לה' הארץ ומלואה
אני נמצא ליד מפלי האיגווסו, על משולש הגבולות ברזיל-ארגנטינה-פרגואי (לא, אני מאורוגואי). המפלים האלה נחשבים לאחת מהאטרקציות הכי גדולות בדרום אמריקה. מחר נדע אם זה נכון, ביינתים קר ומשעמם. כ"כ משעמם, עד שמצאתי זמן לכתוב. בשבוע שעבר דיברנו (ממש מתאים לי הקטע הזה, להיות היחיד שמדבר ולקרוא לזה שיחה. אני צריך להוציא על זה פטנט) על ה"שבתון" שעשינו, ארוחת שבת פתוחה לצעירים. למקרה שהקונספט מוצלח, נמשיך איתו אי"ה. ואם לא - אז גם, ככה שתהיו חזקים.
לקראת סוף השליחות (בעוד כחודשיים בעז"ה), ניסינו "ללכת" על כמה פעיליות אחרונות. וזאת לאור מאמרו של קרמבו ב"מבצע סבתא", "לשחות 100 מטר יש רק דרך אחת, מתחילים הכי מהר שלך, ולאט לאט מגבירים". אחת מהפעילויות הללו היתה פיינטבול (מלחמה עם רובי צבע) ואסאדו (על האש למתקדמים) לחבר'ה צעירים. הסדר של ארגון פעילות הולך בערך ככה. ממציאים רעיון, מוצאים לו תקציב, משכנעים את החבר'ה לבוא ועושים אותו. לפעמים שלב התקציב מקדים את שלב המצאת הרעיון. ועוד דבר, יותר קל להשיג כסף מאשר להביא את האנשים לפעילות. כמות הכסף שנשפכת על צעירים יהודים בגולה, הן מצד המדינה והן מצד אנשים טובים ועשירים, עצומה. נתון זה בולט במיוחד לאור (יותר נכון חושך) התוצאות הדלות ביחס לכמות הצעירים שבמקביל מתרחקים מהיהדות.
אז מצאנו כסף, המצאנו רעיון ושיגענו את כל העולם ואחותו כדי שיבואו (ברבים, העולם ואחותו). נשמע מוזר, לא? אני חשבתי שאם משלמים לך על אוטובוס, פיינטבול ואסאדו מהסרטים, אתה זה שיתחנן לבוא, נכון? אז"ש. אחרי שעובר השלב של "יאללה אלה, אתה עובד קשה וזה בכלל לא מעניין אותם, עדיף לבטל וזהו", אתה מבין שעל הפעילות כבר הודעת ואת הכסף כבר שילמת, לפחות שיצא משהו. אז ניסינו. הזמנו מקום בפיינטבול ושילמנו מקדמה, הזמנו אוטובוס, קנינו בשר ועצים והזמנו עובדים שיעשו את האוכל (פה זה מקובל. וגם בגלל הפיינטבול לא היה מי שיעשה ביינתים את האסאדו). הסיכון היה מזג האויר, בחצי הכדור שאני נמצא בו יש עכשיו חורף ויש סיכוי רציני לגשם. מכיוון שלא היו לנו יותר מדי אופציות של תאריכים, הלכנו על זה.
אז כל הבאסה, התחזית צדקה לשם שינוי. קמתי בבוקר לקול התריסים שרעדו מהרעמים והגשם, סערה אמיתית. מנקודת הזמן הזו, ולמשך 6 השעות הקרובות, פתחנו מרכזית שיחות בעניין הפעילות. ההתקפה התחילה עוד לפני שצחצחתי שיניים. נהג האוטובוס התקשר לשאול אם ביטלנו את הפיינטבול, או שאנחנו מתכננים מה שנקרא, "לחתור" למגע. אמרתי לו שאני אחזור אליו עם תשובה. הלכתי לתפילה ובמקום להתפלל הייתי בשיחות עם כל העולם (אחותו לא התעוררה עדיין, יום חופשי). לעשות או לא לעשות, ואם לא - אז כלום או שאסאדו כן בגלל שהוא במקום סגור. ואולי החבר'ה בכלל לא יבואו לאסאדו במזג אויר כזה, גם ככה הם לא הראו התלהבות.
בסוף (התפילה) בוטל הפיינטבול ואיתו האוטובוס, וניסינו לתפוס את עובדי המטבח, שכבר היו בדרך לקהילה כדי להכין את האסאדו, על מנת להודיע להם על ביטול. זה כבר היה מאוחר, העובדת כבר הגיעה עם בעלה והילדים, אחרי שביאסנו להם את יום ראשון החופשי בשביל הפעילות. בואו נגיד שנראה שגם לכסף הם מאוד זקוקים. ביקשנו סליחה ואפילו רצנו אחריהם לשלם משהו על עוגמת הנפש ועל האוטובוס שהם לקחו לשווא. בנוסף, שלחנו סמסים לכולם שהעסק חוזל"ש. העניין היה שבדיוק בשנייה ששיחררנו את העובדים, ממש כמו בסרט, לאחר יום גשום במיוחד, החלו השמים להתבהר. אבל מה, כבר ביטלנו הכל.
זה כבר היה ממש מייאש. חזרתי הביתה, הרטטתי את הפלאפון, החשכתי את החדר וניסיתי לכבות את היום דרך שינה. כמה עבודה והכל הלך פרש. לא הצלחתי להירדם. לאחר זמן מה של מרה שחורה (תגידו, אולי מרה שחורה זה בעצם הליקריץ המגעיל הזה), מתקשר אלי אחד השליחים ואומר שאם הייתי פותח את התריסים, הייתי רואה שנהיה יום שמש מדהים, ולא נמצא יום יותר מדהים מזה, לפחות לאסאדו. אמרתי לו שאני יודע, אבל מה אפשר לעשות כבר ביטלנו את העובדים ואפילו אם היינו עושים הכל לבד, הבשר נעול במטבח.
בשינוי של רגע במצב הרוח, החלטנו להתגבר על הקשיים, להשיג מפתח וללכת על זה. מבלי לצאת מהבית, ניהלתי כמה שיחות טלפון לחצי עולם במקביל (אחותו כבר התעוררה), כדי להחיות את הפעילות. מצאנו מישהו עם מפתח למטבח, אז ביינתים שלחנו סמסים לאנשים, שהאסאדו יתקיים בסוף, אי"ה. רק שאז התברר שהמטבח פתוח, אבל המקרר נעול, ורק העובדת ששיחררנו יודעת איפה מוחבא המפתח. האיש אמר שהוא לא יכול להישאר יותר והוא הולך ונועל אפילו את המטבח. המשכנו להיטלטל בין יאוש לתקווה (כן, אני יודע שזה כולה בשר), עד שזה נהיה מצחיק מרוב שזה הזוי.
אבל רגע, עכשיו מתקשרים ואומרים שאחת הדלתות של המטבח לא נעולה. אז התקשרנו למישהי, שהדריכה לגבי מיקומו של המפתח למקרר, והוצאנו את הבשר. אחד רץ להדליק את האש, אחת לקנות לחם בסופר וכו'. ושוב, טלפון, עכשיו מתברר שהאיש ביטחון של הקהילה שמע שביטלנו את הפעילות, אז הוא הולך ונועל מאחריו את הקהילה, על המטבח, המקרר והמתקן להכנת אסאדו. דבר אחד ידענו, אחרי שהבשר חזר בנס, אחרי ששלחנו 50 סמסים לביטול ו50 סמסים לבטל את הביטול, לא זה הולך לשבור אותנו. קצת קשרים והביטחון הסכים להישאר.
אז זהו, בסוף היה אסאדו. הגיעו לא מעט אנשים והיה נחמד בסה"כ. בסוף הגעתי לכמה מסקנות. אחת, למקרה ששכתי, יש אלוקים. שתיים, אחרי שאתה מוציא את כל הכח על הארגון, לפעילות עצמה, כלומר ללהנות, לא נשאר כח. שלוש, אנשים לא יודעים להעריך את המאמץ ("למה שלחת 2 סמסים, יא לא החלטי"). והשתיים האחרונות והחשובות. הראשונה, יא פרפקטיוניסט חסר אמונה בה', מה אתה מנסה להילחם במזג האויר, להיות יותר חכם מכולם. אם לא הייתי נוגע בכלום היה פיינטבול והיה אסאדו והכל במזג אויר טוב, עם עובדים ומפתחות, בלי שום בעיות. מה, נראה לך שרק אם אתה תנסה להציל את המצב, אז יהיה בסדר? ואחרונה, יא מפגר, זה כולה על האש, תמצא לך חיים.
שבת שלום!
