש מותר ואסור, יש שכר ועונש. על טעויות משלמים. אנחנו מרחמים על עשו כי הכאב שלו מרגש אותנו, אנחנו יודעים מזה צער. אבל זה לא הופך אותו לפחות רשע. מה שהופך אותנו לראויים לשם "אדם", וגם מצדיק את קיומנו בתור עם, הוא המצוות. המעשים הטובים מבחינה אובייקטיבית. לא רק טוב שלא נגלה לעין עדיין. אולי התורה באה ללמד אותנו, שעם כל החיבור וההבנה, הרשע הוא לוזר. הוא מסכן כי הוא נשאר מאחור. מרגש לראות אנשים במצוקה (לא כל מצוקה קשורה לחטא חס וחלילה), גם חשוב לעזור להם. אבל עם כל האהבה, המושגים של טוב ורע עדיין נשארו.
 
לא קל לי להגיד את זה. כל הפוסל - במומו פוסל (לא רק מומו הערס). אבל אולי אם נצעק ליצר הרע שלנו יותר חזק, שהדרישות שלו מאיתנו יהרסו לנו את החיים, הוא יקשיב. אז כן, חטא זה רע. ליפול בפח של היצר הרע זה להיות פראייר. כל הבאסה. 
 
 
אבל בחייט, איזה מסכן עשו?       

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

שגרה או שג-רע?


שלום!

אתם יודעים, נראה לי שסוד החיים נמצא בשגרה. אי אפשר להיות כל הזמן ב"אורות גדולים". לא רק כי אובייקטיבית לא כל רגע הוא נוצץ ורוחני, אלא בעיקר כי אם כל רגע היה נוצץ, הנוצץ כבר לא היה נוצץ (אני מוכן לשים כסף שמעולם לא נכתבה המילה הזו כ"כ הרבה פעמים באותו המשפט. לא באמת, אני קמצן מדי בשביל זה). הרגעים הטובים הופכים לכאלה, רק כשיש לנו יכולת השוואה לרגעים הפחות טובים. אני לא אומר את זה ולידי אקדח טעון (כאילו, הוא לידי, אבל בלי קשר), אני לא בדיכאון או משהו, פשוט זו המציאות.
הכי מציקים הם הילדים המפונקים [(איזה כיף זה שיש אנשים אחרים בעולם, ככה שאתה יכול להקרין עליהם את כל הבעיות שלך, במקום להתמודד איתן באמת. בגלל זה לשון הרע הוא באמת לב רע. אתה רע (לא אתה אישית. אתה צדיק, עיינים שילי {במבטא מרוקאי}) ומקרין את זה על הזולת (אלא אם כן קוראים לו קובי לדוגמא. אחרי הכל, "זולת" זה לא שם כזה נפוץ)]. ובחזרה למפונקים. מה בדיוק הבעיה שלהם? הם רגילים לקבל את כל מה שהם רוצים, הם לא מכירים מציאות של חיסרון. אז גם הטוב הוא לא מספיק טוב. אין רע להשוות אליו. הם לא יודעים איך לעמוד מול המציאות החדשה.

אנחנו נגיע אל האושר רק כאשר נפסיק לחפש אותו בהנאות בומבסטיות וחיצוניות. החוכמה היא לאהוב את הרגעים הקטנים. למצוא את היופי שבשגרה, בחיים הנורמליים. בטלוויזיה תמיד נצטרך אקשן גדול יותר. סף הרגש שלנו עולה ואין לנו דרך לספק אותו יותר. זה מזכיר לי את חגורת הטלטול שלי (בחו"ל אין עירוב חצרות, ואם אתה רוצה לצאת מהבית עם מפתח, אתה קושר אותו לחגורה). אם מישהו יותר גדול ממך לבש אותה, הגומי נמתח והיא לעולם לא תתאים יותר. מה שצריך זה לקשור אותה מחדש, ככה שהיא תחזור לפרופורציות הנכונות. לאיטיי המחשבה שבינינו (איזה כיף שאני זה שכותב, אני תמיד מבין ראשון), אתם צריכים לחזור לנמשל. אנחנו חייבים לאהוב את הפשטות מחדש. השמש מספקת בחינם שירותים של מייבש כביסה, חימום לבית, מיטת שיזוף, פוטוסינטזה לצמח ומראה coolי בזכות משקפי השמש (ואל תשכחו את השמש של חנוכה. אחלה חג שבעולם). בואו נתחיל לאהוב אותה, ונפסיק להתחבא בבית (אני חכם גדול, אצלי היא הרבה יותר נעימה. תתבשלו ישראלים!!). זה נכון בכל הרמות, לכל חלקי היום. צריך רק לפקוח עיניים.

ר' נחמן אומר שהיצר הרע הוא כמו אדם שמסתובב בשוק עם כף יד סגורה וצועק, "מי יודע מה יש לי ביד?", כל האנשים מתקבצים סביבו. כל אחד בטוח שמה שהוא מחפש, האושר שלו, נמצא חבוי בתוך ידו של האדם. אנחנו עושים את מה שהיצר מבקש. פותחים לו את היד, ומגלים שהיא ריקה. ואני ממשיך את ר' נחמן, אז אנחנו מרימים את הראש, רק כדי לגלות שהיצר השאיר אותנו מאוכזבים ובעיקר בודדים. המסקנה של ר' נחמן היא, שאין לנו יכולת לספק ולמלא את התאוות שלנו. בהגדרה, מעצם היותן תאוות, הן בלתי ניתנות לסיפוק.  
אז מה הפתרון? לא זוכר מי היה הרב שאמר, שמי ששובר את היצר, נשאר עם שני יצרים, לא פחות חזקים. "יצר" הוא יצירה של הקב"ה, יש לו את היכולת ליצור. הוא בסה"כ כוח חיים. המטרה שלנו היא להפנות את הכוחות שלו מהרס-לבנייה. הרבה מהצדיקים הגדולים היו רשעים גדולים קודם לכן, עד שהחליטו להפנות את הכוחות הגדולים שלהם לטוב. והפוך, רשע בינוני יהיה עובד ה' בינוני (ולא הבינוני של תניא, בינוני של אריק ברמן). אז איך מנתבים את הכוחות שלנו לבנייה? זו המטרה של התורה, הלא היא הוראות היצרן למכונה שלנו.
    

ואיך הגענו לכל העניין הזה? אהה, שיגרה. גם לתפילה זה נכון. מלבד עצם התפילה והיכולת לעמוד ולדבר עם ה' (חוסך פסיכולוג ובדידות), אנחנו אומרים בה טקסטים יפייפים, מבלי לשים לב. הנה אחד מהם, חרוש מדי מכדי שנחשוב עליו.

"השכיבנו אבינו לשלום, והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום".
אנחנו אומרים את המשפט הזה בתפילת ערבית. אנחנו מתפללים אל הקב"ה שנישן בשקט, ונתעורר לחיים טובים. 
אפשר להבין אותו בצורה נוספת. "השכיבנו אבינו לשלום". מתי שוכבים לישון? כשחשוך. מתי חשוך מבחינה רוחנית? כשרע, כשכואב. ואז, כמו ילדים טובים, אנחנו מתחננים לאבא שירשה לנו לישון איתו במיטה, שיפרוש עלינו את סוכת שלומו. שייתן לנו שלווה, שלום. לא בקשות מטורפות מדי. לא שלום כלל עולמי. לא כזה של מיס אמריקה. כזה פנימי, של שוקו חם (בלי רום אבא, נמאס כבר להוציא אותו עם כפית!).
ברגעים כאלה אנחנו רק רוצים להתכרבל, עד שיעבור זעם, עד שיגיע הבוקר.
ואז כשהוא מגיע, אנחנו מתפללים "והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום". אל תיתן לנו להישאר במיטה. אל תיתן לנו לפחד מהעולם. תעזור לנו לקום על הרגליים, לעמוד-איתנים. אם צריך, תיתן לנו בעיטה בקולה (בספרדית. בגלל זה לטעם החיים קוראים פה רק "קוקה"), אם צריך. לא אחת כואבת, אחת שמזרזת. ברגעים כאלה ה' "שוכח" שהוא  גם אבא. עכשיו הוא מלך. כזה שדורש מאיתנו להתקדם, כזה שלא מוותר (שילוב של אבא ומלך, הוא אבא שמלמד אותך לשחות בבריכה, ואומר "תשחה עד אליי", ואתה, איכשהו, מצליח לטבוע עד אליו. ואז הוא מתרחק! ואתה באמת רוצה להגיע אליו, מספיק קרוב כדי לחנוק. לא מנסיון אישי חו"ח. פשוט חבר סיפר לי על זה. תאמינו לי, איזה קשיים אנשים חווים). וממלך כזה, במצב כזה, אנחנו לא מסתפקים בשלום, שיהיה רגוע. אנחנו רוצים חיים, אנחנו רוצים חיות, כוח לפעול. כוחות של עשייה, לא של הרס, כוחות טובים. ואתה יודע מה המלך, אחרי הכל, אנחנו רוצים גם שלווה. עשייה זה נחמד, אבל אנחנו שוב רוצים את השלום , את השלווה. דווקא היה כיף להתכרבל. מתי כבר סוף שבוע, מתי תגיע שבת שהיא התכרבלות של מצווה (אני יכול לרשום פטנט על הביטוי הזה באקדמיה ללשון).

יפה, לא? "אין הנחתום מעיד על עיסתו". פו! מזל שאני לא נחתום. תנסו את זה בבית. כמעט כל פסוק ומשפט בתפילה הם כאלה. פשוט צריך לעבור ממצב של הסתכלות על המילים, להתבוננות בהם.

בעז"ה! שנמצא את היופי שבאופי (זה קצת קשור, תחשבו על זה. היופי הוא הרגעים המפוצצים והחיצוניים, האופי הוא השגרה הפנימית והיום יומית).

ישועות גדולות!!

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

חיי שרה - מי שתופס הוא פרה

צ'מעו קטע. הזמנו לארוחת שבת את כיתות י'-יא' לארוחת שבת. היה ממש נחמד. בכל מקרה, הם ביקשו לשיר כל מיני שירים בעברית. אחד מהם היה "שיר למעלות, אשא עייני אל ההרים". באמצע השיר מישהו אומר "תאמין לי, השיר הזה ונרגילה - אתה מסודר". בכלל, הנרגילה פה זה קטע. פעם אחת ישבנו בבית של מישהו, רואים בפלזמה הופעה של "פרחי ניו יורק" ומעשנים נרגילה, הזוי משהו. כולם מעשנים פה נרגילה, בכל גיל, כל הזמן. זה לא כמו בישראל, שככה מדי פעם, בשביל הכיף, על הדרך עם משהו אחר - גם מעשנים. פה זו לא הדרך, זו המטרה. וזה רק היהודים. ייבוא מיוחד מישראל. מצא מין את מינו, אורוגוואשים ונרגילה. מתאים בול לאווירה של הטרנקילו (=תרגיע/רגוע). כמו כפפה ליד, כמו סמרטוט לדלי (אגב דלי, איזה חוסר מזל זה, שזה המזל שלך. מילא אם זה היה מזל רק לנשים, אבל אנחנו? כאילו, נגיד שפרה ופועה באות לאמא שלך: "מזל טוב! נולד לך עקרב" - מגניב. "נולד לך קשת" - כבוד!, "...בתולה" - הגיוני. אבל דלי? מה אני אמורה לעשות איתו).  

פרשת חיי שרה. שרה מתה. אברהם מחפש שידוך ראוי ליצחק. הבטחה של ה' זה מצויין, אבל צריך לעשות השתדלות מצידנו כדי שהיא תתרחש. (אנחנו מבקשים מה' בקשות בטיעון של "זכות אבות". זכותם (מהמילה זך, טהור) עוברת בתורשה, ואנו אומרים לה' - הזכות נמצאת גם בנו, תן לנו הזדמנות נוספת לבטא אותה). כדי שאבות האומה אכן ינחילו זכות וקדושה, אברהם דורש עבור יצחק אישה, שתעמוד בסטנדרטים המוסריים של המשפחה. הוא משביע את אליעזר עבדו שימצא ליצחק אישה מארץ מולדתו של אברהם, ולא מנשות כנען הרעות. העבד הולך לאור כשדים, עומד ליד באר המים עם גמליו, ומבקש מה' לעזור לו למצוא את האישה הנכונה. מה יהיה הסימן שקובע אליעזר? האישה שהוא יבקש ממנה להשקותו מים, והיא לא רק שתדלה (אז כנראה שיש קשר בין דלי למזל, או שזה השגחה פרטית ולא מזל?) עבורו, אלא גם עבור גמליו, היא האישה שראויה לבן של אדונו. הוא לא מסיים את דבריו, רבקה מגיעה, עומדת במבחן, העבד רץ אליה נרגש. וזהו, מאז ועד היום יקראו לחלקנו אבי, צחי וקובי. סוף טוב, הכל טוב.

וזה העניין עליו רוצה לדבר (אין לדיבור שלי יותר מדי קליינטים, אז נסתפק בכתיבה. בתקווה שלה יש יותר). שני דברים מביאים את אליעזר למצוא את האישה בדרך הזו. הראשון, לבניית עם ישראל דרושה (מלבד שלאחד האבות יקראו ישראל) אישה שתהיה גומלת חסדים, בדומה לאברהם, אחת שתהיה ראויה להמשיך את השושלת. לכן, מבחן גמילות החסדים מסוג זה הוא הגיוני ולגיטימי (תשמעו, לשאוב מים לו ולכל הגמלים זה קד"ר רציני, בטח לילדה בת שלוש). אין מידת חסד בלי גמילות חסדים בפועל, בידיים ממש. נקודת המוצא השנייה של העבד, שגרמה לו לבחור בדרך המבחן בצורה כללית, היא שאם הדבר אותו ביקש מהקב"ה יתרחש בצורה מדוייקת, כנראה שזהו רצון ה'. נשמע הגיוני, לא? אז זהו, שלא בטוח (אני אשף ביצירת מתח, אהה? ערפאת הוא המודל לחיקוי שלי. אחרי הכל הוא הקים את אש"ף).

אומר בעל "צדקת הצדיק", אמנם לא בהקשר הספציפי הזה, ה' עונה לתפילות של כל מי שמנסה ללכת בדרך הנכונה. החידוש שבדבריו הוא שגם אם הדרך נכונה בעייני המתפלל בלבד, ולא בעייניו של הקב"ה (כלומר, נגד דרך התורה), ה' עונה לתפילתו!  התורה היא הדרך בה ה' רוצה ודורש מאיתנו ללכת. למרות זאת, הוא הגשים את בקשת המתפלל, כי הוא עונה לתפילת מי שחושב שהוא עושה דבר נכון, ולאו דווקא כיף. ולכן, אין לראות בכך שהתפילה קרתה במציאות "אחד לאחד", ערובה (ולא, אין לי מושג למה אני מכיר את המילה הזו) לכך שעשינו את הצעד הנכון, ושה' תומך במה שעשינו. פשוט, ביקשת - קיבלת, גם אם זה חטא.
הגישה הזו, אותה מציג ר' צדוק, ממש מטלטלת. ה' נתן לך שכל- תשתמש בו. ה' נתן לנו תורה - תחפש בה את התשובה. דרך לימוד התורה ה' נותן לנו את הכלים להתמודד בכל מצב. תפסיק לחפש סימנים ומזלות שמעידים "כי עימנו אל" (גם ככה דלי זה לא מזל משהו). שמעתי שבזמן ההתנתקות אחד הרבנים אמר, שאין שום קשר בין הצלחת/אי הצלחת המאבק במהלך, לשאלה במי תומך ה', או האם זה צריך לקרות או לא.

לא פשוט לנו עם הדרך הזו. אנחנו רגילים לחפש במציאות רמזים שמעידים על צדקת הצעד שעשינו. אין הכוונה שצריך להתעלם מהמציאות. אנחנו מדברים איתה דרך המעשים, והיא מחזירה לנו תשובות דרך התוצאות. ו"אין חכם כבעל נסיון". אנחנו פשוט צריכים לדעת שבעניין הספציפי של תפילה לה', ההתרחשות של הבקשה, לא מלמדת שהיא אכן מוצדקת ונכונה בראייה האלוקית. יותר מזה, אולי ההתרחשות המציאותית היא מבחן בשבילנו, אם אנחנו זורקים את האמונות שלנו, לטובת מה שנראה כמצליח ומכאן גם כ"נכון" במציאות.
כך גם אליעזר. אם מבחן החסד של רבקה הוא הגיוני, תעשה אותו. אל תראה בהתגשמות שלו, עדות שה' מסכים איתך. כיף לעשות דברים בלי ספקות. ספק היא המידה של עמלק. אבל את הספיקות פותרים בראייה של תורה, ולא בהטלת קוביות.

(אין לי מושג למה ובמה אבל) שנזכה! 

           

יום רביעי, 27 באוקטובר 2010

הזמנה לחתולה

אתמול הייתי בפעם הראשונה בחתונה שלא בארץ (במקום המתקרא "גולה". תגידו, אם אתה בארץ ממש גדולה, נגיד רוסיה, אפשר לשנות ל"ג'ולה"? כי "בלורה" כבר יצא מהאופנה).
חוויה. מיקס של טקס יהודי באויירה נוצרית. מתחילים כמו בסרטים. כולם עומדים משני צידי האולם, הגברים בחליפות והנשים בשמלות ערב [(לא שהסתכלתי, ככה אמרו לי) ואם מישהו הבין שכל מין בצד אחר, אז זהו-שלא], והכלה עוברת באמצע, לצלילי מנגינה של "here comes the quien". מאחוריה גליל שלם ופרוס של בד לבן, משהו שמזכיר הינומה (כשהחתן ניסה לכסות אותה, אנשים בקצה השני של האולם הרימו רגליים, כדי שלא לדרוך).  אהה, לפניה עוברים, כל אחד בנפרד, ילד עם כרית (מאוד משמעותי לטקס), ילדה עם סלסלה, והאמא והאבא של החתן והכלה (לא בהתאמה, כל אחד עם הצד השני. גולנצ'יקים-אם לא התייאשתם עד עכשיו מלנסות להבין, אז אני מתכוון שהאבא של הכלה עם האמא של החתן, והפוך. אולה מסייעת! גימל??). אח"כ זה ממשיך בצורה די יהודית. כולל סולו של החזן, בגירסת חזנות זוועתית, ל"עוף גוזל" (אריק איינשטין היה חוזר להופיע, אם הוא היה יודע מה אנשים עושים לו לשירים, בזמן שהוא מתבייש). עוד קטע מצחיק היה, כשעוד בדרך, אמרתי לרב שאני מקווה לא לנכס (לעשות נאכס, לא מלשון בעלות, יא אשכנזים), אבל בפעם הקודמת שהייתי עד, החתן פיספס את הכוס. אז זהו, שהפעם הוא פיספס פעמיים! עוד כמה פעמים בקצב הזה, ואני מציע לחתן להכין כוראוגרפיה לריקוד אירי, לפי הקצב של ההחטאות.

ישנן (לא שיננית ממין זכר, "יש" בצורת נקבה ברבים) שתי אופציות להסתכל על זה. הראשונה והטבעית לי יותר, היא להדגיש את הרע. ככה לא נראית חתונה יהודית. זה סתם חיקוי מוצלח של הנוצרים [(הנוצרים רוצים להתחתן ככה, לנו יש גם את הכסף בשביל זה) מישהו באמת זוכר כמה כוסות דם של ילד נוצרי שמים במצות? איבדתי את הדף של המתכון שעובר אצלנו כבר דורות במשפחה]. האפשרות השניה, לאו דווקא היותר נכונה, היא להתמקד בחיובי. כ"כ הרבה זמן בגלות, כמעט ושכחנו מי אנחנו, התנהגנו כמו הגויים, ולמרות הכל עדיין מתחתנים בחתונה כהלכה. כנראה שהאמת איפשהו באמצע.


כרגע אני לא בטוח שמצאתי קשר בין מה שסיפרתי עד עכשיו להמשך, אבל ננסה. "כל הדרכים מובילות לרומא", לא? או כמו שראיתי השבוע בפייסבוק "ברומא התנהג כמו רומני"- ללא ספק, דברי אלוקים חיים. סיימתי לקרוא ב"ה (על הקריאה ועל הסיום כאחד, וגם בלי קשר הוא ברוך) את הספר "האם יש סיכוי לאהבה", של דוד בן יוסף. קצת מתיש, אבל מאוד מעניין (אפשר להשיג אצלי, מחירים ממש אטרקטיבים. מהר-לפני שייגמר). למי שמתעצל אז הספר בשני מילים הוא "יש סיכוי", אבל הוא קצת מרחיב, אז סליחה שהרסתי. בכל מקרה, הוא מזכיר שם את הפסוק "ואראה אותך מתבוססת בדמייך, ואומר לך, בדמייך חיי, בדמייך חיי". בעקבות האזכור חשבתי קצת על המשמעות של הפסוק המוכר. הוא יוביל איתנו בעז"ה לדבר על נושא גדול וחושב, אבל לאו דווקא אחד שבוער בי עכשיו. מצד שני, כשאתה ברגעים של קושי, קשה לחשוב על דברי תורה (מי בכלל אישר לנו לחשוב על רעיונות, ולהחליט שהם דברה של התורה? בהזדמנות נחשוב על זה). וכמאמר חז"ל בפרקי אבות "ואם לא עכשיו, אימתי? (אוג' 7! או שזו התשובה לשאלה אחרת). אני מדבר על שאלה שכבר נגענו בה בעבר, שאלת הסתר הפנים. או בעברית פשוטה-למה כאב וקושי הם תחושות כ"כ מוכרות, זה לא כיף. ההתמודדות בשאלה הזו היא קשה. לנאום לאחרים זה קל, לעמוד במבחן ברגעים נאכסיים זה הרבה יותר קשה. בעז"ה. שנהפוך את התורות לתפילות.

ובחזרה לפסוק. לדם יש תפקיד חשוב, הן במישור הבילוגי והן במישור הסמלי. כולנו יודעים שלולא הדם, הגוף לא יוכל לספק חמצן וחומרי בניין לתאים. מצד שני, הדם הוא סמל הפציעה. אנחנו שונאים דם, אנחנו מפחדים ממנו. למה? כי עצם ראיית הדם מצביעה על כשל במערכת, התפוצץ לנו צינור בגוף ואין לנו מושג איך סוגרים את הברז הראשי (גם אם נסגור זה לא יהיה להיט, אבל אל תהיו קטנוניים).
אבל למה אנחנו כ"כ מובהלים? התשובה נמצאת בשני מישורים.
הראשון, חיצוני לכאורה אך שווה דיון, היא שאנחנו פשוט לא אוהבים לראות דם. זה לא טוב שמישהו לא בריא, אבל אם סיגריות, המבורגרים או סתם מצוקה נפשית הורגים אותו לאט, אנחנו פחות נתרגש. חוסר תשומת הלב יכול להיות תירוץ נוח. כשאני שואל מישהו "מה נשמע", אני לא באמת מצפה ורוצה לשמוע "אין, אתה לא מבין, אשתי זרקה אותי מהבית, ולא יודע, עבודת ה' שלי בזמן האחרון מזה על הקרשים". אפילו "בסדר" רפוי יכול להיות מטריד, תן לי איזה "אחלה" ונסיים עם זה (בספרדית זה בכלל מצחיק. אתה שואל מישהו "מה קורה" ובמקום לתרגם את זה ל"קה פסו" הוא מתרגם ל"קה פסה" (=מה קרה), ואומר "שום דבר, למה אתה שואל", או שבמקרה יותר רציני, הוא אשכרה יתחיל לספר על הצרות שלו). זה נשמע פסימי ודיכאוני, אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם באמת אכפת לנו אחד מהשני, או שאנחנו שחקנים עם טקסט קבוע (בספרדית זה יותר גרוע "טודו ביין (=הכל טוב)? טודו ביין אי בוס (=ואתה), טודו ביין אי בוס?" וכו'). אולי כשב"צו ראשון" המראיינת שאלה אותנו כמה חברים יש לנו, וענינו שהרבה, באמת העדנו על בעיה, אין כזה דבר הרבה חברים. בקיצור, באיזהו מקום אנחנו מעדיפים דם עם סרטן בעורקים, מדם בריא מחוץ לכלי הדם, ולא בתור שיקול רפואי. 
השני, והמהותי יותר, הוא שאנחנו באמת מבינים שאם אנחנו רואים דם, משהו לא בסדר. הדם לא יכול למלא את היעוד שלו, אלא בתוך כלי הדם. פשוט. בואו נשכח למשך פיסקה (כל אחד והזמן שלוקח לו לקרוא) את הפסוק, ונחזור אליו בהמשך.

הקושי שבקושי, נקודת השבר שבמשבר, היא תחושת הבדידות. אין תחושה נוראית יותר לאדם מלהיות לבד. אנחנו לא מדברים על בדידות פיזית. אפשר להיות מוקף באנשים ודיבורים ולהשאר בודד. ומנגד, אפשר להיות שבוע במדבר ולהרגיש "ביחד". דור הפייסבוק יהיה אלף עדים לתופעה. יש לך 500 חברים, אבל אתה תתפשל אם תראה אותם, כי אתם בכלל לא מכירים. הטכנולוגיה לימדה אותנו איך להתקשר, והשכיחה מאיתנו איך לתקשר. ערמת הגופות ליד המועדונים תחזק את הקייס שלי.  מילא שאני נמצא בקושי אובייקטיבי, אבל עכשיו גם להיות מנותק מה', זה יותר מדי. אנחנו לא חושבים על זה ככה, אבל זה מה שעומד בבסיס העניין (לנושא הקושי "האובייקטיבי", אין כזה דבר. לא רק מי שאפשר לעשות על הסיפור שלו כתבה בעיתון הוא מסכן. כשחבר משדר קושי, צריך להפסיק לחפש מי הטריד אותו מינית בילדותו, קשה לו (!) וזה מספיק).
הבעש"ט (נדמה לי) מסביר את הפסוק ואנכי אסתר הסתיר פני ביום ההוא". המילים כפולות, כי הסתר הפנים של הקב"ה ממנו, במציאות שאנו חווים, כפול גם הוא. בזמן עליו מדובר בפסוק (מן הסתם שהכוונה למועד ואירוע ספציפי. יש לי כמה רעיונות בראש, על זמנים כאלה בהיסטריה היהודית. אבל זה יכול להיות גם במישור האישי. שוב, קושי הוא סובייקטיבי בהגדרה) ההסתר יהיה כ"כ גדול, עד שלא נבין שזה הסתר. נחשוב שסתם ככה זה, "אלה החיים".
נקודת המוצא שלנו היא, שלא יכול להיות שה' הטוב עושה רע, אז אנחנו חושבים שרע מתרחש כאשר הקב"ה לא מתערב. שהרע הוא חידלון של הקב"ה. "איפה אלוקים היה בשואה"? אני לא מעז לגעת בשאלה הזו, אבל כל נקודת המוצא שלה, היא שרע לא יכול להיות מה'. אנחנו חושבים שכקשה הקב"ה ברוגז איתנו וזה בלתי נסבל.

אנחנו חייבים להבין דבר אחד. גם קושי וכאב הן צורות דיבור. אנחנו לא אוהבים אותן. אנחנו מתחננים מה' ללמוד בדרכים אחרות. אבל לא כי הן מבטאות התעלמות שלו מאיתנו, פשוט כי זה לא נעים. 
כשאנחנו כבר נמצאים בכאב, החוכמה היא לשבור את ההסתר. איך שוברים אותו? מקשיבים לה'. מנסים להבין מה הוא מדבר אלינו. כנראה אם הוא בחר בדרך הזו, לא יכולנו להבין בדרכים אחרות. לפעמים אנחנו צריכים לקבל פרספקטיבה של שנים, אפילו יותר, אבל בסוף הדברים מתבררים. וגם אם לא, אנחנו לא מבינים הכל, אפילו לא את הרוב. לא הכל טוב. הכל לטובה. כל המציאות נמצאת במגמת עלייה. במגמה יש גם ירידות (חוץ מבמגמת פיזיקה, הם חכמים רצח), אבל בגדול אנחנו הולכים למקום טוב יותר. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו נלחמים בה', לא מקבלים את הקושי, או שנושכים שפתיים וחזקים באמונה שה' יודע מה הוא עושה. וגם מנסים "לעזור" לו לזרז את ההגעה ליעד הזה. איך? בעצם הקבלה, ובהתקדמות ספציפיחת בהתאם למקרה.

אז מה משמעות הפסוק "בדמייך חיי". איך חיים מהדם המת? כמו שהסברנו מקודם באופציה השני, הדם חייב למלא את הייעוד שלו. חייבים להחזיר אותו לתפקוד. איך עושים את זה? מחזירים לו את המשמעות. בדומה להסבר הראשון-הוא לא סתם יצא מהמערכת, הוא לא נשפך ללא שוב, הוא חלק מהמסלול! ה' לא סתם שפך לנו אותו כי להנות ממנו מבוהלים, הוא דיבר איתנו! מה הוא אמר? לא יודע, העיקר שהוא אמר. בואו נחפש. הוא מבטיח שיש לדם משמעות. הוא לא מבטיח שנבין אותה. עצם החיפוש והקבלה הפנימית שכשתינוק נולד יש דימום, יש כאב, שאין עליית מדרגה בלי מוות של המדרגה הקודמת, היא היא החזרת החיות לדם. 

הלוואי שהדם שנשפך לנו כיחידים וכאומה כבר הספיק, לקב"ה, להבנה שלנו. הלוואי שנזכה לראות עין בעין את הבניין שהקושי הוליד.
 
אבא! רוצים גאולה! 


מה ההבדל בין שליח לשליח פיצה (בגרמניה)? פיצה כותבים עם דאבל Z וגרמניה עם דאבל S. 
         

יום שני, 25 באוקטובר 2010

עם ישראל ח"י


בס"ד
קומו ואה?

אהה, למתמידים שיחכו בסבלנות עד לסוף הקטע, מחכה חידה מסורתית (בלנ"ד). לא לרמות. המטרה לא מקדשת את האמצעים. כאילו, לא לדלג על האמצע, ככה הסוף יהיה יותר מתוק. או שבעצם, אני מכניס לכם רעיונות לראש? 
בארוחת שבת לפני שבועיים אכלו איתנו כמה חבר'ה, והתחלנו לדבר על על הפוליטיקה בישראל (טוב, "ניסינו" תהיה הגדרה מדוייקת יותר. באנגלית של ישראלי ואורגוושים זה יותר קשה). הם שאלו מה אני חושב על האמירות הלא-דיפלומטיות במיוחד של ליברמן, מה יקרה אם הקואליציה תיפול, ואמרו שאנחנו חייבים את התמיכה של האמריקאים וכו'. עניתי להם להם שהפוליטיקה מעניינת בעיקר את מי שמתפרנס ממנה, שהייאוש מהפוליטקאים גדול ושזה לא באמת משנה מי יהיה ראש הממשלה.
אני מספר את זה, כי איכשהו השיחה גלשה (עלק איכשהו, "הגלשתי" או "הגלצ'תי" הן מילים שיותר יקלעו לאמת) לנושא היחס בין האמוני לריאלי בניהול מדינה יהודית (אחלה שם לסימפוזיון בסגנון "בני עקיבא-לאן? או "אוגוסט 7-עד מתי?").

אנחנו שרים "עם ישראל חי-עוד אבינו חי". מה הקשר? מעבירים מספרי ברזל וכל אחד מדווח שהוא בסדר? בטיטו? חי! עם ישראל? חי! אבינו? חי! אולי. 70 פנים לתורה. סתם. 
אנחנו מתחילים ואומרים שאנחנו חיים, וזה אחלה, ב"ה. אפשר להעצר כאן. אבל לא, יש המשך. רק מכוח עוד אבינו חי-עם ישראל חי! (בעברית של היום היינו מוסיפים את המילה "כל" בהתחלה. כל עוד אבינו חי-ע"י חי). החיות שלנו נובעת ותלויה ב100% בקב"ה.
כל העולם משול לסרט במקרן, כל ההתרחשויות בו הם משחק של אור וצל. לנו זה נדמה כעולם ומלואו, אבל הכל תלוי בטכנאי שמחבר אותנו לחשמל (לבוגרי 3 יח'-הטכנאי זה הקב"ה). הוא מכונת החמצן שלנו. אנחנו בובת החוטים שלו. השאלה שה' שואל אותנו (נראה לי שהוא שואל, לא דיברתי איתו על זה) היא אחת: רוצים למסור לי את החוטים? או שאנחנו חושבים "אני אנווט".
לא אני המצאתי את זה. חז"ל כבר אמרו "הכל בידי שמים-חוץ מיראת שמים". קשה לנו ה"ציייונים" לקבל את זה, קשה לנו להרפות. אנחנו פרפקטציונסטים (ככה כותבים או שעירבבתי פרפקט וציוני? כי זה גם זורם עם העניין) מדי בשביל להשאיר את העבודה למישהו אחר, גם אם יש לו נסיון מוכח של 5771 שנה (לא כולל תוהו ובהו. ואולי הוא בכלל "אובר קוולפייד").

ר' נחמן אומר "טוב מאוד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו...גם אזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך".  קשה לבלוע את זה. אחרי הכל קיבלנו כוחות מהקב"ה, הוא לא רוצה שנשתמש בהם?
ברור שכן, אבל לא ממקום של מרד, לא "לגנוב" כוחות "כשהוא לא שם לב". אלא להיות בטלים אליו, להיות כלי לרצונות שלו. גם עבד וגם מלך הם משרתים. ההבדל הוא בבחירה. האם עושים כי חייבים ובראש קטן, או שעושים הכל כי מבינים למה זה חשוב, ואז הכל נעשה בצורה הטובה ביותר. עבדות של בן חורין.
ברור שההתפרטות למעיישה לא פשוטה. גם כפרטים וגם כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". אבל השאלה על מי אנחנו מפילים את יהבנו. כפרטים-על אדם אחר, על תכונות אופי? על כישרונות? כציבור-על הצבא שלנו, על האמריקאים?
הביטחון חשוב, הכלכלה חשובה, הדיפלומטיה חשובה וכו'. אבל אלה רק האמצעים. הקב"ה והקשר שלנו איתו הם המוקד. ההתנהלות הארצית היא, במובן מסויים, נסיון בשבילנו אם אנחנו נופלים בפח של הריאלייה (מלשון ריאלי), או זוכרים את מי שבאמת מחליט על העניינים. 
מישהו זוכר את הגירגשים? מישהו זוכר את הפלישתים? המלחמה בפלשטינים/באיראנים וכו' היא רק התירוץ. אנחנו חייבים להפסיק לחשוב על עצמנו במושגים של עם רגיל.

התורה והנביאים חוזרים מלא פעמים ואומרים שאם נלך בדרך התורה, אם נהיה אנשי חסד ונעשה משפט צדק, לא תהיה לנו סיבה לדאגה. אם זו תורת חיים, זה נכון כאן ועכשיו. הגיע הזמן להחזיר את הקב"ה למשוואה.
וזה נכון בכל הרמות. עכשיו לא רציתי להמשיך לכתוב ולא היו עליי מפתחות לחדר עם המחשב. זה ממש מעצבן שדברים לא הולכים כמו שאני רוצה. סו וואט? ככה צריך להיות. לא רק בבומבסטי, צריך "לערב" את הקב"ה ביום יום.

רוב יהדות אורוגואי הגיעה לפה בגלל הנאצים. בסעודה שלישית של שבת האחרונה צעיר מהקהילה שעלה לארץ דיבר. הוא ממש התרגש וכל הבית כנסת בכה ביחד איתו. לאיזה עוד עם יש סיפור כזה? יהודים מאורגואי שברחו מאירופה, חשבו שאולי הקב"ה שכח אותם, אבל הם בכל זאת לא שכחו אותו. אם להיטלר ימ"ח יש זמן בין אסדו לאסדו שעושים ממנו בגיהנום, אם אחמדינג'ד יכול לסתום לשנייה את הפה, אז שישמעו שעם ישראל חי! כי עוד אבינו חי.
אסור להיות שאננים. צריך להתפלל, צריך לעשות מה שצריך. אבל אח"כ-בעז"ה תהיה ישועה.

זה באמת קשה. אבל די. לבד זה קשה מדי. "זה כמו לקפוץ מצוק, ולהתחיל לעוף בכוח האמונה, לקחת נשימה גדולה, לרוץ וליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן" (אביתר).
ישועות גדולות! 

ולחידה: מה ההבדל בין שליח בחו"ל לשליח פיצה? (אין לי אפקטים לתשובה הפוכה) - הטיפ  

בעצם עוד משהו. תשמעו קטע מדהים. עשינו השבוע פעילות/טקס לזכר רבין (מדהים כמה היום הזה טעון, איזה עם מסובך). בסוף שרנו התקווה. אני נושא את עייני למזרח (סתם, אין לי מושג איפה המזרח), וקולט את כל התיכוניסטים שמים את היד על הראש בתור כיפה-בהמנון! הייתי בשוק מזה, לא יודע להסביר למה. אולי בגלל שבאמת הם לא מסובכים כמונו. יהדות, דתיות וציונות זה היינו הך (אותו דבר) בשבילם. איפה "הכפיה הדתית"? איפה "החילונים חסרי הערכים האלה"? הם כנראה שכחו את "המורכבות" בבית. 

צ'או צ'או 

יום שישי, 22 באוקטובר 2010

לוט הצדיק!!!

נכון שהכותרת מושכת?

כמו המטודות בבני עקיבא. אותו מדריך עשה עלינו את אותה הפרובוקציה, במשך שלוש שנים.
"צריך לזרוק את הטלויזיה מהבית!", "טוב שרצחו את רבין" וכו'. בהתחלה זה אשכרה עובד. "מה פתאום? צריך להרוג אותך! בהתחלה רבין ועכשיו גם הטלויזיה?!". אח"כ החניכים מבינים את הקטע וחוזרים לאדישות. הכי כיף זה להיות אדיש. אין תקוות-אין אכזבות. גם אין ממש חיים, אבל למה להיות קטנוניים.
any way, אם אתם קוראים את זה, כנראה שיש עתיד לפרובוקציות.

בעיקרון המטרה שלי היא להתיישר, בעזרת ה', על כתיבת קטע-שתיים בשבוע. הגענו למשהו מעניין על פרשת השבוע, אז תצטרכו לסבול אותי בפעם השלישית השבוע. איזה משקיען אני! או כמו שאמרו חז"ל "אם אין אני לי-מי יחמיא לי".

ולעניינינו (כמה יוד'ים, ב"ה), אנחנו (השליחים, ב"ע {=בעל הבלוג}) משתדלים לארגן לימוד משותף של פרשת השבוע לכל מי שרוצה, ומתחת לגיל 35 (אף אחד לא צעיר לנצח). ביינתים זה קצת צולע, כאילו, תלוי איך אתה מגדיר הצלחה. 4 שליחים, מישהו שמגיע אחרי 45 דקות ועוד אחת שמגיעה אחרי שעה ורק כותבת אימיילים, זה טוב? צריך להסתכל על הצד החיובי, נכון? אז לפחות על מידות האמת והכנות למדנו משהו. שאלתי את ההיא שקראה אימיילים "את רוצה להצטרף? התחלנו נושא חדש ומעניין-עקדת יצחק", היא סובבה את הראש אליי,  אמרה "לא",  וחזרה למחשב.

בכל מקרה, בתור ערב גיבוש לשליחים, זה היה מוצלח, גם לדעת המחמירים.
אחת השליחות העלתה נקודה מעניינת. לטובת מי שיקרא את הקטע בתור טקסט היסטורי-סוציולוגי בשנת 2020, אנחנו מדברים על פרשת "וירא". אנחנו מדברים עכשיו על סיפור הצלת לוט, שבד"כ לא מדובר, ככה זה כשאיתך בפרשה מסופר על עקידת יצחק.
בתחילת הפרשה באים שלושת השליחים אל אברהם לבשר מספר בשורות (אני לא מפרט את הסיפור התנ"כי, כי זה גם הנושא שלנו להצגה היום {שישי} בגן, אז אם אחד הילדים במקרה קורא את הבלוג, חבל להרוס לא את ההפתעה). החשובה לעניינו היא השמדת סדום ועמורה. ה' "מחזיק" מאברהם, ולכן הוא משתף אותו בקבלת ההחלטות הקשורה לאזור שלו (זו לא הנקודה עליה רציתי לכתוב, אבל אולי ההבדל בין אברהם לנח ניכר כאן. אברהם מבין שכשה' משתף אותו בקבלת ההחלטות, הוא מצפה ממנו להילחם על חייהם של אנשי סדום. "יתמו חטאים ולא חוטאים". גם אם אין סיכוי). אברהם מנהל מו"מ, הוא מתחנן לה' לחון (חנינה) את העיר בעבור הצדיקים שבה, ה' מסכים אבל לא מוצא כאלה.
בשורה התחתונה אברהם נכשל, השיחה מסתיימת כשלאברהם אין יותר טענות, והמלאכים נשלחים להשמיד את העיר.

לפני ההשמדה הם מנסים למלט משם את לוט. למה? מהסיפור עצמו לא ברור לגמרי. בהמשך הפרשה הסיבה נכתבת בבירור. "ויהי בשחת אלוקים את ערי הכיכר, ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה". בקיצור, ללוט אין זכות הצלה משל עצמו, אלא רק בגלל שהוא מקורב לצלחת, הוא ניצל. גם בלי לקרוא את מדרשי חז"ל, בולט מהמקרא שלוט לא היה צדיק גדול. אולי היו יותר גרועים, אבל זהו. על רקע ההקדמה הזו בולט עניין אחר, וזוהי ההארה של השליחה ממקודם. אברהם צדיק, לוט לא. אברהם נכשל בהצלת סדום והערים השכנות. לוט לא! רק בזכות לוט, העיר מצער, אחת מחמשת הערים שהיו צריכות להיהרס-ניצלת! "ויאמר אליו (כנראה המלאך) הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה (הדבר הראשון הוא הצלתו שלו) לבלתי הופכי את העיר אשר דברת. מהר הימלט ההרה, כי לא אוכל (!) לעשות דבר עד בואך שמה, על כן קרה שם העיר צוער". מה הסוד של לוט? את עצמו אין לו זכות להציל, אבל כשהוא מנסה להציל עיר אחרת בשביל עצמו הוא מצליח? הוא לא עשה את זה מתוך דאגה גדולה לעיר. אם העניין הוא הדאגה לאחרים, תחינתו של אברהם גדולה הרבה יותר.

אולי, וזה באמת אולי, אפילו כשלמדנו את הנושא ביחד לא הגענו להסכמה, לוט מצליח להינצל ולהציל בזכות דרך הבקשה שלו מה'. לוט חוצפן. הוא לא צדיק גדול. את הכל עושה ה' בשביל אברהם, ופתאום לוט אומר: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי, להחיות את נפשי, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה, פן תדבקני הרעה ומתי". תגיד לי, אתה מצאת חן בעייני מישהו, למה נראה לך?

לוט "מדגדג" לה' במקומות הנכונים. לוט הוא הערס שמדבר דוגרי ושובר מחיצות. מידת הדין דופקת קופה, ולוט מפוצץ לה את הבלון. אלקים בא בכל הכח להשמיד את סדום, ולוט נתן מענה למה שה' לא יכל לקבל מאברהם. תפלה כנה של בנאדם שנלחם על החיים שלו. אדם שיודע להזכיר לה' שאחרי הכל הוא אוהב אותנו. ה' ברא אותנו עם יצר הרע. ברור שהוא נתן לנו כח להלחם בו ודורש מאיתנו שאכן זה יקרה, אבל בטוח שהיתה לו תוכנית מגירה , דפ"א (דרך פעולת אויב) בה הרע מנצח, לפחות באופן זמני. למה ה' כ"כ מופתע "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ה' רוצה תפילה, ה' רוצה הכנעה. לוט מספק לו אותן. לוט אומר "אני לא אוכל, אני אמות". זאת הכוונה בסה"כ, לא? אבל לוט מזכיר לו שסוף סוף אנחנו מדברים על אנשים שמתים, אנשים שלא יכולים. אבל ה' אוהב אותנו לא יכולים, אוהב שאנחנו מכירים בזה.
לוט אומר לה' "אתה זוכר אותנו לפני שכל זה קרה, כמה אהבת אותנו"? לוט שובר דיסטנס, והתשובה לזה היא "לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה". כשאנחנו לא יכולים-גם ה' לא יכול.

"יפה תפילת החולה, מתפילת אחרים עליו".

כשהיינו קטנים והיינו רבים עם אחותי  "שהגיע הזמן שתעזרי קצת בבית הזה!", אמא שלי הייתה אומרת שזה לא הזמן לחנך. והיינו אומרים "אבל מתי יהיה הזמן? כשזה קורה-צריך לחנך". מה היה הסוד של אחותי? מידת הדין הייתה איתנו, "הצדק" צעק לטובתנו, אבל אמא זאת אמא.

קשה לבנות עולם ביד קשה. לפעמים ה' רוצה שנזכיר לו, שלפני שהוא "מלכנו" הוא "אבינו". ויש גבול לכמה שאבא מענה את הבן. לוט אמר אתה רואה שיש פה צער (מ-צער), אנחנו סובלים. אתה לא אוהב אותנו? ואז, כשה' "נזכר", כשה' מחליט להביט בצער, הוא "לא מסוגל" להמשיך יותר, וכל העיר ניצלת, ההשמדה נפסקת. לוט מבקש שלא להימלט ההרה אל אברהם, כי אז הוא לא "צדיק בסדום" אלא "זנב לאריות". וכשיש ענווה, כשיש הכרה בקטנות, יש לה' מקום. איפה נמצא ה'? בכל מקום שנותנים לו להיכנס.

ואם יצאתם מבולבלים, אל תתרגשו, גם אני.     ענווה +‎ הכנעה = הצלה‎

מצטער להרוס את הדרמה, בכל זאת אני בונה אותה כבר חצי שעה-אבל הבטחתי.
מה ההבדל בין שליח בתפוצות לשליח פיצה? הקטנוע

שב'ס!
      

יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

לאריה ולממותה, לגמל ולשיבוטה (דולי?!)

בס"ד

בהפטרה של פרשת נח קורא ישעיהו הנביא למבול "מי נח". למה נח, "איש צדיק תמים היה בדורותיו", אשם במבול? למה המבול נקרא על שמו?
להיפך, אפילו שמידת הדין של הקב"ה עבדה שעות נוספות באותם ימים, הוא היה היחיד שהיה זכאי לצאת מהמבול בחיים!
הסיבה להאשמה של נח במבול היא, שהוא לא התפלל לה', שיבטל את הגזירה מעל העולם.
זה ה' שהחליט להשמיד את העולם, מה הוא רוצה מנח? אם ה' רוצה, כנראה שזה מה שצריך לקרות, ה' מצפה מנח ללכת נגד רצונו שלו?
אתם יודעים מה, בסדר, נח התפלל וה' סלח-מה יהיה עם החטאים והשחיתות של אותו הדור? המשנה בפרק חמישי של מסכת ברכות אומרת שמי שקורא לקב"ה ותרן-"ייותרו מעיו (המעיים שלו)". טוב, אין לי מושג מזה אומר, אבל משהו בי אומר לי, שלא לקרוא לה' ככה, סתם, ליתר ביטחון. נראה לי שאני אוותר. כאילו, לא המעיים! אני.
אז אם הקב"ה לא מוותר לחוטאים, למה הוא אומר לנח "תפוס'תי, לפני אני נופל עליהם". מה בכלל נח קשור לשיקולים של הקב"ה, שיעשה מה שיחליט וזהו.
אז זהו, שהוא קשור.

הרב נבנצל זצ"ל השווה בין עניין זה, לדיני רוצח בשגגה. אדם שהרג אדם אחר בטעות, מחוייב עפ"י התורה לגלות לעיר מקלט, שתגן עליו מפני נקמת דם של קרובי הנרצח.
אסור לו לצאת מעיר מעיר המקלט עד למות הכהן הגדול.  שוב, מה לכה"ג ולמקרה הרצח? התורה מאשימה אותו בכך שלא התפלל מספיק שלא יארע מקרה רצח, אפילו בשוגג, בזמן כהונתו.
אוקי, הבנתי. אבל יש דין נוסף שאם ההריגה התרחשה לקראת מותו של הכה"ג הקודם, ההורג ישאר בעיר המקלט עד למותו של הכהן החדש. במה הוא אשם? המקרה בכלל לא התבצע בזמנו.
תקשיבו טוב (בעצם, תקרבו את המשקפיים לאף/תאכלו גזר, למתרפאים האלטרנטיביים), טעותו של הכה"ג החדש היא שלא התפלל מספיק "שיגמר דינו (של הרוצח) לזכות", איך יכול להיות שהרשיעו את הרוצח (שאכן רצח), בזמן שהוא היה הכה"ג?! אין הכוונה שהכהן צריך היה להתפלל שלא יעשה משפט צדק, אלא ש"שבעים פנים לתורה", שבעים כיווני הסתכלות שונים לאותה האמת. תפקידו של הכהן היה למצוא את אותו הפן (צד) שעל פיו הרוצח לא אשם.
לא קל להבין את האמירה הזו. אמנם לאף אחד מאיתנו אין חזקה על האמת (טוב, לפחות לכם, לי, באופן ספציפי, יש), אבל יש דעות שיותר קרובות בעיינינו לאמת האובקיטיבית. לא הלכנו רחוק מדי עם הפוסט-מודרניזם?
תפקידו של הכהן הגדול היא לקשר, או לפחות לחזק את בקשר, בין הקב"ה לעולם. אם הוא לא היה מועל בתפקידו, אלא מרים את כל מציאות העולם איתו, היה ראוי פן הזכות של העולם להתבטא, ובכך לזכות את הרוצח, עפ"י האמת.

זו גם הייתה הדרישה מנח. חלק מהגדרת התפקיד של "צדיק תמים" היא להעלות את כל המציאות איתו. למה חנוך (אבא של מתושלח מפרשת בראשית) לא היה המייסד של העם החדש, במה הצטיין אברהם שהפך אותו לראוי לתואר "אבי האומה"? על חנוך נאמר "ואיננו, כי לקח אותו אלוקים". הוא היה מלאך, העולם הזה לא יכל לו. וזו בדיוק הבעיה, בגדלותו-קטנותו. מלאכים יש בשפע, ה' מחפש בני אדם. בן אדם הוא אחד שלא עוצם עיינים ומתעלה לגבהים, אלא אחד שמעלה את כל המציאות איתו. אולי ההסבר של הדיוק באמירה על נח, שהיה צדיק בדורותיו בלבד, ורגיל ומטה בדורו של אברהם, היא שהוא "האמין" לה'. הזוהר אומר שנח פנה לה' אחרי המבול ואמר: "ריבונו של עולם, נקראת רחום. היה לך לרחם על בריותך". נו, הוא ניסה לבקש רחמים. אבל הקב"ה ענה: "רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת? בשעה שאמרתי לך "כי אותך ראיתי צדיק לפני, אמרתי לך זאת כדי שתבקש רחמים על העולם". רועה טוב, מנהיג אמיתי, היה מבין  
שהכינוי "צדיק" בא עם רשימת דרישות. כמו משה, שלא הסכים לעם חדש לאחר חטא העגל. ומי כרשב"י שלפני שחזר למערה, תורתו הייתה שורפת את העולם, יכול לתאר בזוהר על השיחה הזו.

עד לפה המהלך הנפלא של הרב נבנצל. עוד טיפה ומסיימים. איך חפ"שים (חיילים פשוטים) כמונו (ומי כמוני יודע חפ"ש מהו) יכולים לזכות אנשים, בלי לדעת איך מרוממים עולם. ר' נחמן בפיסקה רפב בליקוטי מוהר"ן דורש מאיתנו למצוא נקודה טובה בכל אדם. בשונא, באוהב, בכל העולם, ואפילו בעצמנו. יכול להיות שאנחנו מוצאים 99% שלילי. אם נחפש טוב נמצא את הנקודה טובה. וכשנמצא אותה, ונתרכז רק בה, אותו אדם לא יהפך רק בעיינים שלנו ליהודי טוב, אלא גם בעייני עצמו, ויותר מכל, אפילו אובייקטיבית הוא ישתנה לחלוטין. העיינים שלנו יכולות לחייב ולזכות. כשאנחנו מסתכלים על הטוב שבחבר, הוא מתחיל גם להסתכל על הטוב הזה. יותר מאוחר הוא יסתכל על כל כולו כטוב. ומי שטוב, לא יכול לעשות מעשים רעים, זה פשוט לא לרמה שלו. כל העולם יכול לעשות את אותו השינוי. אם נסתכל עליו חיובי, אם נתפלל עליו חיובי (זה ממש איסור להתפלל על מישהו שיחזור בתשובה, זה מעלה עליו את מידת הדין, כי בעצם אמרת שהוא לא טוב עכשיו), הוא יעשה חיובי. וזאת המטרה של עם ישראל. הגאולה לא תבוא רק כש"אוביקטיבית" העולם יהיה טוב. היא תבוא גם אם נסתכל עליו כטוב. ככה נרומם את המציאות. ככה העולם יהיה ראוי לגאולה. אם הגאולה לא תרד אלינו, נעלה אנחנו אליה.

יחי המלך! (אמא תרגעי, סתם בשביל החב"דניקים, שיהיו מרוצים)

שבת שלום ושכוייח אם שרדתם עד לפה!

אהה, ועוד משהו. מבטיח לכם שהגישו בחדר האוכל לארוחת צהריים(!) מלפפון, עגבניה, ביצה וגבינה צהובה מגורדת. עכשיו אתם מבינים למה בארץ ישראל "מעיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר"-הכל יחסי.
סתם, הארץ שלנו באמת טובה.

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

בס"ד

מנת'שמע?

החגים עברו. היה טוב וטוב שהיה. או כמו בשיר האורגוושי הידוע: "היה טוב, היה טוב, היה טוב מאוד מאוד מאוד".
המטרה עכשיו היא להיכנס לשגרה בריאה ומאוזנת, אבל עם הרבה עשייה. זה קשה, במיוחד החלק הראשון.
מצ'עמם לי, תתקשרו או משהו.

בשמיני עצרת התפללנו על הגשמים.
לראות יהודים, וישראלים בפרט מתפללים על גשמים זה דבר מיוחד.
אתה רואה אנשים שאשכרה רוצים גשם, שיודעים איך זה מרגיש כשאין מספיק.
וזה מעורר מחשבה.

אנחנו יודעים שארץ ישראל טובה מכל הארצות.
אבל לא יודע. גשם לדוגמא זה די טוב בעיינינו, ואנחנו לא משופעים בו.
תסתובבו במדינות הכי מונפצות בעולם (לא שחס וחלילה אורוגואי היא אחת מאלה. אני לא אמרתי כזה דבר. לא, באמת, אני לא אמרתי), ותגלו שאיתן הגשם הרבה יותר "זורם". או כמו ששלישית מה קשור היטיבו לתאר בשירם הלירי והערכי כאחד "למה לא אוגנדה"; "הרצל עשית טעות חמורה, הלכת בחרת מדינה לא נכונה".

אז מה בעצם טוב אצלנו?

בגלות לא יודעים לא העריך גשם. אנשים רואים גשם ומעקמים את האף.
אולי זה שכשיש שפע קשה להעריך אותו זה נכון, אבל זה לא מספיק, לא אידאלי.
היהדות לא מקדשת את הנזירות. לא הפרטית ולא הלאומית.
אנחנו מצליחים להבין שעושר רוחני לא נמדד במושגים הגשמיים של הרבה וקצת.
אבל מי אמר שגם בתחום החומרי מה שנראה בעיינינו הרבה, הוא באמת הרבה וטוב, ושקצת שווה לחוסר ולביש מזל?
אולי העובדה שהחומר הוא ספיר, מפילה אותנו בפח? אולי באמת האושר לא בעושר?

"איזהו עשיר? השמח בחלקו". תמיד הבנתי שהאמירה הזאת באה לנחם אותי. טוב, אין לך הכל, וזה החלק שלך עכשיו- גט יוס טו איט. גם חבל שתהיה עצוב בגלל זה, אז יאללה- תתעודד. אולי מחר תשיג עוד והחלק שלך יגדל ובכלל תהיה שמח. וכו'. זו בעצם סוג של חוכמת חיים שמלמדת אותנו להסתדר עם ההווה. עם המציאות התמידית של החוסר.

ומה אם האימרה יותר עמוקה. החלק שלך הוא לא רק חלק- הוא השלם שלך! אתה לא צריך לשמוח בחלק האובייקטיבי (בתמונה העולמית הוא כן חלקי) כי הוא סבבה לעכשיו, אתה צריך לשמוח כי ה' נותן לך באמת את מה שנכון וטוב רק בשבילך. מה אתה פוזל לצלחת של אחרים, העושר שלהם הוא העוני שלך. אל תיתן עיינים שלך לרמות אותך.
אולי אני לא מסוגל לעמוד בנסיון של הרבה רכוש. אולי אתה לא מסוגל לעלות ניצוצות של כ"כ הרבה נוצצים (כפרה עליי).
אולי החוסר הזמני נועד לאפשר שפע נצחי, וחו"ח גם הפוך.

בואו נתקשר לפרשיות השבוע.
העונש של הנחש הוא שהעפר יהיה המזון שלו. מה רע? נשמע דווקא כמו עסקה טובה. עפר לא חסר.
רש"י מסביר שה' אומר לנחש "קח את האוכל'שך וסע לי מהעיינים. לא רוצה קשר איתך".
בצבא ראיתי שעדיף מפקד שצועק עליך ממפקד שהתייאש ומתעלם ממך.
גם על מצרים התורה אומרת שה' נתן בה את הנילוס, כדי שלמצריים לא יהיו בקשות נוספות.
הארץ שלנו טובה דווקא כי חסר בה. דווקא כי הצעקה שלנו אליו יוצרת קשר. אחרת "מי צריך אותו"?

"הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם". השאגה של האריה דומה לשוועה שלו לאוכל מהשמיים.
ככה גם אנחנו. צועקים וה' מטפטף לנו לפיות הפעורים. כיף לא? הרבה יותר נחמד שאמא מאכילה אותך.

בעז"ה! שנזכה לעיינים של אמת, שרואות את האמת שלנו. ושנזכה לטפטוף עז במיוחד, גשמי ורוחני. אמן

שבת שלום! 
   

 

יום שלישי, 12 באוקטובר 2010

בס"ד

אהלן,
הכל טוב?

אוי חגים, הרגתם אותי. ביחד עם יום טוב שני של גלויות, זכינו לרצף מכובד של שלושה ימים "שבת". 6 ארוחות בסוכה של הקהילה! בכל ארוחה פעילות שאנחנו מעבירים. וגם החג הקרוב אותו דבר. שמחת תורה הוא חג נפרד משמיני עצרת. את החג השני ישראלים לא אמורים לחגוג אבל איכשהו זה עובד רק לחומרה. בכלל, יש משהו עקום בחיים היהודיים בגלות. מצד אחד זה מעצבן. מצד שני, זה מזכיר לך שחיים יהודיים בגולה זה לא באמת מסתדר. בעז"ה משבוע הבא נתחיל לעבוד יותר בהדרגתיות.

יש לי וידוי. סוכות הוא אולי "זמן שמחתנו", אבל אני לא ממש מרגיש את זה. ימים נוראים זה אחלה. אנחנו מתים על דברים נוראיים. להכות על חטא זה כיף. להרביץ לאגו שלך זה צורך בסיסי של האדם המודרני. אנחנו אפילו לא צריכים בשביל זה את יום כיפור, הרבה מאיתנו {טוב-אני. מה אני מאשים אתכם) עושים את זה בחלק נכבד מהחיים. זו לא המטרה של יום כיפור ולא אמור ממקום של שבירת האני, אבל יום כיפור כבר עבר אז עזבו אתכם.

בכל מקרה, לשמוח זה כבר יותר קשה. זה אשכרה מעשה חיובי ואקטיבי. טוב, אז אומרים לך שהארה המיוחדת של החג זו שמחה. אז אתה מנסה ומנסה ואני מקווה שגם מצליח, אני לא ממש. וזהו, שבעה ימים התאמצת ופתאום אתה מבין-שמחת תורה! אין שמחה אלא בתורה. ביום כיפור עוד התעסקנו בעבר. אבל בשביל העתיד חייבים לעבוד. מה היעד-שמחה. מה הדרך-שמחה. ואין שמחה אמיתית, יציבה וחזקה, שלא באה מתורה. תאוות, הנאות העולם הזה זה נחמד. אבל אין, ככה לא מגיעים לקב"ה, הקליפות מפרידות בינינו. אנחנו מתגעגעים, לא מבינים למה, לא מבינים איך, לא תמיד מפרשים את האותות נכון.

אז סוכות בא ואומר לנו, דלה [יאללה], רוצה לשמוח- תעזוב את ההנאות הזמניות. צא מהבית, תתנתק מהרעשים החיצוניים, הטכנולוגיה לא תחביא אותך לתמיד. ועכשיו לשלב הבא- תתחיל לשטוף את עצמך במרתון לימוד תורה [הושענא רבה]. ועדיין זה לא מספיק. ללמוד תורה זה מצויין, אבל אם אתה רוצה באמת את השינוי המיוחד, תאהב את התורה, תשמח בה [שמחת תורה]. רק ע"י שינוי עמוק ופנימי תצליח.

"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול"- זה הפסוק של השם שלי. תמיד חשבתי שאם אתה רוצה שיהיה לך טוב- רק לימוד תורה הוא הדרך. אבל זה לא מה שהפסוק אומר. רוצה שלום- לימוד תורה הוא הדרך- אבל אתה צריך לאהוב אותה.
ומפה לוח השנה היהודי שולח אותנו לשנה ארוכה של עבודה פנימית, הדרגתית ומלאת שמחה, בקב"ה ובנו, שאוהב אותנו ככה, משתדלים. 

בעז"ה שיהיה לנו חג של שמחה של תורה!

יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

שלומית בונה פצצת אטום


חג שמח!
קומו ואה?
חודש ומשהו בשליחות. הולך טוב ב"ה.
החגים זו תקופה די מטורפת לשליחים בחו"ל וליו"ר ועדת קישוט, במקרה הנ"ל אין הבדל.
מה שמיוחד בקהילה היהודית באורגואי הוא שכמעט ואין אנשים שגדלו בבתים דתיים, ובכל זאת ההתעניינות בדת מדהימה.
המון חוזרים בתשובה ובגלל שאין עתיד ליהודים פה, מיד אח"כ הם עולים לארץ.
למשל ביום כיפור באים לתפילה 2000 איש, אבל כמעט אף אחד לא יודע איך להתפלל.
זה יכול להיות קצת חומר למחשבה בשבילנו בארץ הקודש לגבי כמה עניינים. בהזדמנות.
בנוסף זה יוצר מצבים מאוד מצחיקים.
בארץ לפני יזכור כולם יוצאים וחוזרים אח"כ. פה כולם נכנסים ביזכור ויוצאים אח"כ.
מישהו סיפר לי שהוא יצא מהתפילה להתאוורר, ולידו הוא ראה מישהו שגם יצא להתאוורר עם כוס מים ושיחה בפלאפון.
הוא גם סיפר שלפני כמה שנים ניגש אליו אדם מבוגר באמצע תפילת ראש השנה ואומר לו: "וואי, אני רעב. מתי כבר נגמר הצום"?
כשמשתחווים "על אמת" בר"ש ויום כיפור, כולם חושבים שאתה עובד אלילים או איזה חסיד עם הנהגות מיוחדות.
אחת השליחות סיפרה שכשהיא באה להשתחוות, היא שמה את המעיל של הבת שלה על הרצפה כדי להשתחוות עליו, וכל פעם מישהי הרימה לה אותו כי היא חשבה שנפל לה. היא זורקת והיא מרימה וכו'.
ואחרון, ברכת כהנים עושים רק בימים נוראים אז "הנהלים" לא ברורים. מישהו אמר שאסור להסתכל על הכהנים, אז בית כנסת שלם עומד עם הגב לכהנים כל הברכה.
בעצם, תסבלו עוד אחד. לפני מוסף של יו"כ אחד ממכובדי הקהילה נותן דרשה מרגשת על מצוות צדקה. כשהוא סיים אחד המתפללים הכניס את היד לכיס ושאל אם זה בסדר לתרום עכשיו.
וברצינות, אולי אין שירה גדולה בתפילה וכל רגע צריך להעביר את מספרים במתקן ענק כדי שכולם ידעו באיזה עמוד בסידור אנחנו, אבל מדהים לראות כ"כ הרבה אנשים שנמצאים בבית כנסת שעות בלי להבין מילה, ושלצום זו בכלל לא שאלה בשבילם, ברור שכן. אתה עומד בבית כנסת ויודע שיש לך "קייס" מול הקב"ה, יהודים שכ"כ רחוקים, אבל מאוד קרובים. שנזכה לגאולה שלמה במהרה.

ולענייני דיומא. סוכות הוא "זמן שמחתנו". ביום כיפור עבדנו במידת היראה. המידה והעבודה של סוכות היא השמחה.
התורה לא נותנת לנו מקום לטעות "ושמחת בחגך (ושוב) והיית אך שמח".
ה"נתיבות שלום" אומר שהדרך להגיע לשמחה היא התרחקות מהנאות העולם הזה.
ביום כיפור ניקינו את עצמנו מחטאים ודברים האסורים. בסוכות אנחנו מתנקים מהריח הרע של הנאות ההיתר.
לא מדובר בהתנזרות נוצרית אלא בחיבור של כל העשייה שלנו לקדושה (העלאת ניצוצות).
לא הנאה לשם הנאה, אלא הנאה שתיתן כוחות והתרוממות רוח בעשיית מצוות ולימוד תורה.
בעל התניא מחדש לנו שאין קדושה, טומאה וביניהם התחום האפור-ה"בסדר".
מה שלא קשור לקדושה בהכרח טמא.
מספרים על מלך אחד שיום אחד נעשה חולה. אמרו לו הרופאים שהוא חולה בגלל העצבות,
ושהדרך היחידה שלו להירפא היא ללבוש את הכותנת (בגד) של אדם שאין לו דאגות כלל.
לא מצאו בכל הממלכה אלא אדם אחד בלי דאגות. בא אליו המלך וביקש את הכותונת שלו.
ענה לו האיש שאין לו כותונת כלל, כי אם אם הייתה לו בהכרח היו לו דאגות ולא היה שמח.
בסוכות אנחנו יוצאים מהבית העמוס טוב שלנו אל הסוכה ואומרים לעצמנו ולקב"ה שאין שום דאגה
והנאה חולפת שניתן לה לחצוץ בינינו לבין הקב"ה. בלי אינטרנט ובלי פלאפון. רק אני והוא

חג סוכות שמח!

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

"אומן אומן ראש השנה"

אולה! טודו ביין?

"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".
הפירוש המקובל והיפה אומר שבבוקר, כשהכל מאיר-רואים את החסד של הקב"ה והדרך ברורה לפנינו.
בלילה, ברגעים קשים של הסתר וקושי, צריכים להיות בעלי אמונה שהקב"ה נמצא מאחורי פרגוד ההסתר.
כי אם היינו רואים היינו יודעים ואז לא צריך היה להאמין.
אפשרות נוספת לפרוש, שנצמדת יותר ללשון הפסוק, היא ש"אמונתך" היא האמונה שלך, הקב"ה-בי.
גם ברגעים קשים, כשאפילו אני לא האמנתי ונפלתי לייאוש, אפילו אז לא הפסקת להאמין בי לרגע. וגם על זה- כמה שטוב להודות לה'.
הסיפור הידוע מספר על האבא והבן שהולכים על שפת הים ומשאירים עקבות בחול.
יום אחד שואל הבן: "אבא, למה תמיד אני רואה 4 עקבות בחול ואילו כשקשה אני רואה רק 2, לאן אתה נעלם כשבאמת צריך אותך?".
עונה האב: "העקבות שראית הם שלי- נושא אותך על הגב". הקב"ה תודה

הרב חרל"פ אומר שהסיבה שלעתיד לבוא "יבוקש עוונם של ישראל ולא יימצא", היא שבזמן שההסתר יהיה חלש יותר נבין שבעצם מעולם לא חטאנו. תמיד, גם במצוות וגם בחטאים חיפשנו רק דבר אחד, להתקרב לקב"ה. טוב, לפעמים לא מצאנו אותו אז רעינו בשדות זרים, אבל תמיד התכוונו לטוב. וכל לב יעיד שזו אמת.

"טוב להודות לה". ה' הוא טוב, אנחנו טובים ובעז"ה נחתם לחיים טובים וארוכים.

למה מברכים שנה "טובה ומתוקה",  הרי מתוקה היא מילה נרדפת? התשובה היא שידענו ב"ה גם שנים טובות שלא היו מתוקות, הקב"ה דיבר איתנו עם מידת הדין ואח"כ גילינו שהכל לטובתנו. לכן אנחנו אומרים לו: "הפעם תיתן לנו שנה שתהיה גם היא טובה, אבל הפעם במתיקות".

סליחה אם פגעתי במישהו, בטח הסתתרה טיפה כוונה טובה מתחת, לא? :)

שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות! שה' יאיר לנו את הדרך ויזכה אותנו להתחיל ללכת בה.

טוב, מתחילים?

אהלן!
ברוכים הבאים לבלוג שלי.
נדמה לי שאף פעם לא נכנסתי לבלוג, ככה שאני חדש בעניין (וכן, אני יודע שאלה תירוצים של לוזרים).
בכל מקרה, אני בשנת שליחות בדרום אמריקה, וחבר הציע לי לשתף את העולם ברשמיי.
אם זה יחסוך לי את הפסיכולוג כבר יצאתי מורווח. אם זה יעניין מישהו אחר-בכלל טוב. אם לא זה ולא זה-כפרות, אימון לשרירי האצבעות.
אם אני כבר בקטע של תירוצים, זמן זה לא משהו שיש לי יותר מדי (ואל תבלבלו את המוח שזמן עושים, השעה עכשיו אחת בלילה שעון מקומי,  ולא אתם קמים לתפילה ב7). ככה שלשבת ולכתוב על השליחות מתחילתה זה מפתע, אבל כרגע אני לא מגיע לזה. אולי עם הזמן נתקדם גם במישור הזה. עד אז, שהסקרנות שלכם תחפש חיים של מישהו אחר לחטט בהם. סתם, כפרה עליכם. ביינתים אני אשתדל להעלות קטעים על מחשבות שעלו לי וקצת דיווחים על איך שהולך. יש הרבה סיפורים מצחיקים אבל בעז"ה עם הזמן, ואם יהיו קליינטים לעניין (למתקשים-אחי, אני מדבר עליך).
טוב טוב, שיהיה לנו בהצלחה. תראו נוכחות שאני אקבל מרץ לעבוד.
אני מתחיל מקטעים מלפני כמה זמן ונתקדם בעז"ה. לאט לנו