שלום,
אני יוצא למחנה של בני עקיבא, ולצערי ו/או לשמחתי לא אמור להיות שם אינטרנט, אז אני כותב בשלב מוקדם, באופן יחסי, של השבוע.
לי, ובטח שגם לכם, יש תדמית מסויימת למחנה קיץ של תנועת נוער. אתם יודעים, עפר באוזניים, קפיצה משולשת כדי לעבור את השלולית שלפני הכיורים, 2 סנדות עקומות בתור שולחן ואחת בתור כיסא. ילדים שבמקום לישון בשק"ש - מתעפ"צים מסביב למדורה עם גיטרה ושרים סרנדות (אה, סליחה, סנדות). ובעיקר, ריח זוועתי של שירותים כימיים. לכן המחנה לא בא לי כ"כ בטוב, למי יש כוח לזה על הבוקר, בעצם, לפי השעות הזמניות של בני עקיבא, זה בצהריים.
מה שאני כנראה שוכח שמחנה בחו"ל שונה ממחנה בארץ. פחות בכיוון של "ריקושט", יותר בכיוון של "מגה ספורט", או בעצם מלון "יערות הכרמל" (דווקא במצב הנוכחי שלו, מחנה שם נשמע לי די קרבי). נשמע לי שכמה ספרים לא יזיקו לי שם, נעלי טיולים זה פחות בכיוון. היינו אמורים לארגן (ששש, אל תגלו, ננפיץ משהו) יום צבא, למצוא ולהמציא את הרעל שלא יצא בשירות. בתוכנית, רובי מים והמון קד"רים (קליטה דרך הרגליים), נשמע כמעט כמו הלו"ז הרגיל בטירונות.
אתם יודעים, כשטיפה מתרחקים מהצבא זה מתחיל להישמע טיפה מגניב והירואי, כמו בסיפורים מלפני הצבא. אה, בטח סתם פאטה מורגנה.
חולשה של הגב התחתון, כאבי ברכיים, דופק מואץ, פנים אדומות (בעיקר בין הגבות), חרדות, קוצר נשימה, נוקשות צוואר וכתפיים, הפרעות עיכול וספיגה, רעב מוגבר והשתוקקות למזונות מסויימים.
האם כמה מהסיפטומים הללו מוכרים לכם באופן חשוד? אם כן, ביינ-ואנידוס (ברוכים הבאים), קחו פתק ותחכו בתור, והוא ארוך. לפי הרפואה האלטרנטיבית (תאמינו לי, חברים שלי כתבו על מפית תחזיות לגבי איך שאני הולך לסיים את השנה. גורו של רפואה אלטרנטיבית לא הייתה אחת מהן), אלה הם נורות אדומות שמצביעות על דאגה, שהיא שילוב של פחד וחשיבת יתר. אווצ'. שנים של ביקורים אצל רופא לברכיים, שהסתיימו מקסימום בברכות וב"אין ממצאים חולניים", ואף אחד לא יכל לזרוק מילה, להגיד שלא שם הפתרון. זהו, אני עובר למזרח, מפגין עם "גרינפיס" ופוצח בדיאטת צנוברים. סתם, סמים יש גם בדרום אמריקה, למה להרחיק נדוד עד הודו.
יש לי וידוי. אני כולה שליח צוציק במדינה חמודה אך לא גדולה בדרום אמריקה, ובכל זאת, הראש שלי טרוד במחשבות 24 שעות ביממה. לפעמים הן עוסקות בענייני תיקון עולם במלכות שדי (אגב, שמתם לב פעם שהכתובת של אלוקים כתובה ב"עלינו לשבח"? זה ישוב די קטן, מושב ליתר דיוק. מושב יקרו בשמים ממעל. כשאתם נכנסים תחפשו את שכונת עוזו בגובהי מרומים. הכתובת הייתה על הקיר!), אבל לרוב סתם, בענייני יום יום. לדוגמא, תהיו איתי. אני מסדר את בית המדרש. מה כדאי? לעביר שולחן שולחן או לדחוף את האחד בעזרת השני. איך לקחת את כל הערימה של הסידורים בנגלה אחת ואת הספרים מהארון חסידות באחרת, כדי לחסוך עבודה. הפסקה מטודית. נגיד שהחלטתי, אני אמור להיות רגוע עכשיו, אז זהו, שלא. אני אמשיך לעבוד, ביינתים אני אחשוב על מה שהשליח השני אמר לי היום, ושאני צריך להזכיר לרב בקשר לכסף, ואולי כדי לארגן איזה פעילות לטו' בשבט, ו-וואי, איזה רעב אני, ולמה אף אחד לא הזמין אותי לאכול. בקיצור, ככה נראה רוב היום שלי. זה אפילו מתדרדר בזמן תפילה. אז בכלל יש זמן לחשוב על מלא דברים, כי ה20 פסו שההוא חייב לי הרבה יותר מעניינים מגשם, רפואה וגאולה, נכון? זה די מעייף, סתם שתדעו. שיער לבן מגיל 10 יכול להיות קשור לעניין הזה?
לחצי עולם יש היום משקפיים, עדשות או לייזר בעיינים ברמות יותר גבוהות מלציקלופ באקס-מן. לפני כמה מאות שנים לא היה משקפיים לאף אחד. טוב, אז חלק גיששו את דרכם באפלה, אבל לא כולם. כל ילד בגיל 10 מחזיק את המותניים בגלל כאבי גב, כמו זקן בן 90. זה שאנחנו כל היום במחשב עם גב סימן שאלה ועיינים של חפרפרת, זה בטח חלק מהתשובה. אבל זה יותר מזה. הגוף צובר את כל הרגש שאנחנו מפיקים, וזה בסוף מתבטא בכאבים שונים ומשונים. העיינים בולעות את כל המתח. גם עמוד השדרה הוא נקז טוב של דאגה. אנחנו חיים בעולם של מותרות, ובכל זאת לא מפסיקים לדאוג מלתכנן את הצעד הבא. אחוז ההתאבדות הכי גבוה בעולם הוא במדינות הכי עשירות. יש לנו לחם בבית, יש משפחה, יש לימודים, יש תורה, טרנקילו, מה הלחץ?
כאילו מה, אני שליח, לא ראש ממשלה, חלק מהמטרה זה להינות. זו הרי אחת הדרכים הטובות לדוסים לצאת לטיול אחרי צבא, ועוד על חשבון המערכת. ועוד עזבו אתכם מהשיקול האישי, שיש לו מקום מכובד מאוד בפני עצמו. באת לקרב ולהתקרב, איך תצליח בזה אם כשאתה עם החבר'ה אתה טרוד בגלל הפעילות הבאה בתור, או כועס ומתוח בגלל הפעילות הנוכחית. בפעם האחרונה שבדקתי, ה' עוד לא מינה אותי לדובר שלו, אבל בכל זאת, לא נראה לי שהוא התכוון שנהיה כאלה כבדים.
שאלה: למאזינים למוזיקה ישראלית (לא עלינו), מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר ישראלי לא חסידי, שנכתב החל משנות ה90, ולא היה דיכאוני, שקט ונוגע ללב? נו בחייט אמא'שלהם, כל מפורסם שמקבל כתבה ב7 ימים מספר איך עשו עליו חרם בילדותו, שהוא התמכר לסמים,נגמל ופיתח אובססיה חולנית לקרמבו מוקה. אי אפשר סתם להגיד, אני שמח וטוב לי? אני לא בא לזלזל בכאב של אחרים, אבל למה התמכרנו כ"כ חזק לדכדוך הזה, ועוד כחברה?
וידוי פרק 2, אל תגלו לבן גוריון, אבל מעבר למשפחה, לחברים (ובעצם להכל), לא תמיד מתחשק לי לחזור לארץ. קראתי את הספר המיוחד "האם יש סיכוי לאהבה", וכמה שהוא צודק. אנחנו חברה בחרדה, אנחנו עסוקים בלשרוד יותר מדי שנים. אין מה לעשות, כנראה שלבני דודים אין תוכניות להפסיק להציק לנו במאה הקרובה, חייבים להפסיק להשתמש בהם כתירוץ. אנחנו פשוט חולי נפש, כמה מתח, כמה עצבים, כמה ריצות ממקום למקום, די כבר! ואני עוד מכור לזה, כל היום בynet וnrg, קורא ומתעצבן. כמה שנאה עצמית, אנחנו פשוט הורגים את עצמו מבפנים. תראו כתבה שמדברת על ימניים/חרדים/שמאלנים, תגלגלו את העכבר למטה ותגלו בתגובות שנאת אחים עצומה. היום אפשר להתחבא מאחורי המקלדת, אז כל אחד שופך את כל הרוע שלו.
זהו, הוצאתי את זה, כאילו לפחות קצת. מה הפתרון שלי? ממש לא יודע, אני עסוק בלהרגיע את עצמי, תתדאגו אתם למדינה (אהה בעצם, אל תדאגו. כאילו, תתדאגו שלא תתדאג). אולי חסר לנו קצת בטחון בה'. מה יש לפחד כ"כ הרבה, הוא אוהב אותנו, שומר עלינו, דואג בשבילנו. כל העולם עכשיו בקטע של הניו-אייג', מחפשים את עצמם, מי במקום יותר קרוב ומי יותר רחוק. אנחנו קיבלנו מתנה - תורה. איזה יופי שלא צריך לתהות ולטעות כ"כ הרבה. פשוט צריך להפסיק לחשוב שהחיים עד כדי כך מורכבים. הם מורכבים אבל הדרך סלולה לפנינו. בו נשמח בה, בזה שהיא קיימת, בהליכה בה. במשפחה, בחברים, בעולם. בואו נחייך, זה עדיין בחינם.
"מה יש לכם לדאוג?" (ע. רן. חחח)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה