יום רביעי, 29 ביוני 2011

גילגולו של אסאדו / למה צמחו לי שערות לבנות

לה' הארץ ומלואה
          
אני נמצא ליד מפלי האיגווסו, על משולש הגבולות ברזיל-ארגנטינה-פרגואי (לא, אני מאורוגואי). המפלים האלה נחשבים לאחת מהאטרקציות הכי גדולות בדרום אמריקה. מחר נדע אם זה נכון, ביינתים קר ומשעמם. כ"כ משעמם, עד שמצאתי זמן לכתוב. בשבוע שעבר דיברנו (ממש מתאים לי הקטע הזה, להיות היחיד שמדבר ולקרוא לזה שיחה. אני צריך להוציא על זה פטנט) על ה"שבתון" שעשינו, ארוחת שבת פתוחה לצעירים. למקרה שהקונספט מוצלח, נמשיך איתו אי"ה. ואם לא - אז גם, ככה שתהיו חזקים.

לקראת סוף השליחות (בעוד כחודשיים בעז"ה), ניסינו "ללכת" על כמה פעיליות אחרונות. וזאת לאור מאמרו של קרמבו ב"מבצע סבתא", "לשחות 100 מטר יש רק דרך אחת, מתחילים הכי מהר שלך, ולאט לאט מגבירים". אחת מהפעילויות הללו היתה פיינטבול (מלחמה עם רובי צבע) ואסאדו (על האש למתקדמים) לחבר'ה צעירים. הסדר של ארגון פעילות הולך בערך ככה. ממציאים רעיון, מוצאים לו תקציב, משכנעים את החבר'ה לבוא ועושים אותו. לפעמים שלב התקציב מקדים את שלב המצאת הרעיון. ועוד דבר, יותר קל להשיג כסף מאשר להביא את האנשים לפעילות. כמות הכסף שנשפכת על צעירים יהודים בגולה, הן מצד המדינה והן מצד אנשים טובים ועשירים, עצומה. נתון זה בולט במיוחד לאור (יותר נכון חושך) התוצאות הדלות ביחס לכמות הצעירים שבמקביל מתרחקים מהיהדות.                                                            

אז מצאנו כסף, המצאנו רעיון ושיגענו את כל העולם ואחותו כדי שיבואו (ברבים, העולם ואחותו). נשמע מוזר, לא? אני חשבתי שאם משלמים לך על אוטובוס, פיינטבול ואסאדו מהסרטים, אתה זה שיתחנן לבוא, נכון? אז"ש. אחרי שעובר השלב של "יאללה אלה, אתה עובד קשה וזה בכלל לא מעניין אותם, עדיף לבטל וזהו", אתה מבין שעל הפעילות כבר הודעת ואת הכסף כבר שילמת, לפחות שיצא משהו. אז ניסינו. הזמנו מקום בפיינטבול ושילמנו מקדמה, הזמנו אוטובוס, קנינו בשר ועצים והזמנו עובדים שיעשו את האוכל (פה זה מקובל. וגם בגלל הפיינטבול לא היה מי שיעשה ביינתים את האסאדו). הסיכון היה מזג האויר, בחצי הכדור שאני נמצא בו יש עכשיו חורף ויש סיכוי רציני לגשם. מכיוון שלא היו לנו יותר מדי אופציות של תאריכים, הלכנו על זה.

אז כל הבאסה, התחזית צדקה לשם שינוי. קמתי בבוקר לקול התריסים שרעדו מהרעמים והגשם, סערה אמיתית. מנקודת הזמן הזו, ולמשך 6 השעות הקרובות, פתחנו מרכזית שיחות בעניין הפעילות. ההתקפה התחילה עוד לפני שצחצחתי שיניים. נהג האוטובוס התקשר לשאול אם ביטלנו את הפיינטבול, או שאנחנו מתכננים מה שנקרא, "לחתור" למגע. אמרתי לו שאני אחזור אליו עם תשובה. הלכתי לתפילה ובמקום להתפלל הייתי בשיחות עם כל העולם (אחותו לא התעוררה עדיין, יום חופשי). לעשות או לא לעשות, ואם לא - אז כלום או שאסאדו כן בגלל שהוא במקום סגור. ואולי החבר'ה בכלל לא יבואו לאסאדו במזג אויר כזה, גם ככה הם לא הראו התלהבות.

בסוף (התפילה) בוטל הפיינטבול ואיתו האוטובוס, וניסינו לתפוס את עובדי המטבח, שכבר היו בדרך לקהילה כדי להכין את האסאדו, על מנת להודיע להם על ביטול. זה כבר היה מאוחר, העובדת כבר הגיעה עם בעלה והילדים, אחרי שביאסנו להם את יום ראשון החופשי בשביל הפעילות. בואו נגיד שנראה שגם לכסף הם מאוד זקוקים. ביקשנו סליחה ואפילו רצנו אחריהם לשלם משהו על עוגמת הנפש ועל האוטובוס שהם לקחו לשווא. בנוסף, שלחנו סמסים לכולם שהעסק חוזל"ש. העניין היה שבדיוק בשנייה ששיחררנו את העובדים, ממש כמו בסרט, לאחר יום גשום במיוחד, החלו השמים להתבהר. אבל מה, כבר ביטלנו הכל.

זה כבר היה ממש מייאש. חזרתי הביתה, הרטטתי את הפלאפון, החשכתי את החדר וניסיתי לכבות את היום דרך שינה. כמה עבודה והכל הלך פרש. לא הצלחתי להירדם. לאחר זמן מה של מרה שחורה (תגידו, אולי מרה שחורה זה בעצם הליקריץ המגעיל הזה), מתקשר אלי אחד השליחים ואומר שאם הייתי פותח את התריסים, הייתי רואה שנהיה יום שמש מדהים, ולא נמצא יום יותר מדהים מזה, לפחות לאסאדו. אמרתי לו שאני יודע, אבל מה אפשר לעשות כבר ביטלנו את העובדים ואפילו אם היינו עושים הכל לבד, הבשר נעול במטבח.

בשינוי של רגע במצב הרוח, החלטנו להתגבר על הקשיים, להשיג מפתח וללכת על זה. מבלי לצאת מהבית, ניהלתי כמה שיחות טלפון לחצי עולם במקביל (אחותו כבר התעוררה), כדי להחיות את הפעילות. מצאנו מישהו עם מפתח למטבח, אז ביינתים שלחנו סמסים לאנשים, שהאסאדו יתקיים בסוף, אי"ה. רק שאז התברר שהמטבח פתוח, אבל המקרר נעול, ורק העובדת ששיחררנו יודעת איפה מוחבא המפתח. האיש אמר שהוא לא יכול להישאר יותר והוא הולך ונועל אפילו את המטבח. המשכנו להיטלטל בין יאוש לתקווה (כן, אני יודע שזה כולה בשר), עד שזה נהיה מצחיק מרוב שזה הזוי.
 
אבל רגע, עכשיו מתקשרים ואומרים שאחת הדלתות של המטבח לא נעולה. אז התקשרנו למישהי, שהדריכה לגבי מיקומו של המפתח למקרר, והוצאנו את הבשר. אחד רץ להדליק את האש, אחת לקנות לחם בסופר וכו'. ושוב, טלפון, עכשיו מתברר שהאיש ביטחון של הקהילה שמע שביטלנו את הפעילות, אז הוא הולך ונועל מאחריו את הקהילה, על המטבח, המקרר והמתקן להכנת אסאדו. דבר אחד ידענו, אחרי שהבשר חזר בנס, אחרי ששלחנו 50 סמסים לביטול ו50 סמסים לבטל את הביטול, לא זה הולך לשבור אותנו. קצת קשרים והביטחון הסכים להישאר.
     
אז זהו, בסוף היה אסאדו. הגיעו לא מעט אנשים והיה נחמד בסה"כ. בסוף הגעתי לכמה מסקנות. אחת, למקרה ששכתי, יש אלוקים. שתיים, אחרי שאתה מוציא את כל הכח על הארגון, לפעילות עצמה, כלומר ללהנות, לא נשאר כח. שלוש, אנשים לא יודעים להעריך את המאמץ ("למה שלחת 2 סמסים, יא לא החלטי"). והשתיים האחרונות והחשובות. הראשונה, יא פרפקטיוניסט חסר אמונה בה', מה אתה מנסה להילחם במזג האויר, להיות יותר חכם מכולם. אם לא הייתי נוגע בכלום היה פיינטבול והיה אסאדו והכל במזג אויר טוב, עם עובדים ומפתחות, בלי שום בעיות. מה, נראה לך שרק אם אתה תנסה להציל את המצב, אז יהיה בסדר? ואחרונה, יא מפגר, זה כולה על האש, תמצא לך חיים. 
       
שבת שלום!

יום חמישי, 23 ביוני 2011

שבתון, פה ושם


בס"ד

אבל איזה כיף שהשכן מלמעלה משפץ את הבית על הראש שלך, נכון? לרגע אני יכול להבין את השכנים שלנו, שמזמינים אלינו משטרה בכל ארוחת ערב שבת, לקול דפיקות בקצב של "מה ידידות". באמת, ניסיתי להסביר להם שמתארחים אצלנו המון צעירים שבאים לאכול, ואין מספיק מקום כדי להזמין גם את השוטרים.

ב"ה, שבוע עמוס עבר על כוחותינו בגולה. התחלנו ב"שבתון", שזו מילה מפוצצת לארוחת ערב שבת פתוחה לחבר'ה צעירים, במטרה לקרב צעירים חדשים לקהילה. פיזרנו פרוספקטים צבעוניים (להחשיד) בכל מוסד יהודי, פרסמנו "אירוע" בפייסבוק, והכרחנו את כל מי שאנחנו מכירים להביא איתו את החברים. בהתחלה שיחקנו אותה "קשים להשגה", עם תאריך אחרון להרשמה וכאלה. בסוף פשוט הזמנו מקום ל100 איש וגררנו לחדר האוכל של הקהילה את כל מי שהסכים, או סתם את מי שלא הראה יותר מדי התנגדות פיזית. אז מה, כי באו 60 אז זה כישלון?! בשבילי כל יהודי זה עולם ומלואו, ו60 עולמות זה ימבה! סתם, כמובן שהמצקצקים דיברו בנוסטלגיה על השליחים הקודמים, שעשו שבתונים למאות אלפי אנשים, אבל אני אישית הייתי מרוצה. 20 חבר'ה מתוך אלה שבאו היו כאלה שלא מגיעים לבית הכנסת בשבתות רגילות, ולך תדע מה ולמי זה יעשה משהו. וכמו ששמעתי בשם נחמה ליבוביץ זצ"ל, "ממתי פופולריות זה מדד להצלחה?"

ורק בגלל שאתם נורא מתעניינים בשאלה איך נראה כזה שבתון, אני אפרט לכם את הלו"ז בקצרה. הכנו שירון מנומלץ (מהמילה למינציה) עם כל מיני שירים שכולם מכירים, בסגנון של "עם ישראל חי, הי!" חוץ מהשירון, הכנו עוד 2 משחקים כדי להפשיר את הקרח, כמו שאומרים. מבחינת הנושאים והרמה של המשחקים, היינו צריכים להתחשב במגוון של האנשים, לא כולם יודעים על ישראל ויהדות במידה שווה, וגם צריך להיזהר שלא יצא דוסי מדי, וירחיק את "החדשים". המשחק הראשון היה מיחזור של חידון קודם שעשינו, הפעם שינינו את הפורמה ל"אחד נגד מאה". בכלל, אם תשאלו אותי, שימוש חוזר במשחקים, מבלי שאף אחד ישים לב (ע"י החלפת קהל היעד והכותרת), הוא אחד מהאומנויות שנרכשות בשליחות. למשל, אתם זוכרים את המשחק "פיצוחים", אז אנחנו החיינו אותו מהמתים, ולפי כמות הפעמים שהשתמשנו בו, כמו שאומרים בלשון האקדמאית, פיצחנו את האמא שלו.

השירון המדובר. לא, לא צילמתי אותו במיוחד
המשחק השני היה "לא נפסיק לשיר". מתחלקים ל-2 קבוצות, מקבלים מילה משותפת בעברית, וכל קבוצה בתורה צריכה למצוא שיר שמופיעה בו אותה המילה, עד שאחת הקבוצות נכנעת, ואז עוברים מילה. הרעיון בו השתמשנו בשלב התכנון של המשחק, כדי למצוא מילים מוצלחות, היה לפרק לחתיכות את השיר "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת". מכל אחת מהמילים הראשונות אפשר לעשות מטעמים, לגבי "פורחת" אני כבר לא בטוח. ואכן, מה שהתברר במשחק הוא שהמילים הנ"ל מופיעות בהרבה שירים, אבל רק אם אתה ישראלי אתה תדע את זה. ככה שמהר מאוד המשחק הפך לדרבי פנימי של השליחים. אגב, כמובן שגם המשחק הזה ממוחזר.

רק כדי להכניס / להחזיר אתכם לראש של שליח, אני אספר לכם על נושא עליו התלבטנו. הכוח שלך לשמור את האנשים איתך עד סוף הארוחה, טמון בקיבה. אי"ה אני מיד אסביר את עצמי, רק שעכשיו נזכרתי במשפט הידוע של נפוליאון "הצבא צועד על קיבתו". ואני, שהייתי חפ"ש בגולני למשך 3 שנים, עוד זוכר את כרס גיל המעבר שפיתחו חברי למחלקה בפלוגה הותיקה. וכשאני חושב על המשפט של המצביא הדגול, אני מפרש אותו בצורה הכי פיזית שאפשר, הצבא אשכרה צועד על קיבתו, שיזהר שלא ליפול.

ובכן, כדי לסיים את סעודת השבת ואת הפעילויות הנלוות, כאשר רוב המשתתפים עוד נוכחים, רצוי לחלק את מנות הסעודה בצורה נבונה. כלומר, לשבץ את השירים והמשחקים בין המנות, ובצורה הזו להבטיח את השארותם של האנשים, שלא יעלו על דעתם לעזוב לפני המנה האחרונה. ולאור הטקטיקה הזו, האגרסיבית משהו יש לציין, תידרכנו את המלצריות. ביקשנו מהן שיחכו עם המנה השנייה עד שנגיד אחרת, במחשבה שאחרי הסלטים נעשה איזושהי פעילות אומנותית. אז הן ענו שאין בעיה, והן ימיתנו עם הגשת הקינוח. חשבתי שהבנתי לא נכון, עד שנזכרתי שמדובר בארוחת חינם, ובארוחות חינם כמו בארוחות חינם, אין מנה שנייה.

טוב, פתחתי בזה שהשבוע היה עמוס ואני אספר עליו קצת. בטור שלם הספקתי רק את השבתון וכבר התשתי אתכם, ככה שאתם מבינים שלא הגזמתי. אם תאזרו כוחות ותבקשו יפה, אי"ה אולי נמשיך בשבוע הבא.

ולסיום, דרשה קצרצרה ומעוררת מחשבה של הרבי מקוצק, מספרו של שמחה רז. "ויאמר ה' אל משה: עלה אליי ההרה והיה שם" - הרי ברור כי אם משה יעלה אל ההר, אזי יהיה שם. ולשם מה ההדגשה "והיה שם"? מכאן ראיה, שאדם יכול להתאמץ ולהגיע אל פסגת הר גבוה, ובכל זאת לא להיות שם. הוא אמנם ניצב על ראש ההר, אולם ראשו נתון במקום אחר.


שנזכה להיות פה, שבת שלום!            
     


יום רביעי, 15 ביוני 2011

ארץ אוכלת יושבה?? תוכיח!


לה' הארץ ומלואה

זה נחמד לגור לא הרחק מהאיצטדיון העירוני. אתה שומע חזיזים ומבין שיש משחק, שולח ס.מ.ס ומברר של מי, אח"כ פותח קצת את החלון. כשיש רעש מהאיצטדיון וצפצופים של מכוניות, אתה מבין שהיה גול, מקשיב לשירה וככה מבין מי כבש. למחרת  אתה יכול לשחק אותה מעודכן מול הילדים של התיכון.

התבקשתי לכתוב דבר תורה לעלון של בית הכנסת (אמא, אמרתי לך שיום אחד אני אהיה מפורסם ואת תתגאי בי). מכיוון שהתרגום וההוצאה לאור לוקחים זמן, נזדמן לי לקרוא את הפרשה עוד לפני שבת. תנסו את זה בבית, זה נחמד ואפילו הלכה.

על אף שבפרשת השבוע יש מספר נושאים מעניינים, אין ספק שהעיקרי שבהם, וגם אחד מהעיקריים בכל התורה כולה, הוא פרשת המרגלים. האמת היא שלא כולנו זוכרים היטב במה בדיוק חטאו המרגלים. כל ילד יודע לדקלם שהם "הוציאו את דיבת הארץ", כלומר, דיברו לשון הרע על א"י. אבל אם נעיין בדברי המרגלים, לא בנקל נגלה את חטאם. המרגלים התבקשו לבדוק את טיב הארץ מבחינה כלכלית, ואת טיב האויב שיושב בה, כמה יהיה קשה לכבוש ממנו את השטח. אכן, המרגלים הוסיפו בחזרתם תשובה על שאלה שלא נשאלו. הם קבעו שלא ניתן לכבוש את הארץ, כי העמים היושבים בארץ חזקים מדי. אך לא ברור שזו הוצאת דיבה על הארץ דווקא, כמו שאומרים "זו לא את- זה אנחנו". כנראה שהמילים הספציפיות שהיוו את הלשון הרע היו "ארץ אוכלת יושבה". ורש"י מסביר שבכל מקום שהמרגלים עברו הם ראו לוויות, כלומר,הארץ ממיתה את היושבים בה. ואכן, זהו לשון הרע.

שבעת האגמים, ברילוצ'ה. לפני ענן האפר
ובכל זאת, נדמה שהכעס של ה' על המרגלים ועל העם שקיבלו את הלשון הרע, היה מוסב דווקא על החטא הראשון שציינו, המסקנה שאין אנו מסוגלים לכבוש את הארץ מהאויב החזק. חטא זה מראה על חוסר באמונה. העם לא סומך על ה' שהוציאנו ממצרים ועשה לעיני האנשים האלו ממש ניסים עצומים, שיוכל גם להכניס אותנו לא"י. להבדיל, נדמה שגם היום יש סביב מדינת ישראל גורמים חיצוניים ופנימיים שמנסים, כמו שאומרים, "להוציא לנו את הרוח מהמפרשים". להפחיד אותנו בכל מיני נתונים דמוגרפים וביטחוניים לכאורה, לפיהם אין לנו חו"ח סיכוי לשרוד, אלא אם "נקשיב להם" ו"נחזיר את זה" ו"נוותר להוא" וכו'. אל לנו להפריד בין הכתוב בתורה למציאות היום-יומית, להיפך, בדיוק בשביל היום (ולא משנה באיזה יום, כל יום) היא ניתנה. בעזרת אמונה איתנה בה' והקפדה על תורה ומצוות, נזכה בעז"ה לנצח את כל אויבנו.


מה אתה שמחים, נראה לך שכבר סיימתי. שבו שבו, לפני אני נדלק.


מעניין לראות את הפרשה הסמוכה לפרשת המרגלים הדרמטית. ה' נראה כ"שוכח" את הנושא עליו הוא דיבר, ועובר במעבר חד לדבר על דיני הקרבת קורבן נדבה, שיחולו רק מרגע הכניסה לארץ. כאילו לא רק לפני שניה, הוא בישר לדור המדבר שכעונש על חטא המרגלים, הם לא יכנסו לארץ. ובכן, יש בפנינו 2 שאלות, מה הקשר בין פרשת המרגלים לפרשת הקורבנות, ולמה ה' "דורך על הפצעים" של עם ישראל. ננסה לענות על השאלות בקצרה.


בסוף פרשת המרגלים התורה מספרת לנו סיפור עצוב אך מעניין. העם מתבשר ע"י משה שהדור הנוכחי לא יכנס לארץ, העם מתאבל ולמחרת בבוקר מחליט ללכת ולירש את הארץ, גם ללא ציווי. נראה שהעם ניסה לפצות על חוסר האמונה שבחטא המרגלים, בעודף אמונה בכיבוש הארץ. משה קורא לעם שלא לעשות את זה, כי ה' לא יהיה איתם במלחמה זו, העם לא מקשיב וניגף קשות מול האויב.

מה עבר בראשו של העם שגרם לו לעשות מעשה טיפשי שכזה, למה ללכת ראש בקיר, כשהכתובת על הקיר. אולי במעשה זה הוא רצה לומר לה', בתשובה ילדותית משהו, "נו, אבל אתמול רצית שנילחם על הארץ, אז למה היום לא". יתכן וסמיכותה של פרשת קורבנות הנדבה היא התשובה של ה'. למעשה נדבה, אקסטרה על המצוות, יש מקום, אבל גם הוא, עפ"י הציווי של ה'. שלמה המלך אומר בקהלת, "לכל - זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים". גם למעשים טובים יש מקום רק בזמן הנכון. המצווה של היום יכולה להיות החטא של המחר. אכילה בשבת היא מצווה, ביום כיפור לא ממש. אני למשל התחלתי ללמוד ספרדית שניה לפני שאני עוזב, טיפשי נכון, מי עושה דברים כאלה.


ייתכן ומפרשה זו אנחנו יכולים ללמוד על הצורך לזקק את הרצון בעבודת ה'. שם המשחק במגרש הדתי הוא הציווי. אני צריך להתבונן במעשים שלי ולראות כמה אני עושה כי ה' אמר, וכמה אני עושה כי נעים לי ואני מקבל כבוד. גם לנעימות ולהרגשה האישית יש מקום, אבל בשלב השני. אנחנו לא רק בנים לה', אלא גם עבדים שלו, עושים כי הוא אמר ומתי שהוא אמר, או לפחות מנסים.


וכדי לא להישמע כזה סזיפי ופסימי, יש לנו את התשובה לשאלה השניה. למה ה' מדבר עם העם על מצווה שתחול רק מרגע הכניסה לארץ, אם רק עכשיו הוא הודיע להם שהם לא הולכים להיכנס אליה. ככה, כי לא אבדה תקווה, אם הם לא יכנסו, הדור הבא אחריהם כן יכנס. יש המשך, עם ישראל הוא ערך גדול יותר ממציאות כזו או אחרת. וכמו הפרשה שמסתיימת בכלל מדהים, "ונסלח לכל עדת בני ישראל ,כי לכל העם בשגגה". כשמדובר על כל עם ישראל, אין חטא מכוון, לא יכול להיות. העניין הזה נמצא מעל הלוגיקה. אין רע אמיתי בעם ישראל, ברמה הכלל לאומית כל חטא הוא בשגגה. אפילו אם חו"ח דור שלם חוטא בכוונה, עדיין, בנשמת ישראל אין רבב.

כפרה עליכם, צדיקים!

יום חמישי, 9 ביוני 2011

שערה היתה, הנה חלפה לה


לה' הארץ ומלואה

תשמעו סיפור הזוי. בערך מגיל 10, שזו פחות או יותר התקופה בה התחילו להתשמש במכונת תספורת ביתית, לא הסתפרתי אצל ספר. מסיבות כאלה ואחרות החלטתי לאחרונה לחרוג ממנהגי, וללכת לראות, מה שנקרא, "איש מקצוע". ובכן, נכנסתי למספרה צנועה, הספר מבוגר עם משקפיים בעלות זגוגיות עבות. במאמר מוסגר, הוא הזכיר לי באופן חשוד ספר שאח שלי ואני הלכנו אליו פעם אחת כשהיינו קטנים. לא במקרה זו היתה הפעם היחידה. היו לו מספרי ברזל חלודות שמשמיעות את הרעש הזה, נו איך אומרים, של המספריים שכבר שאתה רואה אותם, ברור לך דבר אחד, לחתוך הן לא יחתכו. רצה הגורל ואחי היה שפן הניסינות, הוא ניגש בחשש לכיסא העקדה והתיישב. תראו, התברר שלא היתה כל סיבה לחשוש, התפקיד של המספריים בכלל לא היה לחתוך. זו פשוט היתה פינצטה בצורת מספריים. הספר השתמש במספריים כדי לתפוס את השערות ולתלוש אותן מהראש. לפני שהגיע תורי התחלתי לשרוק, והלכתי לדבר בחוץ עם מישהו שלא קרא לי.

ברם, כמו שכבר ציינתי, זה היה במאמר מוסגר. עכשיו אנחנו בסיפור על הספר האורוגוושי משבוע שעבר, טוב, בעצם לא ממש אורוגוושי, אבל נגיע לזה. עצרנו בנקודה בה נכנסתי למספרה וראיתי ספר שדומה לספר שסיפר את אחי פעם, היה שם סיפור רציני עם המספריים, סתם, אל תפחדו, אני לא הולך לספר את זה שוב. שאלתי אותו כמה עולה התספורת, הוא ענה בגאווה שהוא יותר זול מהספר השני שברחוב. הסברתי לו שלא ראיתי ספר איזה 13 שנה, ככה שאין לי מדד להשוואה, ואני אאלץ לקבל את הקביעה שלו לגבי המספרה המתחרה. הוא ראה שאני עם כיפה ואמר, "אהה, ויש לי גם הנחה מיוחדת בשבילכם (היהודים. ש.א.), אני ארמני. לרגע הייתי בשוק, ואז הבנתי שקיבלתי הנחה מספר בדרום אמריקה, כי שנינו צאצאים לניצולי שואות (הטורקים רצחו בשיטתיות מליון ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה). הזוי ביותר.

ולעניינו, לא מזמן דיברנו על הצורך בלחיות בתודעה ציבורית "חוזרת בתשובה". כלומר, לא להרגיש שהגענו אל "המנוחה והנחלה", ולשם אנחנו צריכים לקדם גם את כל השאר, אלא מוטל עלינו לחתור להתקדמות, להיות בהתחדשות תמידית. כמו חוזר בתשובה שעדיין מחפש את עצמו ולא מרגיש שהיהדות שלו ברורה מאליה. אי"ה, אני רוצה להרחיב טיפה על הנקודה הזו, יותר בממד של האדם הפרטי. היום כבר רבים מכירים את "התיקון הכללי" של ברסלב. למי שלא, ר' נחמן טען שהוא גילה תיקון גדול לפגם הברית, רצף של עשרה פרקי תהילים שונים. בנוסף, בין הכתבים של "רבנו" התגלתה תפילה שמיועדת להאמר בסוף קריאת התיקון הכללי, עליה מעיד ר'נחמן שבה "מעט הכמות ורב האיכות". בתפילה אנו מבקשים שה' יאיר לנו לנמיכיותנו, ובכך יעזור לנו לחזור לתשובה. "ואזכה לחדש נעורי, הימים שעברו בחשך, להחזירם אל הקדושה. ותהיה יציאתי מן העולם כביאתי, בלא חטא".

מה משמעות חידוש הנעורים. בפשט, הנעורים הם התקופה שאדם מרבה לחטוא, ואנחנו מתפללים לה' שנצליח בזכות התשובה, להעלות את התקופה הזו, על הירידות שבה, לקדושה. אבל אם נאמר כך, מה המשמעות של התפילה הזו לאדם מבוגר יותר, אולי היא כבר לא רלוונטית יותר בעבורו, הוא כבר מיושב. אולי אפשר להציע פירוש אחר למילה "נעורים".  לאחר המבול בימי נח, ה' אומר שהוא לא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". רש"י מסביר שהפסוק לא מנסה לומר שהאדם נהיה רע בגיל ה"טיפש עשרה", מה שאנחנו קוראים נעורים, אלא "משננער מבטן אימו". כלומר, ננער משמעותו יוצא, זז. כמו לנער בגדים. העיקר מבחינתנו שמדובר באיזשהו מעשה, אקט. משמעות החטא היא החלשה עד כיבוי (חו"ח) של כוחות החיים. היצר מרוצה כשאנחנו עצובים. עצוב הוא מישהו שמיואש מדי מכדי להזיז את עצמו. החיים נראים לו בבחינת "יום שכולו ארוך", בצד הרע של הביטוי, אין שינוי, מה שיהיה הוא שיהיה. מה היה, אתה שואל - לא הרבה. אז מה מבקש ר' נחמן עבורנו, "שאזכה לחדש נעורי", שאני אחזור להתנער, אחזור להיות אקטיבי, להטלטל בסערות החיים. או במילה אחת, אחזור לחיותלהרגיש.

מגיל מאוד צעיר מישהו הרגיל אותנו לשאוף ליום בו הכל יירגע, בו נתיישב עם אשה, עבודה וילדים, ואז...הכל יהיה בסדר, הרמוני. "וישב יעקב" – ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. הגיל בו מצאנו את יעודנו בחיים, מילאנו אותו, מצאנו השקפת עולם שלמה, מבוססת ונטולת סתירות - לא קיים. לא באנו לעולם הזה כדי לקפוא על השמרים. באנו כדי להיות ככה, ואז להיות אחרת, ואז שוב להשתנות, הגענו לפה כדי להתנער. זה לא חייב לסתור חיים נעימים והרמוניים, לפחות לא אם נבין שכאלו אנחנו, דינמיים. רבי נחמן אומר שלעתיד לבוא כולם יהיו חסידי ברסלב. זה נשמע קצת מפחיד, לא? תחשבו על זה, רמטכ"ל ברסלבר. אולי הוא התכוון שלעתיד לבוא כולם יחיו בצורה עליה דיברנו. מי יודע, אולי בכלל זהו סוד "הנעורים הנצחיים".

שבת שלום!
חגיגות ספונטניות ברחוב לרגל עליתה של אחת מהקבוצות המקומיות, לגמר הגביע לקבוצות  של דרום אמריקה

יום רביעי, 1 ביוני 2011

השור מכני - הכאב אנושי


לה' הארץ ומלואה

אמנם זה לא הנושא שאני רוצה לדבר עליו, אבל אני מרגיש חובה לפתוח בוידוי קצר. בני עקיבא באורוגואי עשו לכבוד יום ההולדת לתנועה, אירוע ממש נחמד, סוג של מסיבת פיג'מות לאורך כל הלילה, שהתחילה בארוחת ערב ופעילות עם ההורים. החלק הראשון כלל כל מיני מתקנים מתנפחים, אחד מהם היה שור מכני. למי שלא מכיר, מדובר במזרון מתנפח ענק עליו מוצב שור מכני מפלסטיק. הרעיון הוא שאתה רואה את כל מי שלפניך מתרסק מהשור אחרי שנייה, אומר "וואי, איזה חלשים כולם, אני בטוח אצליח שלא ליפול", עולה, נותן למפעיל של השור להתעלל בך למשך כמה שניות ומוותר, או בעצם זה השור שמוותר עליך. בתור ישראלי גאה, יוצא צבא (פה זה יותר וואו. הם לא יודעים עדיין שמה שעושה אותך חזק בצבא זה הנשק ולא הגוף), גם אני לא ויתרתי על האפשרות להיות חלק מהריטואל. ובכן, אני חייב לציין, יצגתי אתכם די בכבוד, החזקתי כמה שניות יותר מכולם. אבל האמת היא שלא הייתי מספר לכם את זה, אם לא הייתי עד, אפילו בדקות אלו, לתופעות הלוואי של הכיף המפוקפק שבשור הנ"ל. עזבו אתכם מהכאבים החזקים באצבעות שחשים החל מהרגע שנופלים מהשור. אני מדבר אתכם על 100% שרירים תפוסים. תפוס לי אפילו במקומות שלא דעתי שקיימים בהם שרירים. אז זהו, פוו, הוצאתי את זה, אפשר להתחיל. חלבי שכמוני.

משחק כדורגל באורוגואי. מדינה עם 3 מיליון תושבים. 70 אלף צופים
אז ככה, בפעם שעברה דיברנו על ה3/4 הכוס המלאה שלנו, על התהליכים הרוחניים החיוביים שעובר העם שלנו, בלי שאנחנו מרגישים. דווקא מתוך התחושה שהיהדות ה"חילונית" נמצאת במשבר ערכי, מאוד מעניין לראות איך מתנהלת יהדות לא דתית בגולה. אני לא מתיימר לדבר במושגים סטיסטיים, אלא רק על סמך החוויה האישית שלי. בארץ אנו נתונים ללחץ קבוע מהסביבה ומעצמנו להגדרה עצמית. מי אנחנו, דתיים או חילוניים, שמאלניים או ימנייים, אשכנים או ספרדים, אין באמצע – חובה לבחור. לפחות בקהילה הספציפית שאני נמצא בה, הדברים שונים. תראו, אי אפשר להאשים אותי בראיה חיובית יותר מדי של החיים, ובכל זאת, בכל תפילת ערב שבת בקהילה באורוגואי אני מסתובב עם חיוך קטן, עם איזושהי תחושת רוממות. אתה מגיע לבית כנסת מלא באנשים, מבוגרים וצעירים, רובם הגדול בכלל לא דתיים, לא שבת ולא כשרות. אנשים מגיעים איך שהם, חלק עם הפלאפון עדיין בנרתיק על החגורה, אחרים עם המפתחות של האוטו עדיין ביד. פעם שמענו מישהו שאומר לחבר באמצע שיחת טלפון בשבת בחצר של הקהילה, "אני חייב לסיים, אני נכנס לתפילה". אז אפשר להסתכל על זה בעין רעה, מה, לאנשים אין כבוד לבית כנסת, ועצוב לראות שיש כ"כ הרבה חילול שבת.

אני רואה את זה אחרת. זה שיש אנשים שמחללים שבת זה עצוב אבל ידוע. זה שבנאדם שלא שומר שבת עדיין מרגיש בנוח לבוא לבית כנסת, לקחת חלק בתפילה, זה דבר מדהים. זה לא רק החנונים שבאים, אתה רואה חבר'ה צעירים "קוליים" לגמרי, שבאים להתפלל. והאוירה, אוירה של שמחה, של ביחד, באמת כיף. מגיעים אנשים שלא סגורים לגמרי על סיפורי התנ"ך הבסיסיים, ומקשיבים לדרשה באורך חצי שעה של הרב. בתפילה כולם שרים, ביציאה מבית הכנסת כולם עומדים בתור להגיד "שבת שלום" לרב. אני לא חי בסרט, אפילו בקהילה המיוחדת הזו, מעטים היהודים שבאים להתפלל, בטח שאחוז ההתבוללות יותר גבוה (40% (!), לפי מה ששמעתי). אבל עדיין, כמה בריאות נפשית יש בתופעה הזו. כמה עקום מצידי לחשוב שזו התופעה, ולא אצלנו, שצריכים לבחור בחירה ילדותית של "הכל או כלום". אולי קצת שכחנו את הפן התרבותי והקהילתי שביהדות.

עוד תופעה מעניינת היא עלייה משמעותית של צעירים יהודיים לא דתיים בכלל. "סוף סוף בבית", זו הסטטוס הראשון בפייסבוק שכתבה צעירה מהקהילה היהודית שעלתה ביום העצמאות לארץ, מרגש לא? בלי קשר, זו הפעם ראשונה שאני רואה 43 "לייקים". קשה שלא להעריך צעירים דתיים שעושים עלייה, הם עושים ויתורים מאוד משמעותיים. סתם, אפילו ברמה של להיות בארץ דוברת עברית, עם עברית ברמה של ילד בבית ספר יסודי, זה מאוד לא פשוט. אבל עדיין, את הדתיים אני לפחות מבין. לחיות חיים יהודיים, להתחתן עם אישה יהודיה ודתייה ועוד בגיל לא מבוגר, לאכול כשר, יש  במהלך הזה הגיון. אני מעריך אותם מאוד מאוד, אבל מבין. את הצעירים הלא דתיים אני יותר מתקשה להבין. מה חסר לך פה שאתה לוקח עליך את כל הקשיים הללו.

שאלתי את השאלה הזו לחבר מאורוגואי, אחד שאין צריך לבדוק בציציותיו, הן לא שם. הולך מדי פעם לתפילה בערב שבת, קופץ לארוחות שבת, אבל זהו. הבנאדם רוצה לעשות עליה בקיץ. הוא נמצא באמצע הלימודים לתואר ראשון, מחכות לו עוד 4 שנים, ולסיים אותם בישראל זה בלאגן רציני. מה הקטע שלך, שאלתי אותו, מה חסר לך פה, למה כזה דחוף לך לעשות עלייה (אל תדאגו, אני יודע שהוא חזק בקטע, לא באמת ניסיתי להניס אותו מההחלטה). לא היתה לו תשובה. אין הסבר, הוא אמר, זה פשוט קול פנימי שמכריח אותי, נגד כל הגיון, לעשות את זה. מאז ומתמיד היה לי ברור שרק ישראל זה הבית. 

אשריכם ישראל!           
             
שבת שלום!