זה שיר פרידה

(טור זה הוקלד בבית בישראל!!!)

למעט מקרים מיוחדים, הכתיבה שלי די צינית. לכן עכשיו הייתי אמור לספר לכם על הבלוטה שצמחה לי בראש, עקב סחיבת שולחן מהקהילה עד הבית, על מנת לאפשר לי להזמין אורחים רבים יותר לסעודת השבת האחרונה שלי באורוגוואי. למרות זאת, ובבחינת רוקד על שתי החתונות, אני אוותר על זה הפעם. תמיד כששואלים אותי איך בשליחות, וכמה היא באמת חשובה, אני עונה (בהתאמה) שמעולה, זו חויה מיוחדת, וכן, היא מאוד חשובה. זה לא שאני משקר, אני באמת חושב ככה, אבל רוב הזמן זה מהפה ולחוץ, זה לא בוער בי. אני חייב להודות שאחר סופ"ש האחרון באורוגוואי, אני באמת יכול לומר מהלב, ברמה האישית – זו חויה, וברמה הלאומית – החשיבות של השליח מאוד גדולה.

השבוע האחרון היה מצוין ב"ה, אבל דרש הרבה מאמץ. ביום רביעי עשינו את פעילות פ"ש האחרונה (ארוחה בבית של השליחים לחבר'ה בגילאי ה20, עם דבר תורה לקינוח), לאחר התמדה מכובדת במשך השנה. ביום שישי התפללתי בפעם האחרונה עם ילדי התיכון. בשבת עשינו ארוחת ערב לחברים היותר קרובים (ישנן 2 סוגי ארוחות שבת. אחת לאלה שכבר בעניינים ומחפשים מקום לאכול כשר ולחוות ארוחת שבת, ושנייה, לאנשים שנראים יותר רחוקים, במטרה להדליק אצלם את "הניצוץ"). ארוחה גדולה ל-20 איש ויותר, שעמדה בסימן העוף, עקב מחסור בבשר בקר במקררי הקהילה. מרק עוף, עוף בגריל, עוף עם אננס ברוטב חמוץ – מתוק, עוף עם ירקות, שניצל עוף ועוף עם תפוחי אדמה. הארוחה הסתיימה באמירה של הסעודים: "ת'עוף לנו את זה מהעיניים". בשבת בבוקר המניין האחרון לצעירים מלווה בקידוש, ואחריו התארחנו לארוחת שבת אצל צעירה מקומית חוזרת בתשובה. בסעודה השלישית אמרתי, לראשונה, דבר תורה בספרדית למבוגרי הקהילה. במוצ"ש נקיונות של ארוחת השבת, ומיד הכנה של מסיבת הפרידה שהתחילה שעה לאחר מכן, והסתיימה לפנות בוקר- באריזות של המזוודות (אמא של מד המשקל הזה, ב5 בבוקר אני עושה משחקים בין הבגדים והמזכרות שבתיקים, כדי לתקן את עודף המשקל, שאותו מד המשקל הציג. כשהגעתי לשדה התעופה התברר שהוא מקולקל, והייתי יכול להביא 10 קילו יותר).     

למקרה שלא שמתם לב, המוטיב החוזר בפירוט היתר של הלו"ז שלי בשבוע האחרון, היה המילה "האחרונה". חלק מהקצ' היה, שכל אירוע אחרון שכזה, הסתיים ב"יאללה, תגיד משהו, זה דבר התורה האחרון שלך באורוגוואי". הקטע הוא שהיו לי 6-7 דברי תורה "אחרונים" שכאלה. ועם המזל הרע – טוב של שליח, בכל אירוע השתתף אדם אחד ויחיד שכבר נכח בדבר התורה הקודם, מה שהשבית לי את היכולת למחזר. ב"ה, פרשת השבוע האחרונה מלאה בנושאים שקל להבין שהם מעניינים וחשובים, מה גם שצמד המילים "ארץ ישראל" מרבה לחזור בהן, בבחינת "כל הדרכים מובילות לארץ", או יותר נכון, מובילות ללעשות עליה לארץ. בדבר התורה בסעודה השלישית התפלקו לי 2 פליטות פה, אחת שלילית ואחת חיובית. הראשונה, כשניסיתי לתת דוגמא לביטוי הקבלי "העלאת ניצוצות", בעזרת מעין רוגלך שהיה מונח לנגד עייני על השולחן. צעד שהתברר כטעות מצערת, משום שהמאכל הזה בדיוק משמש לביטוי גס בספרדית. הכפרה על הטעות היתה במשחק מילים משובח בספרדית, שאיכשהו יצא לי.

בכל מקרה, נראה לי שזה הטור האחרון (קוראים: "יש!), אז אני צריך להיות קצת יותר מרגש, או לכל הפחות כוללני. להפתעתי, למסיבת הפרידה הגיעו המון אנשים, והיה משמח לראות שהרבה אנשים שלא חשבתי שאני יותר מדי בעניין שלהם, מרגישים צורך להיפרד. כשבאתי לאורוגוואי, ואפילו כשכבר התכוננתי לחזרה לארץ, לא ממש תיארתי לעצמי שהפרידה מהחברים תהיה קשה. חשבתי שאני בא לשליחות, דופק עבודה, כן, מכיר אנשים על הדרך, זה חלק מהקטע, אבל זהו, אח"כ מסיים ושלום על ישראל. לא דמיינתי לעצמי שהתחושה העיקרית שאני אחוה, מעבר לסתם התרגשות מהעזיבה ומהחזרה לארץ ולמשפחה, תהיה צער על חברים שרכשתי, ולא בטוח בכלל שניפגש שוב (הלוואי שכן, בעז"ה). בארץ, כשאתה נפרד ממישהו אתה אומר ש"נתראה", אפילו עם יש סיכוי נמוך מאוד שזה יקרה, זה נוח, מקל על הפרידה. בחו"ל אפשר להגיד את זה, אבל ההצהרה הזו אפילו יותר חסרת סיכוי מהקודמת (בלי לקחת בחשבון עליה לא צפויה או משיח).

בני אדם נוטים לחוות את המציאות מזוית הראיה הפרטית שלהם בלבד, אבל לאורוגוואיים זה לפחות – לא פחות קל. כשנפרדתי מחבר טוב הוא אמר שלא בטוח שהוא ילווה אותי לשדה התעופה, כי זה לא פשוט לו. נכון, הוא אמר, אתה בא לשנה, רחוק מהמשפחה, מתגעגע לארץ, אבל בסוף חוזר. אני נקשר בכל שנה לשליחים חדשים, ובסוף אני צריך להיפרד מהם, ללוות אותם לשדה התעופה ולראות אותם הולכים ואותי נשאר. כמה זמן אתה מחכה לחזור לארץ, שנה? אני מחכה לרגע הזה כבר 25 שנה.

ישראלים יקרים, הרבה מהיהודים בחו"ל רוצים לעשות עליה, חלק מהם גם עושים. זה לא דבר קל בכלל, המציאות שלהם יותר מורכבת ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. הם אשכרה משאירים חיים מאחור. וכמו שאמר לי חבר, "תתאר לעצמך שאתה בתור שראלי, היית צריך צריך לעזוב את המשפחה, החברים והעבודה, ולהעביר את החיים לתמיד, בוא נאמר, למדגסקר, למדינה אחרת, לתרבות שונה. היית עושה את זה כ"כ מהר ובקלות?" השאלה היא איך אנחנו מקלים עליהם את הקליטה בארץ, איך אנחנו מעודדים אותו ואת אחרים לעשות בסופו של דבר את הצעד הזה. ואני אומר בזהירות, ורק כדי לעורר חשיבה, מה בכלל אנחנו מציעים להם, אנחנו כן יודעים? אנחנו זוכרים למה אנחנו פה? במובנים מסויימים קל יותר להיות יהודי בחו"ל, למה בכל זאת להיות בארץ.

תודה רבה רבה לה' על השנה המיוחדת הזו. תודה רבה על האנשים והמקרים שהוא שלח כדי שהשנה הזו תהיה מדהימה, כמו שהיא היתה. ותודה לכם שקראתם, החוויה של הכתיבה הוסיפה עבורי מימד חדש ומעניין לשליחות.

ובשעה זו, בה אני נמצא בעיצומה של שרשרת טיסות בדרכי לארץ הקודש, אני רוצה לשתף אתכם בהתלבטות שיש לי בימים האחרונים. אי"ה, שאני ארד מהמדרגות של המטוס בישראל, זה קצת מגעיל לנשק את האספלט של מסלול הטיסה של נתב"ג, נכון?    

"שאול - ברוכה הבאה, השבט"

על הקשר שבין עופות, ברית מילה ועוזי

בס"ד

אי"ה, עוד שבוע בבית! סיפרתי לכם שכל שאר השליחים באורוגואי כבר חזרו הביתה, ורק אני נשארתי. בנוסף, ציינתי כבר בעבר, שחלק מעבודת השליחות שלנו היא לעשות ארוחות שבת מרובות משתתפים לצעירים מהקהילה, ארוחות אותן אנחנו מבשלים. אין ספק שצירוף שתי העובדות יוביל אתכם למסקנה המתבקשת – הייתי צריך לחתוך עופות שלמים לבד! יאק. כל "ויש" של הסכין דקר גם במצפון שלי. טוב נו, לפחות היה טעים.

כמו שכבר קרה פעם אחת, התבקשתי לכתוב דבר תורה לשבת הקרובה עבור העלון של הקהילה. אולי כי התבררתי כעילוי בעולם התורה, ואולי, סיכוי קטן אמנם, בגלל מצוקת הסד"כ בקרב השליחים. כדאי שאני אעשה את זה בכל שבוע, כי לפחות זה גורם לי לקרוא את הפרשה בעיון מסוים, כבר בתחילת השבוע. וכמו ששמעתי לאחרונה, "מכל מלמדי השכלתי, ומתלמידי יותר מכולם" – כי הייתי צריך להכין את השיעור. התוכנית שלי היתה, כמו בפעם שעברה, לעשות 2 במחיר 1, לכתוב להם ואח"כ להתאים את הקטע גם בעבורכם, או הפוך, אם זה פוגע לכם בגאווה. אולם כשקראתי את הפרשה ה' האיר לי עניין נוסף, שבעייני מתאים יותר ליושבים בציון. ואגב מבצעים, כשהשתתפתי בברית של בנו של נשיא הקהילה בה אני עובד, צפיתי ברגעי האימה לצד עייניהם ההמומות של עובדי הקהילה הגויים. הצעתי להם להיכנס גם הם "על הדרך" בברית אברהם, במחיר מיוחד לעובדי הקהילה. משום מה הם סירבו. תאמינו לי, הגויים האלה, מה שאתה לא עושה בשבילם, הם לא מרוצים.

איפה היינו, אה, דבר תורה. לפני כמה חודשים, אולי המתמידים שביניכם עוד זוכרים (כן אמא, אני יודע שאת מנסה אבל הגיל וכו'), ערכנו לתנועות הנוער באורוגואי חידון בנושא ישראל. בתור קטעי קישור הקרנו כל מיני סרטוני רעל על הצבא מ"יו-טיוב", מלווים בשירים מרגשים בנוסח "ארים ראשי" וכו'. בין הסרטונים שאיתרנו היתה מצגת באנגלית, המונה את הישגיה של ישראל בתחומים הכלכליים, האקדמיים, המצאות פטנטים ועוד. זה מעורר גאווה, נכון? כנראה שמשה רבנו צפה את התפתחותו של הגן (DNA, לא חובה) היהודי, ואומר בפרשתנו, כחלק מנאום הפרידה שלו, את הפסוקים הבאים. "ראה לימדתי אתכם היום חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה'...ושמרתם ועשיתם אותם, כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר שמעו ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי (העם, ש.א.) הגדול הזה.

אומר משה, אז יופי, אתם אחלה, מדענים, מהפכנים, סופרים, שחקני כדורגל (אהה, זה בעצם לא), זה מגניב, תמשיכו עם זה. אבל זה לא מה שמייחד אתכם, לא בשביל זה אתם הגעתם לעולם (ויסלחו לי מוחי הקוטג', אלו שזכו מ"מעריב" לסלוגן מעורר הפלצות "נאבקים על הבית"). הכוחות שקיבלתם מיועדים לדברים הרבה יותר גדולים. אז במה כן להתגאות, תסתכלו בפסוק הבא. "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, כה' אלקינו בכל קראנו אליו". תתגאו שה' איתכם, שאתם קוראים והוא עונה! רגע, אבל מה הדברים ההרבה יותר גדולים עליהם דיברת, אתם בטח שואלים את עצמכם. יפה, כיוונתם לדעת גדולים. ממשיך משה ואומר, "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ככל התורה הזאת אשר אני נותן לפניכם". מה לעשות, איך להיחשב חכמים בעיני הגוים, לשמור תורה ומצוות. נשמע מוזר? תאמינו למשה, שמעתי שהיה לו אחלה דיבור עם ה'.

ואולי יקום מישהו ויגיד, אבל מזה הגזענות הזו, יא פאשיסט, הגיע העידן החדש וכל בני האדם שווים. אז קודם כל, כבר כתב על זה ג'ורג' אורוול ב"חוות החיות", ספר שהוא משל מעולם בעלי החיים, על עליית הסוציאליזים ובעקבותיו הפאשיזם  (די, איזה משכיל אני. סתם, ראיתי ת'סרט). זה מתחיל מ"כל החיות שוות", ואח"כ, כשהחזירים, מנהיגי המהפכה, רוצים זכויות יתר, מבלי לפגוע בעקרונות המהפכה כמובן, מתעדכן החוק ל"כל החיות שוות, אבל יש חיות ששוות יותר". מה המסר, בעייני לפחות, בני האדם לא שווים, איש איש, עם ועם ותכונותיהם השונות. הם לא שווים, הם שונים וזה אחלה. ואם נגיד שהגזע הלבן רץ יותר לאט מהשחור זה יהיה גזענות, לא, זו אמת.

זה מראשי הקודח, אבל גם הפרשה, להבדיל לרעתי, נותנת פתרון. "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים עד למקצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו. השמע עם אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת ויחי...? אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו...וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". הכח היהודי הוא הכח לדעת שאתה כלום, שאין עוד מלבדו, לא רק אלוקים אחרים, גם בני אדם אחרים. הכל הוא חלק ממנו, אני לא נבדל. מי הם מודלי החיקוי היהודיים, האבות, שביטלו את עצמם לאלוקות באופן גמור.

ספר דברים כולו הוא תשובה אחת גדולה. משה כתב אותו, ובכל זאת הוא אחד מחמישה חומשי תורה שניתנו מה'. לא שמעתם אף פעם על 4 חומשי תורה מה', ואחד של משה. הדברים של משה הם דברי אלוקים חיים. ומה היה משה, "עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". הוא היה כלום, וכשיש כלום יש מקום לה' להיכנס, ולכן הדברים שלו שווים לדבר ה'. זה המודל שלנו, גם אנחנו יכולים לכתוב תורות. זה רחוק מאוד, אבל בו בזמן זה גם קרוב מאוד. כל מצווה היא עשיית דבר ה', ששווה התבטלות אליו, לפחות ברגע העשייה. אז למה אנחנו מיוחדים, כי אנחנו מסוגלים להיות "אין", ואין יותר הרבה מ"אין".

וברשתוכם, אני רוצה לערער על עצם הצורך להוכיח לעולם במה אנחנו טובים. ומה, אם לא היינו ממציאים את הטפטפות, לא היתה סיבה לקיומנו. ומה, בלי ה-ICQ אולי צוררי ישראל שבכל הדורות היו צודקים חו"ח. איזה עוד עם צריך להוכיח את חיונותו לעולם, זה גלותי ומכעיס. אבל אתם יודעים מה, אם משה כתב על זה כבר לפני 3500 שנה, כנראה שזה משהו מולד בנו. זה נובע מצורך שלנו להיות טובים ומקובלים. צורך שמופנה לעמים, במקום לה'.

אבל בחייט, תראו איך העוזי יורה צרורות יפים.

אני בעד בית מקדש, מישהו איתי?

לה דספדידה

לה' הארץ ומלואה

כל מי שמצוי במקצת בעסקי שליחים וקהילות יהודיות יודע, שאורוגואי היא אימפרית שליחים. רק בקהילה הספציפית בה אני עובד, יש ארבע משפחות של שליחים ולפחות שני בחורים רווקים ושתי בנות שירות (כן, אנחנו עדיין מחפשים שליח לשנה הבאה). זה המון, במיוחד משום ששליחים הם עם שמורגש בשטח. מיד כששליח חדש מגיע לקהילה, הוא נחפף ע"י השליחים הותיקים, וככה נכנס לעניינים במהירות. לריבוי השליחים יש הרבה יתרונות, אבל גם כמה חסרונות. יתרון לדוגמא, יש כח אדם רציני לפעול, שיכול בקלות לשוות לקהילה אוירה מעין ישראלית. חסרון לדוגמא, כשיש לך הרבה חברים שמדברים ב"שפה" שלך, אוראלית והתנהגותית, קל להבלע בתוכם ולא להתחבר לעם, שזו בעצם המשימה שלך.

מפלי האיגווסו

אני ווי, אני יותר לא נהנה מהיתרונות ולא סובל מהחסרונות. השנה נוצר מצב בו כל, אבל כל, השליחים חוזרים לארץ, ורק עבדכם הנאמן נשאר לבדו (טוב נו, זה רק שלושה ימים, אבל אל תגלו). להישאר עוד קצת זה המחיר של הטיול שהגנבתי לאחרונה, בבחינת "לכל שבת יש מוצאי שבת". סתם, בשמחה, יש קצת קוצים ואני כבר רוצה הביתה, אבל נו, זה חשוב וכיף. אני כותב לכם את כל זה משתי סיבות. הראשונה, לעזעזל, אחרי שנה כבר נגמרים נושאי הכתיבה. ואת השניה, שהיא קצת יותר פולטיקלי – קורקט, אני אפרט עכשיו בלנ"ד.

שתבינו, בשבועים האחרונים הקהילה עורכת כמעט כל יום מסיבת פרידה לשליח או משפחת שליחים אחרת. בספרדית, ל"פרידה" ו"מסיבת פרידה" יש מילה משותפת, דספדידה (despedida). נעזוב כרגע את הדמיון המילולי והתוכני להספד-דידה בעברית. דמיון שמקבל תוקף מיוחד לאור הנטיה האורוגוואית המובהקת לבכות בכל אירוע מרגש או חצי מרגש. סתם, חו"ח, לא עלינו. מדהים לראות איזה הד מותירה העזיבה של השליחים. בדספדידות הראשונות לא נכחתי, משום שהייתי בענייני טיול, אבל עכשיו זכיתי להיות באחת. אחת המשפחות, ליתר דיוק המשפחה של רב הקהילה, עוזבת את הקהילה אחרי 6 שנים (!) באורוגואי. מוסד הרבנות בארץ שונה מאוד בחו"ל מבארץ. כנראה שההבדל נובע, בין השאר, מתוקף החוזק של מוסד הקהילה בחו"ל. הוי אומר, בארץ יש תחושה מוטעית שאין צורך בלטפח את הזהות היהודית הפרטית, כי אני גם ככה ישראלי וחי תרבות יהודית - ישראלית . לעומת זאת, בגולה, מי שלא קשור לקהילה, באיזשהו מובן מוותר על הזהות היהודית לו. מתוקף כך, גם תפקיד רב הקהילה מקבל משמעות גדולה, הוא = יהדות.

על אף כל ההקדמה הארוכה מדי הזאת, יהיה קשה לכם להבין עד כמה העזיבה של הרב - שליח של הקהילה מותירה רושם. מעין מה שמבאר רש"י על פרשת ויצא, "שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". לקבלת השבת האחרונה שלו הגיעו מאות רבות של אנשים, כמות שלא ראיתי מעולם בשבת בקהילה. פנים שלא ראיתי מעולם, משתתפות בהתרגשות הכללית כאילו מדובר בבן משפחה. לליווי המשפחה לשדה התעופה מתעדים להגיע אנשים בעשרה מוניות, אחרי שכולם התבקשו להימנע מלבוא. מדובר במשפחה שלמה שפשוט החליטה להעתיק את החיים שלה, כמו שאומרים, בשנים הכי טובות שלה, למדינה אחרת. להוליד שם ילדים, ילדים שעוד לא יודעים איך משחקים כדורגל ב"עברית" (למשל, "corner" במקום "קרן"). קשה לעכל שמדובר בזוג, שחד וחלק יצרו קשר אישי עם אלפי אנשים, בלי להגזים.

אז מה הסוד? כריזמה, יכולת בין – אישית גבוהה, אבל בעיקר רצון אמיתי לתת ולהתחבר לאנשים בגובה העיינים, במקום שלהם עם התרבות שלהם. לשמוח בשמחות שלהם, (לא-עלינו אבל) להשתתף בצער שלהם, לא רק במקרים של חתונות ולוויות, גם במשחקי כדורגל חשובים או לא יודע מה. מצד אחד, לא להתנשא, ומצד שני, לשמור על רמה, לדעת שבאת כי יש לך מה לתת, ולהמשיך לתת אותו.

וזאת הייתה רק משפחה אחת, כזו, רק עם תכונות מיוחדות אחרות, היו עוד שלוש. וזה רק בשנה שבה גם אני נכחתי, בטח בשנים אחרות, וקל וחומר בקהילות נוספות, יש עוד המון כאלה. ועוד לא הזכרנו את השליחים הצעירים. לנסות ו"לחשב" כמה אנשים חזרו בתשובה בזכות השליחים האלה, או "סתם" התחילו לבוא לקבלת שבת, כמה עשו עליה, כמה התגייסו לצבא, זה דבר מדהים. אז באמת, ב"ה שיש לנו בעם ישראל מלא אנשים טובים וערכיים, שבמסירות נפש פועלים למען עם ישראל, בגולה ולא פחות חשוב בארץ ישראל. ובעז"ה, שבזכותם ולא רק בזכותם, ה' יחזיר לנו את השבויים והנעדרים, ישלח רפואה שלמה לכל החולים, ושגם "סתם" יתן לנו גאולה, אמן.

"חילוף! הרמתי ת'יד, אז למה אף אחד לא בא?! יא ח...!!!"

בס"ד

בשבוע שעבר, ויש לציין, בפעם הראשונה השנה, לא כתבתי כלום. להגנתי יאמר, שכפי שאולי כבר שמתם לב, אני נמצא בטיול קצר ברחבי דרום אמריקה, וזה לא ממש מקל מציאת זמן נוח לכתיבה. נושאי כתיבה חדשים – הטיול דווקא כן נותן, ככה שתסתכלו על הצד החיובי שבדבר. ב"ה, זכיתי ותוך חודש ביקרתי בשלושה פלאי עולם. מפלי האיגווסו על גבול ברזיל – ארגנטינה, המאצ'ו פיצ'ו בפרו, עליו אכתוב, אי"ה, בהזדמנות אחרת, ובג'ונגלים שעל יד נהר האמזונס, בחלק הפרואני שלו. על החויה בג'ונגל אכתוב, אי"ה, בטור הזה.

אולם קודם לכן, עניין אחר וחשוב יותר. בעז"ה בעוד שלושה שבועות אני אשוב לארץ הקודש. המודל שעל פיו עובדת השליחות הצעירה הוא של 1-4 שליחים צעירים – רווקים (וחתיכים במיוחד), שיוצאים לשנת שליחות אחת. זהו זמן שאולי ארוך בעיניהם ובעיני המשפחה בארץ, אבל מבחינה עניינית הוא די קצר. הם נותנים שנת עבודה מרתונית וטובה, וחוזרים לחיים הרגילים בארץ. לא בטוח שהעבודה שלהם היתה משתלמת במיוחד לקהילות ולעם ישראל, אלמלא היו באים שליחים חדשים מיד אחריהם, ומכים על הברזל בעודו חם. כלומר, ממשיכים את העשיה הרצופה עם הצעירים היהודיים שבקהילות שבחו"ל. וכשמסתכלים בפרספקטיבה רחבה של, בואו נגיד, 5 שנים, מבינים את עוצמת ההשפעה של העבודה המשותפת של 5 דורות של שליחים. מה זה עושה בקהילות, עד כמה זה יוצר תדמית חיובית לישראליות, של ישראלים שומרי תורה ומצוות, ובכל זאת בוגרי צבא ומגניבים. עד כמה זה מגביר את השמירה של תורה ומצוות בקהילות הללו, עד כמה זה מגביר את העליה לארץ.

לדוגמא, בקהילה היהודית באורוגואי יש ברציפות שליחים צעירים (¨bachurim¨) של ארגון "תורה מציון" כבר 15 שנה. אני שמעתי שהיו שליחים באורוגואי גם לפני 50 שנה. נתון נוסף, שמן הסתם יש לו קשר מסוים (אך לא מלא) לעובדה הקודמת, הוא שהקהילה היהודית באורוגואי היא הקהילה הכי ציונית בעולם. זו לא סתם פרסומת חסרת ביסוס, הכוונה היא שאחוז העולים לארץ ממדינה זו הוא הכי גבוה בעולם.

נשמע מרשים, נכון? בעצם, זה באמת מרשים. בעיה היחידה היא ששנה אחרי שנה, מאוד קשה למצוא שליחים חדשים לאורוגואי, שימשיכו את המורשת ואת העבודה עליה דיברנו. ואם המצב היה ככה רק באורוגואי אולי הייתי שותק (עלק), אבל מתברר שלא פשוט בכלל לאתר שליחים לכלל היעדים בעולם. אתם יודעים, זה די קטע. כל שליח יספר לכם עד כמה השליחות היא חוויה משמעותית, מיוחדת וכייפית ברוב הזמן. כל צעיר ישראלי שאני פוגש, תרמילאי מן השורה, לא דתי או משהו, ומתפתחת בינינו שיחה על התפקיד שלי, מתלהב ושואל איך הגעתי לזה. כלומר, איך התמזל מזלי ששמעתי על התפקיד, וכמה אני שפיץ שהצלחתי להתקבל. אז איך זה שכל אחד היה שמח להיות במקומי, ובכל זאת אין מי שיחליף אותי.

המחסור בשליחים הוא בעיה ידועה. אלה לא רק מבחני קבלה קשיחים, לך תעשה כאלה כשאין מספיק ביקוש. הבעיה העיקרית לדעתי היא מודעות נמוכה. מודעות למה, אתם בטח שואלים את עצמכם. שאלה טובה, חברים. המילה מודעות באה מהמילה "ידע". ידיעה היא לא סתם השכלה. "והאדם ידע את חוה אשתו", ידיעה מלשון חיבור. הישראלים שמעו שיש יהודים בחו"ל. הם שמעו שיש בעיה רצינית של התבוללות בגולה. הם, בעצם אנחנו, שמענו שמתארים את הבעיה הזו באמצעות המושג "שואה שקטה". גם שמענו שיש תפקיד שנקרא שליחות,שבא להציל כמה שיותר נפשות לפני שלא ישאר מה להציל. את כל זה שמענו. אבל להגיד שאת זה אנחנו גם יודעים, שלהשכלה הזו אנחנו גם מחוברים מבחינה רגשית, לא בטוח.

נראה לי שאנחנו הישראלים מלאים מדי בקיום של עצמנו בארץ, על כל הקשיים הנלווים, מכדי שנשים לב לשאר היהודים שבעולם. למשל, בצבא שירתו איתי במחלקה חיילים רוסים ואתיופים. האם אי פעם אני או מישהו אחר חשבנו ללמוד קצת את השפה שלהם, על התרבות ממנו הם באו. לא אחי, קללות זו לא שפה ובטח לא תרבות. אני ישראלי, אני כבר יודע הכל, למה שאני אלמד, אם כבר שילמדו הם ממני. עליה זה דבר מאוד קשה, הישראלים לא מקלים על ההקלטות של העולים בכלל. אז שנלך ונעודד אחרים לבוא, באיזו עילה בדיוק.

קמתי במצב רוח לוחני היום, אהה? בסדר, בואו נרגיע קצת. אני מניח שעודדו אותי לכתוב את הבלוג הזה כדי לעורר את המודעות לאופצית השליחות, ולעודד צעירים לממש אותה. טוב, לא בטוח שהמניעים הפרטיים שלי גם כאלה טהורים, מבחינתי זה סתם נחמד לבלבל את המוח לרבים, אבל שיהיה. וואי, תכננתי לכתוב על הענין הזה פיסקה קצרה ולעבור לסיפור על הג'ונגלים, ויצא טור שלם. ברם, אולי גם זה לטובה. אנחנו לא דור ששורף את הפרטיות למען הכלל, כזה שמבטל את עצמו לגמרי למען עם ישראל. יש לזה גם צדדים רעים, אבל בעייני זה משקף דווקא תהליך של התבגרות חברתית. אני צריך להתחבר ולתת לכלל מתוך האני הפרטי, ולא דרך כליון שלו. אז בואו נגיד שביינתים תסיימו את ההרשמה לשליחות, ועד שתבואו להחליף אותי אני אעדכן אתכם בכל החוויות מהג'ונגל, ובשאר אופציות הטיול בדרום אמריקה. אחרי הכל, ב"ה הספקתי בשנה הזו לחרוש את היבשת הזו לאורכה ולרוחבה. וכמו שאומרים (בשיתוף תנועת מישוש מעגלית של האגודל את האצבעות), כל מצווה - שכרה בצידה.  

מי שמאמין לא מפחד

בס"ד

12 בלילה. איך מעבירים 7 וחצי שעות המתנה לטיסה פנימית בפרו. צרות של עשירים, אה? בכל מקרה, זה הרבה זמן וצריך להעביר אותו איכשהו. כבר לקחתי מהמודיעין את כל הפרוספקטים האפשריים, ככה שעברתי לתוכנית ב', לכתוב בלוג. כרגע שאל אותי פרואני שעובד בנמל התעופה, מ'זה הדבר הזה שיש לי על הראש. לא, לא הכינים, הכיפה. עניתי שאני דתי , ועוד לפני כן ציינתי שאני ישראלי. בכל זאת, הוא שאל, דתי מאיזה דת. אמרתי שיהודי והוא הסתכל עלי ולא הבין, "רגע, אז אתה מאמין שישו הוא האלוהים, נכון?"

אני עוד חייב התנצלות על מה שאמרתי בטור הקודם. כתבתי שאני בעיר הארגנטינאית שליד מפלי האיגווסו ומחר אני מתעד ללכת אליהם, אבל ביינתים משעמם. אז למרות שזה היה נכון ובאמת היה משעמם, המפלים כ"כ יפים ומרשימים, שאפילו על האמירה הזו אני מתחרט. באמת, יופי שאין מילים, רצף של 150 מפלים שכל אחד מהם מדהים בפני עצמו. זה כ"כ מרגש שאתה לא מפסיק לצלם, למרות שיש לך כבר מיליון תמונות כאלה, כי כל פעם זה מרשים מחדש, לא להאמין. צילמתי בסביבות האלף תמונות ביומיים, כשרבע מהם מחקתי תוך כדי צילום, על מנת לפנות מקום לתמונות החדשות יותר. "מה רבו מעשיך ה'".

ונמשיך ברצף של תיאור הפעילויות שהתחלנו בשבועיים האחרונים. השבוע המדובר התחיל ב"שבתון" ובאסאדו (על האש), עכשיו לפעילות השלישית והאחרונה לשבוע. מדובר במעין מסורת של 3 השנים האחרונות. כל שנה השליחים מרימים ביחד עם תלמידי התיכון (ז'-יב') פסטיבל שירים בעברית. כל כיתה מקבלת שיר ישראלי, ובעזרת ה' ואחד השליחים, היא עושה ממנו הופעה שמבוצעת באירוע גדול, ביחד עם ההפועות של שאר הכיתות. בהתחלה לומדים את המילים בעזרת אותיות פונטיות ספרדיות, למשל "שיר" זה "shir". אח"כ מתרגמים לתלמידים את השיר לספרדית, שיבינו מה הם שרים. ואז שרים אותו מיליון פעמים, עד שזה נשמע די דומה למקור. בין לבין חושבים על איך מעבירים את השיר, הצגה, ריקוד וכו'. 

הנושא לשירים שהיה השנה הוא מוסיקה מזרחית. היתרון הוא הקצב והקליליות, החסרון הוא סיבה לקלילות, הרמה של המילים. בכל מקרה, כל עוד זה בעברית, זה טוב. המטרה של הפסטיבל הוא ליצור איזשהו עניין בישראליות ובשפה העברית, שיכירו גם משהו ישראלי שהוא צעיר ומגניב. זה נושא מעניין, איפה עובר הגבול של מה עושים כדי לקרב ליהדות. ברור שפוסטר של בחורה ישראלית יפה זה לא מתאים, אבל מה כן עושים. שאלה דומה עולה במקרים נוספים. האם להזמין מישהו לארוחת שבת, כשבוודאות גמורה הוא יבוא ברכב. מצד אחד אתה גורם לחילול שבת, ומצד שני, גם ככה הוא היה מחלל שבת, אבל עכשיו לפחות יזכור שיש כזה דבר שנקרא שבת. נשים שבאות בחוסר צניעות לבית כנסת, ועד שהן כבר באו, לא נעים להעיר להן. אלה שאלות שקיימות גם בארץ, אבל בגולה, בהרבה מובנים המצב יותר קשה, והולכים על כל הקופה בניסיונות לקרב. ולענייננו, שירת נשים - אין ספק שתהיה. ריקוד מעורב - אנחנו נשתדל לא לעודד, אבל נמנע או לא. אומרים ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך". כלומר, שלפעמים צריך לחרוג מהכללים כדי לחזק את התורה. למשל, ראיתי היתר לפעילות מעורבת בתנועת הנוער בצרפת, שניתן לפני כמה עשרות שנים, משום שלפחות האוירה יהודית. אבל איפה עובר הגבול?

טרק האזנגטה בפרו. אפילו אני לא ידעתי שמסתתר בי לוחם כזה

בכל מקרה, אמרנו שהנושא היה מוזיקה מזרחית, בחירה שהתבררה כמוצלחת. בואו נגיד שהשיר הכי מורכבת מבחינת תוכנית היה "מי שמאמין" של איל גולן. אגב, כשבחרנו את השירים, הבנו איזה מונופול יש לבחור על שוק המוסיקה המזרחית, כמעט כל שירים בפסטיבל היו שלו. תחשבו על הסיטואציה ההזויה בה אתה עומד מול כיתה ומנסה לתרגם לה את "אתה תותח", למשל. עזבו אתכם מהרמה של המילים. חלק מהסלנגים לא קיימים בספרדית. SOS UN CANON? אין לזה משמעות, והם אפילו לא הצליחו לנחש מה הביטוי מנסה להגיד. הפרס של התחרות הוא יציאה כיתתית לפיינטבול (מוכר לכם מאיפשהו?). אכפת לילדים גם מהפרס, אבל בעיקר משום שלזכות בתחרות הזו זה דבר שנעשה מכובד, וזה הישג רציני מבחינת השליחים, לא מובן מאליו כלל.

בשורה התחתונה, הערב הגיע והיה ממש מוצלח. כל הכיתה עלתה בתורה ועשתה את הקטע שלה. מדהים היה לראות שכל כיתה לקחה את השיר לכיוון שלה, ועשתה הופעה שונה לגמרי מהכיתות האחרות. הדבר היחידי שלא הבנתי היה, איך בסופו של דבר הלבוש המיוחד של כל כיתה היה חולצות של קבוצות כדורגל באורוגוואי. מילא "חולה על כדורגל", אבל השאר? סתם בשביל הבנה של מה היה, "אתה תותח" למשל, לקחו ארגז ענק ששימש ששימש כטנק (לא הבנתי למה המורה התעקשה לתרגם את המילה "תותח" למילה "טנק"), ומתוכו יצא בכל פזמון הילד הכי מגודל בכיתה ורקד עם הילד הכי רזה בכיתה, שהיה לבוש כמו בחורה. 

לאחר שמסיימות כל הכיתות לבצע את ההופעות, ובשעה שהשופטים (שליחים ישראלים שלא שייכים להקהילה) מחליטים על הזוכים, מבצעים השליחים של הקהילה שיר בספרדית. מה שנקרא מידה כנגד מידה. רק שאותנו אף אחד מלמד חודש את השיר, ככה שלנו מותר לשיר עם דף של המילים. בכל מקרה , לכל הדעות עמדנו במשימה בכבוד עם השיר "La Despedida" (הפרידה), לבושים בבגדים של ראפרים. למרבה הצער, השופט שגה וכנראה שהמשחק באמת מכור, כי הכיתות שאותן לימדתי לפסטיבל לא זכו. העיקר ההשתתפות עלק, לכו לכו. 

שבוע טוב!

תודה למורן על ההקלדה.

גילגולו של אסאדו / למה צמחו לי שערות לבנות

לה' הארץ ומלואה

          

אני נמצא ליד מפלי האיגווסו, על משולש הגבולות ברזיל-ארגנטינה-פרגואי (לא, אני מאורוגואי). המפלים האלה נחשבים לאחת מהאטרקציות הכי גדולות בדרום אמריקה. מחר נדע אם זה נכון, ביינתים קר ומשעמם. כ"כ משעמם, עד שמצאתי זמן לכתוב. בשבוע שעבר דיברנו (ממש מתאים לי הקטע הזה, להיות היחיד שמדבר ולקרוא לזה שיחה. אני צריך להוציא על זה פטנט) על ה"שבתון" שעשינו, ארוחת שבת פתוחה לצעירים. למקרה שהקונספט מוצלח, נמשיך איתו אי"ה. ואם לא - אז גם, ככה שתהיו חזקים.

לקראת סוף השליחות (בעוד כחודשיים בעז"ה), ניסינו "ללכת" על כמה פעיליות אחרונות. וזאת לאור מאמרו של קרמבו ב"מבצע סבתא", "לשחות 100 מטר יש רק דרך אחת, מתחילים הכי מהר שלך, ולאט לאט מגבירים". אחת מהפעילויות הללו היתה פיינטבול (מלחמה עם רובי צבע) ואסאדו (על האש למתקדמים) לחבר'ה צעירים. הסדר של ארגון פעילות הולך בערך ככה. ממציאים רעיון, מוצאים לו תקציב, משכנעים את החבר'ה לבוא ועושים אותו. לפעמים שלב התקציב מקדים את שלב המצאת הרעיון. ועוד דבר, יותר קל להשיג כסף מאשר להביא את האנשים לפעילות. כמות הכסף שנשפכת על צעירים יהודים בגולה, הן מצד המדינה והן מצד אנשים טובים ועשירים, עצומה. נתון זה בולט במיוחד לאור (יותר נכון חושך) התוצאות הדלות ביחס לכמות הצעירים שבמקביל מתרחקים מהיהדות.                                                            

אז מצאנו כסף, המצאנו רעיון ושיגענו את כל העולם ואחותו כדי שיבואו (ברבים, העולם ואחותו). נשמע מוזר, לא? אני חשבתי שאם משלמים לך על אוטובוס, פיינטבול ואסאדו מהסרטים, אתה זה שיתחנן לבוא, נכון? אז"ש. אחרי שעובר השלב של "יאללה אלה, אתה עובד קשה וזה בכלל לא מעניין אותם, עדיף לבטל וזהו", אתה מבין שעל הפעילות כבר הודעת ואת הכסף כבר שילמת, לפחות שיצא משהו. אז ניסינו. הזמנו מקום בפיינטבול ושילמנו מקדמה, הזמנו אוטובוס, קנינו בשר ועצים והזמנו עובדים שיעשו את האוכל (פה זה מקובל. וגם בגלל הפיינטבול לא היה מי שיעשה ביינתים את האסאדו). הסיכון היה מזג האויר, בחצי הכדור שאני נמצא בו יש עכשיו חורף ויש סיכוי רציני לגשם. מכיוון שלא היו לנו יותר מדי אופציות של תאריכים, הלכנו על זה.

אז כל הבאסה, התחזית צדקה לשם שינוי. קמתי בבוקר לקול התריסים שרעדו מהרעמים והגשם, סערה אמיתית. מנקודת הזמן הזו, ולמשך 6 השעות הקרובות, פתחנו מרכזית שיחות בעניין הפעילות. ההתקפה התחילה עוד לפני שצחצחתי שיניים. נהג האוטובוס התקשר לשאול אם ביטלנו את הפיינטבול, או שאנחנו מתכננים מה שנקרא, "לחתור" למגע. אמרתי לו שאני אחזור אליו עם תשובה. הלכתי לתפילה ובמקום להתפלל הייתי בשיחות עם כל העולם (אחותו לא התעוררה עדיין, יום חופשי). לעשות או לא לעשות, ואם לא - אז כלום או שאסאדו כן בגלל שהוא במקום סגור. ואולי החבר'ה בכלל לא יבואו לאסאדו במזג אויר כזה, גם ככה הם לא הראו התלהבות.

בסוף (התפילה) בוטל הפיינטבול ואיתו האוטובוס, וניסינו לתפוס את עובדי המטבח, שכבר היו בדרך לקהילה כדי להכין את האסאדו, על מנת להודיע להם על ביטול. זה כבר היה מאוחר, העובדת כבר הגיעה עם בעלה והילדים, אחרי שביאסנו להם את יום ראשון החופשי בשביל הפעילות. בואו נגיד שנראה שגם לכסף הם מאוד זקוקים. ביקשנו סליחה ואפילו רצנו אחריהם לשלם משהו על עוגמת הנפש ועל האוטובוס שהם לקחו לשווא. בנוסף, שלחנו סמסים לכולם שהעסק חוזל"ש. העניין היה שבדיוק בשנייה ששיחררנו את העובדים, ממש כמו בסרט, לאחר יום גשום במיוחד, החלו השמים להתבהר. אבל מה, כבר ביטלנו הכל.

זה כבר היה ממש מייאש. חזרתי הביתה, הרטטתי את הפלאפון, החשכתי את החדר וניסיתי לכבות את היום דרך שינה. כמה עבודה והכל הלך פרש. לא הצלחתי להירדם. לאחר זמן מה של מרה שחורה (תגידו, אולי מרה שחורה זה בעצם הליקריץ המגעיל הזה), מתקשר אלי אחד השליחים ואומר שאם הייתי פותח את התריסים, הייתי רואה שנהיה יום שמש מדהים, ולא נמצא יום יותר מדהים מזה, לפחות לאסאדו. אמרתי לו שאני יודע, אבל מה אפשר לעשות כבר ביטלנו את העובדים ואפילו אם היינו עושים הכל לבד, הבשר נעול במטבח.

בשינוי של רגע במצב הרוח, החלטנו להתגבר על הקשיים, להשיג מפתח וללכת על זה. מבלי לצאת מהבית, ניהלתי כמה שיחות טלפון לחצי עולם במקביל (אחותו כבר התעוררה), כדי להחיות את הפעילות. מצאנו מישהו עם מפתח למטבח, אז ביינתים שלחנו סמסים לאנשים, שהאסאדו יתקיים בסוף, אי"ה. רק שאז התברר שהמטבח פתוח, אבל המקרר נעול, ורק העובדת ששיחררנו יודעת איפה מוחבא המפתח. האיש אמר שהוא לא יכול להישאר יותר והוא הולך ונועל אפילו את המטבח. המשכנו להיטלטל בין יאוש לתקווה (כן, אני יודע שזה כולה בשר), עד שזה נהיה מצחיק מרוב שזה הזוי.

 

אבל רגע, עכשיו מתקשרים ואומרים שאחת הדלתות של המטבח לא נעולה. אז התקשרנו למישהי, שהדריכה לגבי מיקומו של המפתח למקרר, והוצאנו את הבשר. אחד רץ להדליק את האש, אחת לקנות לחם בסופר וכו'. ושוב, טלפון, עכשיו מתברר שהאיש ביטחון של הקהילה שמע שביטלנו את הפעילות, אז הוא הולך ונועל מאחריו את הקהילה, על המטבח, המקרר והמתקן להכנת אסאדו. דבר אחד ידענו, אחרי שהבשר חזר בנס, אחרי ששלחנו 50 סמסים לביטול ו50 סמסים לבטל את הביטול, לא זה הולך לשבור אותנו. קצת קשרים והביטחון הסכים להישאר.

     

אז זהו, בסוף היה אסאדו. הגיעו לא מעט אנשים והיה נחמד בסה"כ. בסוף הגעתי לכמה מסקנות. אחת, למקרה ששכתי, יש אלוקים. שתיים, אחרי שאתה מוציא את כל הכח על הארגון, לפעילות עצמה, כלומר ללהנות, לא נשאר כח. שלוש, אנשים לא יודעים להעריך את המאמץ ("למה שלחת 2 סמסים, יא לא החלטי"). והשתיים האחרונות והחשובות. הראשונה, יא פרפקטיוניסט חסר אמונה בה', מה אתה מנסה להילחם במזג האויר, להיות יותר חכם מכולם. אם לא הייתי נוגע בכלום היה פיינטבול והיה אסאדו והכל במזג אויר טוב, עם עובדים ומפתחות, בלי שום בעיות. מה, נראה לך שרק אם אתה תנסה להציל את המצב, אז יהיה בסדר? ואחרונה, יא מפגר, זה כולה על האש, תמצא לך חיים. 

       

שבת שלום!

שבתון, פה ושם

בס"ד

אבל איזה כיף שהשכן מלמעלה משפץ את הבית על הראש שלך, נכון? לרגע אני יכול להבין את השכנים שלנו, שמזמינים אלינו משטרה בכל ארוחת ערב שבת, לקול דפיקות בקצב של "מה ידידות". באמת, ניסיתי להסביר להם שמתארחים אצלנו המון צעירים שבאים לאכול, ואין מספיק מקום כדי להזמין גם את השוטרים.

ב"ה, שבוע עמוס עבר על כוחותינו בגולה. התחלנו ב"שבתון", שזו מילה מפוצצת לארוחת ערב שבת פתוחה לחבר'ה צעירים, במטרה לקרב צעירים חדשים לקהילה. פיזרנו פרוספקטים צבעוניים (להחשיד) בכל מוסד יהודי, פרסמנו "אירוע" בפייסבוק, והכרחנו את כל מי שאנחנו מכירים להביא איתו את החברים. בהתחלה שיחקנו אותה "קשים להשגה", עם תאריך אחרון להרשמה וכאלה. בסוף פשוט הזמנו מקום ל100 איש וגררנו לחדר האוכל של הקהילה את כל מי שהסכים, או סתם את מי שלא הראה יותר מדי התנגדות פיזית. אז מה, כי באו 60 אז זה כישלון?! בשבילי כל יהודי זה עולם ומלואו, ו60 עולמות זה ימבה! סתם, כמובן שהמצקצקים דיברו בנוסטלגיה על השליחים הקודמים, שעשו שבתונים למאות אלפי אנשים, אבל אני אישית הייתי מרוצה. 20 חבר'ה מתוך אלה שבאו היו כאלה שלא מגיעים לבית הכנסת בשבתות רגילות, ולך תדע מה ולמי זה יעשה משהו. וכמו ששמעתי בשם נחמה ליבוביץ זצ"ל, "ממתי פופולריות זה מדד להצלחה?"

ורק בגלל שאתם נורא מתעניינים בשאלה איך נראה כזה שבתון, אני אפרט לכם את הלו"ז בקצרה. הכנו שירון מנומלץ (מהמילה למינציה) עם כל מיני שירים שכולם מכירים, בסגנון של "עם ישראל חי, הי!" חוץ מהשירון, הכנו עוד 2 משחקים כדי להפשיר את הקרח, כמו שאומרים. מבחינת הנושאים והרמה של המשחקים, היינו צריכים להתחשב במגוון של האנשים, לא כולם יודעים על ישראל ויהדות במידה שווה, וגם צריך להיזהר שלא יצא דוסי מדי, וירחיק את "החדשים". המשחק הראשון היה מיחזור של חידון קודם שעשינו, הפעם שינינו את הפורמה ל"אחד נגד מאה". בכלל, אם תשאלו אותי, שימוש חוזר במשחקים, מבלי שאף אחד ישים לב (ע"י החלפת קהל היעד והכותרת), הוא אחד מהאומנויות שנרכשות בשליחות. למשל, אתם זוכרים את המשחק "פיצוחים", אז אנחנו החיינו אותו מהמתים, ולפי כמות הפעמים שהשתמשנו בו, כמו שאומרים בלשון האקדמאית, פיצחנו את האמא שלו.

השירון המדובר. לא, לא צילמתי אותו במיוחד

המשחק השני היה "לא נפסיק לשיר". מתחלקים ל-2 קבוצות, מקבלים מילה משותפת בעברית, וכל קבוצה בתורה צריכה למצוא שיר שמופיעה בו אותה המילה, עד שאחת הקבוצות נכנעת, ואז עוברים מילה. הרעיון בו השתמשנו בשלב התכנון של המשחק, כדי למצוא מילים מוצלחות, היה לפרק לחתיכות את השיר "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת". מכל אחת מהמילים הראשונות אפשר לעשות מטעמים, לגבי "פורחת" אני כבר לא בטוח. ואכן, מה שהתברר במשחק הוא שהמילים הנ"ל מופיעות בהרבה שירים, אבל רק אם אתה ישראלי אתה תדע את זה. ככה שמהר מאוד המשחק הפך לדרבי פנימי של השליחים. אגב, כמובן שגם המשחק הזה ממוחזר.

רק כדי להכניס / להחזיר אתכם לראש של שליח, אני אספר לכם על נושא עליו התלבטנו. הכוח שלך לשמור את האנשים איתך עד סוף הארוחה, טמון בקיבה. אי"ה אני מיד אסביר את עצמי, רק שעכשיו נזכרתי במשפט הידוע של נפוליאון "הצבא צועד על קיבתו". ואני, שהייתי חפ"ש בגולני למשך 3 שנים, עוד זוכר את כרס גיל המעבר שפיתחו חברי למחלקה בפלוגה הותיקה. וכשאני חושב על המשפט של המצביא הדגול, אני מפרש אותו בצורה הכי פיזית שאפשר, הצבא אשכרה צועד על קיבתו, שיזהר שלא ליפול.

ובכן, כדי לסיים את סעודת השבת ואת הפעילויות הנלוות, כאשר רוב המשתתפים עוד נוכחים, רצוי לחלק את מנות הסעודה בצורה נבונה. כלומר, לשבץ את השירים והמשחקים בין המנות, ובצורה הזו להבטיח את השארותם של האנשים, שלא יעלו על דעתם לעזוב לפני המנה האחרונה. ולאור הטקטיקה הזו, האגרסיבית משהו יש לציין, תידרכנו את המלצריות. ביקשנו מהן שיחכו עם המנה השנייה עד שנגיד אחרת, במחשבה שאחרי הסלטים נעשה איזושהי פעילות אומנותית. אז הן ענו שאין בעיה, והן ימיתנו עם הגשת הקינוח. חשבתי שהבנתי לא נכון, עד שנזכרתי שמדובר בארוחת חינם, ובארוחות חינם כמו בארוחות חינם, אין מנה שנייה.

טוב, פתחתי בזה שהשבוע היה עמוס ואני אספר עליו קצת. בטור שלם הספקתי רק את השבתון וכבר התשתי אתכם, ככה שאתם מבינים שלא הגזמתי. אם תאזרו כוחות ותבקשו יפה, אי"ה אולי נמשיך בשבוע הבא.

ולסיום, דרשה קצרצרה ומעוררת מחשבה של הרבי מקוצק, מספרו של שמחה רז. "ויאמר ה' אל משה: עלה אליי ההרה והיה שם" - הרי ברור כי אם משה יעלה אל ההר, אזי יהיה שם. ולשם מה ההדגשה "והיה שם"? מכאן ראיה, שאדם יכול להתאמץ ולהגיע אל פסגת הר גבוה, ובכל זאת לא להיות שם. הוא אמנם ניצב על ראש ההר, אולם ראשו נתון במקום אחר.

שנזכה להיות פה, שבת שלום!            

     

ארץ אוכלת יושבה?? תוכיח!

לה' הארץ ומלואה

זה נחמד לגור לא הרחק מהאיצטדיון העירוני. אתה שומע חזיזים ומבין שיש משחק, שולח ס.מ.ס ומברר של מי, אח"כ פותח קצת את החלון. כשיש רעש מהאיצטדיון וצפצופים של מכוניות, אתה מבין שהיה גול, מקשיב לשירה וככה מבין מי כבש. למחרת  אתה יכול לשחק אותה מעודכן מול הילדים של התיכון.

התבקשתי לכתוב דבר תורה לעלון של בית הכנסת (אמא, אמרתי לך שיום אחד אני אהיה מפורסם ואת תתגאי בי). מכיוון שהתרגום וההוצאה לאור לוקחים זמן, נזדמן לי לקרוא את הפרשה עוד לפני שבת. תנסו את זה בבית, זה נחמד ואפילו הלכה.

על אף שבפרשת השבוע יש מספר נושאים מעניינים, אין ספק שהעיקרי שבהם, וגם אחד מהעיקריים בכל התורה כולה, הוא פרשת המרגלים. האמת היא שלא כולנו זוכרים היטב במה בדיוק חטאו המרגלים. כל ילד יודע לדקלם שהם "הוציאו את דיבת הארץ", כלומר, דיברו לשון הרע על א"י. אבל אם נעיין בדברי המרגלים, לא בנקל נגלה את חטאם. המרגלים התבקשו לבדוק את טיב הארץ מבחינה כלכלית, ואת טיב האויב שיושב בה, כמה יהיה קשה לכבוש ממנו את השטח. אכן, המרגלים הוסיפו בחזרתם תשובה על שאלה שלא נשאלו. הם קבעו שלא ניתן לכבוש את הארץ, כי העמים היושבים בארץ חזקים מדי. אך לא ברור שזו הוצאת דיבה על הארץ דווקא, כמו שאומרים "זו לא את- זה אנחנו". כנראה שהמילים הספציפיות שהיוו את הלשון הרע היו "ארץ אוכלת יושבה". ורש"י מסביר שבכל מקום שהמרגלים עברו הם ראו לוויות, כלומר,הארץ ממיתה את היושבים בה. ואכן, זהו לשון הרע.

שבעת האגמים, ברילוצ'ה. לפני ענן האפר

ובכל זאת, נדמה שהכעס של ה' על המרגלים ועל העם שקיבלו את הלשון הרע, היה מוסב דווקא על החטא הראשון שציינו, המסקנה שאין אנו מסוגלים לכבוש את הארץ מהאויב החזק. חטא זה מראה על חוסר באמונה. העם לא סומך על ה' שהוציאנו ממצרים ועשה לעיני האנשים האלו ממש ניסים עצומים, שיוכל גם להכניס אותנו לא"י. להבדיל, נדמה שגם היום יש סביב מדינת ישראל גורמים חיצוניים ופנימיים שמנסים, כמו שאומרים, "להוציא לנו את הרוח מהמפרשים". להפחיד אותנו בכל מיני נתונים דמוגרפים וביטחוניים לכאורה, לפיהם אין לנו חו"ח סיכוי לשרוד, אלא אם "נקשיב להם" ו"נחזיר את זה" ו"נוותר להוא" וכו'. אל לנו להפריד בין הכתוב בתורה למציאות היום-יומית, להיפך, בדיוק בשביל היום (ולא משנה באיזה יום, כל יום) היא ניתנה. בעזרת אמונה איתנה בה' והקפדה על תורה ומצוות, נזכה בעז"ה לנצח את כל אויבנו.

מה אתה שמחים, נראה לך שכבר סיימתי. שבו שבו, לפני אני נדלק.

מעניין לראות את הפרשה הסמוכה לפרשת המרגלים הדרמטית. ה' נראה כ"שוכח" את הנושא עליו הוא דיבר, ועובר במעבר חד לדבר על דיני הקרבת קורבן נדבה, שיחולו רק מרגע הכניסה לארץ. כאילו לא רק לפני שניה, הוא בישר לדור המדבר שכעונש על חטא המרגלים, הם לא יכנסו לארץ. ובכן, יש בפנינו 2 שאלות, מה הקשר בין פרשת המרגלים לפרשת הקורבנות, ולמה ה' "דורך על הפצעים" של עם ישראל. ננסה לענות על השאלות בקצרה.

בסוף פרשת המרגלים התורה מספרת לנו סיפור עצוב אך מעניין. העם מתבשר ע"י משה שהדור הנוכחי לא יכנס לארץ, העם מתאבל ולמחרת בבוקר מחליט ללכת ולירש את הארץ, גם ללא ציווי. נראה שהעם ניסה לפצות על חוסר האמונה שבחטא המרגלים, בעודף אמונה בכיבוש הארץ. משה קורא לעם שלא לעשות את זה, כי ה' לא יהיה איתם במלחמה זו, העם לא מקשיב וניגף קשות מול האויב.

מה עבר בראשו של העם שגרם לו לעשות מעשה טיפשי שכזה, למה ללכת ראש בקיר, כשהכתובת על הקיר. אולי במעשה זה הוא רצה לומר לה', בתשובה ילדותית משהו, "נו, אבל אתמול רצית שנילחם על הארץ, אז למה היום לא". יתכן וסמיכותה של פרשת קורבנות הנדבה היא התשובה של ה'. למעשה נדבה, אקסטרה על המצוות, יש מקום, אבל גם הוא, עפ"י הציווי של ה'. שלמה המלך אומר בקהלת, "לכל - זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים". גם למעשים טובים יש מקום רק בזמן הנכון. המצווה של היום יכולה להיות החטא של המחר. אכילה בשבת היא מצווה, ביום כיפור לא ממש. אני למשל התחלתי ללמוד ספרדית שניה לפני שאני עוזב, טיפשי נכון, מי עושה דברים כאלה.

ייתכן ומפרשה זו אנחנו יכולים ללמוד על הצורך לזקק את הרצון בעבודת ה'. שם המשחק במגרש הדתי הוא הציווי. אני צריך להתבונן במעשים שלי ולראות כמה אני עושה כי ה' אמר, וכמה אני עושה כי נעים לי ואני מקבל כבוד. גם לנעימות ולהרגשה האישית יש מקום, אבל בשלב השני. אנחנו לא רק בנים לה', אלא גם עבדים שלו, עושים כי הוא אמר ומתי שהוא אמר, או לפחות מנסים.

וכדי לא להישמע כזה סזיפי ופסימי, יש לנו את התשובה לשאלה השניה. למה ה' מדבר עם העם על מצווה שתחול רק מרגע הכניסה לארץ, אם רק עכשיו הוא הודיע להם שהם לא הולכים להיכנס אליה. ככה, כי לא אבדה תקווה, אם הם לא יכנסו, הדור הבא אחריהם כן יכנס. יש המשך, עם ישראל הוא ערך גדול יותר ממציאות כזו או אחרת. וכמו הפרשה שמסתיימת בכלל מדהים, "ונסלח לכל עדת בני ישראל ,כי לכל העם בשגגה". כשמדובר על כל עם ישראל, אין חטא מכוון, לא יכול להיות. העניין הזה נמצא מעל הלוגיקה. אין רע אמיתי בעם ישראל, ברמה הכלל לאומית כל חטא הוא בשגגה. אפילו אם חו"ח דור שלם חוטא בכוונה, עדיין, בנשמת ישראל אין רבב.

כפרה עליכם, צדיקים!

שערה היתה, הנה חלפה לה

לה' הארץ ומלואה

תשמעו סיפור הזוי. בערך מגיל 10, שזו פחות או יותר התקופה בה התחילו להתשמש במכונת תספורת ביתית, לא הסתפרתי אצל ספר. מסיבות כאלה ואחרות החלטתי לאחרונה לחרוג ממנהגי, וללכת לראות, מה שנקרא, "איש מקצוע". ובכן, נכנסתי למספרה צנועה, הספר מבוגר עם משקפיים בעלות זגוגיות עבות. במאמר מוסגר, הוא הזכיר לי באופן חשוד ספר שאח שלי ואני הלכנו אליו פעם אחת כשהיינו קטנים. לא במקרה זו היתה הפעם היחידה. היו לו מספרי ברזל חלודות שמשמיעות את הרעש הזה, נו איך אומרים, של המספריים שכבר שאתה רואה אותם, ברור לך דבר אחד, לחתוך הן לא יחתכו. רצה הגורל ואחי היה שפן הניסינות, הוא ניגש בחשש לכיסא העקדה והתיישב. תראו, התברר שלא היתה כל סיבה לחשוש, התפקיד של המספריים בכלל לא היה לחתוך. זו פשוט היתה פינצטה בצורת מספריים. הספר השתמש במספריים כדי לתפוס את השערות ולתלוש אותן מהראש. לפני שהגיע תורי התחלתי לשרוק, והלכתי לדבר בחוץ עם מישהו שלא קרא לי.

ברם, כמו שכבר ציינתי, זה היה במאמר מוסגר. עכשיו אנחנו בסיפור על הספר האורוגוושי משבוע שעבר, טוב, בעצם לא ממש אורוגוושי, אבל נגיע לזה. עצרנו בנקודה בה נכנסתי למספרה וראיתי ספר שדומה לספר שסיפר את אחי פעם, היה שם סיפור רציני עם המספריים, סתם, אל תפחדו, אני לא הולך לספר את זה שוב. שאלתי אותו כמה עולה התספורת, הוא ענה בגאווה שהוא יותר זול מהספר השני שברחוב. הסברתי לו שלא ראיתי ספר איזה 13 שנה, ככה שאין לי מדד להשוואה, ואני אאלץ לקבל את הקביעה שלו לגבי המספרה המתחרה. הוא ראה שאני עם כיפה ואמר, "אהה, ויש לי גם הנחה מיוחדת בשבילכם (היהודים. ש.א.), אני ארמני. לרגע הייתי בשוק, ואז הבנתי שקיבלתי הנחה מספר בדרום אמריקה, כי שנינו צאצאים לניצולי שואות (הטורקים רצחו בשיטתיות מליון ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה). הזוי ביותר.

ולעניינו, לא מזמן דיברנו על הצורך בלחיות בתודעה ציבורית "חוזרת בתשובה". כלומר, לא להרגיש שהגענו אל "המנוחה והנחלה", ולשם אנחנו צריכים לקדם גם את כל השאר, אלא מוטל עלינו לחתור להתקדמות, להיות בהתחדשות תמידית. כמו חוזר בתשובה שעדיין מחפש את עצמו ולא מרגיש שהיהדות שלו ברורה מאליה. אי"ה, אני רוצה להרחיב טיפה על הנקודה הזו, יותר בממד של האדם הפרטי. היום כבר רבים מכירים את "התיקון הכללי" של ברסלב. למי שלא, ר' נחמן טען שהוא גילה תיקון גדול לפגם הברית, רצף של עשרה פרקי תהילים שונים. בנוסף, בין הכתבים של "רבנו" התגלתה תפילה שמיועדת להאמר בסוף קריאת התיקון הכללי, עליה מעיד ר'נחמן שבה "מעט הכמות ורב האיכות". בתפילה אנו מבקשים שה' יאיר לנו לנמיכיותנו, ובכך יעזור לנו לחזור לתשובה. "ואזכה לחדש נעורי, הימים שעברו בחשך, להחזירם אל הקדושה. ותהיה יציאתי מן העולם כביאתי, בלא חטא".

מה משמעות חידוש הנעורים. בפשט, הנעורים הם התקופה שאדם מרבה לחטוא, ואנחנו מתפללים לה' שנצליח בזכות התשובה, להעלות את התקופה הזו, על הירידות שבה, לקדושה. אבל אם נאמר כך, מה המשמעות של התפילה הזו לאדם מבוגר יותר, אולי היא כבר לא רלוונטית יותר בעבורו, הוא כבר מיושב. אולי אפשר להציע פירוש אחר למילה "נעורים".  לאחר המבול בימי נח, ה' אומר שהוא לא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". רש"י מסביר שהפסוק לא מנסה לומר שהאדם נהיה רע בגיל ה"טיפש עשרה", מה שאנחנו קוראים נעורים, אלא "משננער מבטן אימו". כלומר, ננער משמעותו יוצא, זז. כמו לנער בגדים. העיקר מבחינתנו שמדובר באיזשהו מעשה, אקט. משמעות החטא היא החלשה עד כיבוי (חו"ח) של כוחות החיים. היצר מרוצה כשאנחנו עצובים. עצוב הוא מישהו שמיואש מדי מכדי להזיז את עצמו. החיים נראים לו בבחינת "יום שכולו ארוך", בצד הרע של הביטוי, אין שינוי, מה שיהיה הוא שיהיה. מה היה, אתה שואל - לא הרבה. אז מה מבקש ר' נחמן עבורנו, "שאזכה לחדש נעורי", שאני אחזור להתנער, אחזור להיות אקטיבי, להטלטל בסערות החיים. או במילה אחת, אחזור לחיות, להרגיש.

מגיל מאוד צעיר מישהו הרגיל אותנו לשאוף ליום בו הכל יירגע, בו נתיישב עם אשה, עבודה וילדים, ואז...הכל יהיה בסדר, הרמוני. "וישב יעקב" – ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. הגיל בו מצאנו את יעודנו בחיים, מילאנו אותו, מצאנו השקפת עולם שלמה, מבוססת ונטולת סתירות - לא קיים. לא באנו לעולם הזה כדי לקפוא על השמרים. באנו כדי להיות ככה, ואז להיות אחרת, ואז שוב להשתנות, הגענו לפה כדי להתנער. זה לא חייב לסתור חיים נעימים והרמוניים, לפחות לא אם נבין שכאלו אנחנו, דינמיים. רבי נחמן אומר שלעתיד לבוא כולם יהיו חסידי ברסלב. זה נשמע קצת מפחיד, לא? תחשבו על זה, רמטכ"ל ברסלבר. אולי הוא התכוון שלעתיד לבוא כולם יחיו בצורה עליה דיברנו. מי יודע, אולי בכלל זהו סוד "הנעורים הנצחיים".

שבת שלום!

חגיגות ספונטניות ברחוב לרגל עליתה של אחת מהקבוצות המקומיות, לגמר הגביע לקבוצות  של דרום אמריקה

השור מכני - הכאב אנושי

לה' הארץ ומלואה

אמנם זה לא הנושא שאני רוצה לדבר עליו, אבל אני מרגיש חובה לפתוח בוידוי קצר. בני עקיבא באורוגואי עשו לכבוד יום ההולדת לתנועה, אירוע ממש נחמד, סוג של מסיבת פיג'מות לאורך כל הלילה, שהתחילה בארוחת ערב ופעילות עם ההורים. החלק הראשון כלל כל מיני מתקנים מתנפחים, אחד מהם היה שור מכני. למי שלא מכיר, מדובר במזרון מתנפח ענק עליו מוצב שור מכני מפלסטיק. הרעיון הוא שאתה רואה את כל מי שלפניך מתרסק מהשור אחרי שנייה, אומר "וואי, איזה חלשים כולם, אני בטוח אצליח שלא ליפול", עולה, נותן למפעיל של השור להתעלל בך למשך כמה שניות ומוותר, או בעצם זה השור שמוותר עליך. בתור ישראלי גאה, יוצא צבא (פה זה יותר וואו. הם לא יודעים עדיין שמה שעושה אותך חזק בצבא זה הנשק ולא הגוף), גם אני לא ויתרתי על האפשרות להיות חלק מהריטואל. ובכן, אני חייב לציין, יצגתי אתכם די בכבוד, החזקתי כמה שניות יותר מכולם. אבל האמת היא שלא הייתי מספר לכם את זה, אם לא הייתי עד, אפילו בדקות אלו, לתופעות הלוואי של הכיף המפוקפק שבשור הנ"ל. עזבו אתכם מהכאבים החזקים באצבעות שחשים החל מהרגע שנופלים מהשור. אני מדבר אתכם על 100% שרירים תפוסים. תפוס לי אפילו במקומות שלא דעתי שקיימים בהם שרירים. אז זהו, פוו, הוצאתי את זה, אפשר להתחיל. חלבי שכמוני.

משחק כדורגל באורוגואי. מדינה עם 3 מיליון תושבים. 70 אלף צופים

אז ככה, בפעם שעברה דיברנו על ה3/4 הכוס המלאה שלנו, על התהליכים הרוחניים החיוביים שעובר העם שלנו, בלי שאנחנו מרגישים. דווקא מתוך התחושה שהיהדות ה"חילונית" נמצאת במשבר ערכי, מאוד מעניין לראות איך מתנהלת יהדות לא דתית בגולה. אני לא מתיימר לדבר במושגים סטיסטיים, אלא רק על סמך החוויה האישית שלי. בארץ אנו נתונים ללחץ קבוע מהסביבה ומעצמנו להגדרה עצמית. מי אנחנו, דתיים או חילוניים, שמאלניים או ימנייים, אשכנים או ספרדים, אין באמצע – חובה לבחור. לפחות בקהילה הספציפית שאני נמצא בה, הדברים שונים. תראו, אי אפשר להאשים אותי בראיה חיובית יותר מדי של החיים, ובכל זאת, בכל תפילת ערב שבת בקהילה באורוגואי אני מסתובב עם חיוך קטן, עם איזושהי תחושת רוממות. אתה מגיע לבית כנסת מלא באנשים, מבוגרים וצעירים, רובם הגדול בכלל לא דתיים, לא שבת ולא כשרות. אנשים מגיעים איך שהם, חלק עם הפלאפון עדיין בנרתיק על החגורה, אחרים עם המפתחות של האוטו עדיין ביד. פעם שמענו מישהו שאומר לחבר באמצע שיחת טלפון בשבת בחצר של הקהילה, "אני חייב לסיים, אני נכנס לתפילה". אז אפשר להסתכל על זה בעין רעה, מה, לאנשים אין כבוד לבית כנסת, ועצוב לראות שיש כ"כ הרבה חילול שבת.

אני רואה את זה אחרת. זה שיש אנשים שמחללים שבת זה עצוב אבל ידוע. זה שבנאדם שלא שומר שבת עדיין מרגיש בנוח לבוא לבית כנסת, לקחת חלק בתפילה, זה דבר מדהים. זה לא רק החנונים שבאים, אתה רואה חבר'ה צעירים "קוליים" לגמרי, שבאים להתפלל. והאוירה, אוירה של שמחה, של ביחד, באמת כיף. מגיעים אנשים שלא סגורים לגמרי על סיפורי התנ"ך הבסיסיים, ומקשיבים לדרשה באורך חצי שעה של הרב. בתפילה כולם שרים, ביציאה מבית הכנסת כולם עומדים בתור להגיד "שבת שלום" לרב. אני לא חי בסרט, אפילו בקהילה המיוחדת הזו, מעטים היהודים שבאים להתפלל, בטח שאחוז ההתבוללות יותר גבוה (40% (!), לפי מה ששמעתי). אבל עדיין, כמה בריאות נפשית יש בתופעה הזו. כמה עקום מצידי לחשוב שזו התופעה, ולא אצלנו, שצריכים לבחור בחירה ילדותית של "הכל או כלום". אולי קצת שכחנו את הפן התרבותי והקהילתי שביהדות.

עוד תופעה מעניינת היא עלייה משמעותית של צעירים יהודיים לא דתיים בכלל. "סוף סוף בבית", זו הסטטוס הראשון בפייסבוק שכתבה צעירה מהקהילה היהודית שעלתה ביום העצמאות לארץ, מרגש לא? בלי קשר, זו הפעם ראשונה שאני רואה 43 "לייקים". קשה שלא להעריך צעירים דתיים שעושים עלייה, הם עושים ויתורים מאוד משמעותיים. סתם, אפילו ברמה של להיות בארץ דוברת עברית, עם עברית ברמה של ילד בבית ספר יסודי, זה מאוד לא פשוט. אבל עדיין, את הדתיים אני לפחות מבין. לחיות חיים יהודיים, להתחתן עם אישה יהודיה ודתייה ועוד בגיל לא מבוגר, לאכול כשר, יש  במהלך הזה הגיון. אני מעריך אותם מאוד מאוד, אבל מבין. את הצעירים הלא דתיים אני יותר מתקשה להבין. מה חסר לך פה שאתה לוקח עליך את כל הקשיים הללו.

שאלתי את השאלה הזו לחבר מאורוגואי, אחד שאין צריך לבדוק בציציותיו, הן לא שם. הולך מדי פעם לתפילה בערב שבת, קופץ לארוחות שבת, אבל זהו. הבנאדם רוצה לעשות עליה בקיץ. הוא נמצא באמצע הלימודים לתואר ראשון, מחכות לו עוד 4 שנים, ולסיים אותם בישראל זה בלאגן רציני. מה הקטע שלך, שאלתי אותו, מה חסר לך פה, למה כזה דחוף לך לעשות עלייה (אל תדאגו, אני יודע שהוא חזק בקטע, לא באמת ניסיתי להניס אותו מההחלטה). לא היתה לו תשובה. אין הסבר, הוא אמר, זה פשוט קול פנימי שמכריח אותי, נגד כל הגיון, לעשות את זה. מאז ומתמיד היה לי ברור שרק ישראל זה הבית. 

אשריכם ישראל!           

             

שבת שלום!    

על צבא, שביזות וגאולה

לה' הארץ ומלואה

אנחנו נמצאים בתקופת זמן בשנה, בה אנו מודים לה' על השפע המדהים שהוא נתן לו ב63 השנים האחרונות. היהודים חלמו 2000 שנה על חזרה לא"י, בטח באיזשהו מקום בלב הם אמרו, "ת'כלס, אם זה לא קרה, לדוגמא, ב1800 שנה האחרונות, למה שזה יקרה דווקא אצלנו, בטח מחכות לנו לפחות עוד כמה מאות שנים בגלות. ואנחנו, התמזל מזלנו ונולדנו כבר בדור השני והשלישי לחזרתנו לא"י. עד כדי כך התמזל מזלנו, שלפעמים אנחנו אפילו נוטים לשכוח שאנחנו בני מזל.

אמנם אלה לא אותם סדרי הגודל, אבל זה מזכיר לי את תקופת הצבא (אז, כשנלחמנו במצרים בתעלה. סתם). נגיד, כשהייתי באמצע הטירונות, שבוז כהרגלי, והסתכלתי אחורה על החודשיים הראשונים בצבא. אז, כשחשבתי שבעצם מצפים לי עוד כמעט 3 שנים שלמות כאלה, באמת, קשה לתאר את גודל היאוש שהרגשתי. אי אפשר היה אפילו להעלות על הדעת שיום אחד זה יגמר, ואולי אפילו ההמשך יהיה פחות גרוע. ואז, למרבה הפלא, יום אחד זה קורה. אתה יוצא מהבקו"ם די מחוייך, מצידך חיילים צעירים שמריירים על שועל הקרבות לשעבר, שעכשיו יוצא מעבדות לחרות, לבוש בבגדים אזרחיים. ורק מעט זמן לאחר מכן אתה מגלה, שתחושת החירות האין-סופית שדמיינת שתהיה לך החל מהרגע הזה ולתמיד, קיימת אמנם, אבל אורכה הוא בין שעות לשבועות, וזהו.

אני מקווה שהבנתם את ההשוואה, להבדיל אלפי הבדלות, שבין הגלות לצבא. ניסיתי להגיד שלגאולות מתרגלים מהר. בכל מקרה, גם אם נהיה חדורי תחושת תודה כל ימינו, נצטרך להודות שבעיות אכן קיימות במדינה שלנו, ואלו מחייבות התייחסות ותיקון. לדעת רבים ואני ביניהם, אין ספק ששורש הבעיות שלנו טמון בחינוך. אנחנו חווים משבר ערכי חמור, שנובע מהתרחקות מהמסורת היהודית, ומתבטא בעייפות ערכית וזריקה של הכל ועל הכל. אני מתפתה להסב את נושא הטור לכך שגם בתוך המשבר הנוכחי שלנו, הדברים חיוביים יותר משאנו חושבים. אתם יודעים מה, לא עמדתי בפיתוי. את המטרה המקורית של הטור, הזויות האורגוושית של הנושא, אביא אי"ה בהזדמנות הבאה.

רב-חבר האיר את עייני בנושא הזה. כמו שפתחתי, לפני קצת יותר מ-60 שנה ה' בחסדיו הקים לנו מדינה, לאחר 2000 שנות גלות. בשביל עם שקייומו וייעדו תלויים כ"כ בארץ הפרטית שלו, עזיבת הארץ היוותה מכה קשה מאוד. לימוד התורה, הלא היא צלע ממשולש תורה-עם-ארץ הידוע, ספג גם הוא פגיעה כתוצאה מהגלות. חזרה ל"תורת ארץ ישראל", מושג שמצריך בירור כשלעצמו, מצריך זמן, תפילה ומאמץ. דור הגאולה הזה, לא מוכן להתפשר על אמת לא שלימה, על תורה שמנותקת מהכלל, ומצד שני, גם לא על תורה שמוחקת את הפרט, שלא נותנת מקום לחיי הרגש האישיים של היחיד. כמה אנשים עושים היום תשובה מיראה (שכבודה במקומה מונח) – מעטים. (אפילו הרבנים שנחשבים ככאלה שמחזירים בתשובה מיראת עונש, עושים זאת בדרך של הומור, זה שינוי). אנשים מחפשים תשובה מאהבה. צריך להתבונן ולהבין איזו התקדמות עבר העולם, שהיום כל אחד דורש אהבה. אמנם מושג האהבה עוות, אבל יש בדרישה הזאת תהליך של עידון.

מה עושים אלפים רבים של ישראלים במזרח ובדרום אמריקה, זה לא רק ציניות להגיד שהם "מחפשים את עצמם". המובילים היום בהחזרה בתשובה הם הברסלברים. אצל ר' נחמן אנשים מוצאים התייחסות פרטית לחיי הרגש שלהם, מישהו שיורד איתם למקומות הכי נמוכים, שמבין אותם. הכי קל להגיד, נו באמת, דיבורים לחוד ומציאות לחוד, הדור מאוד נמוך ושטחי. אולי זה נכון, אבל האם ר' נחמן היה מאמין ש-250 שנה לאחר שהוא יצר חסידות קטנה ונרדפת, אלפי אנשים ישאגו "איכה" עם שולי רנד בקיסריה, היא סמל החומר והחומרנות. מעולם בהיסטוריה היהודית לא היו יותר לומדי תורה מכפי שיש היום.

יום הולדת לבני עקיבא

אתם יודעים מה, חשוב לי שלא רק נטפח לעצמנו על השכם, שהאמת נמצאת אצלנו, ושכולם רק צריכים ללכת לאורנו. התורה "של היום" מיטלטלת בין הצורך של האדם במענה התואם לאישיותו, לבין "חידושה" של תורה לאומית, מובילה כלל עולמית, לא רק של חבורת סוציומטים חו"ח. האמת היא שבתורה אמיתית, היחיד לא נאבד בכלל, אלא להיפך, הוא מקבל את הכח והמשמעות לחייו מהכלל.

אבל זו תורה שלא מובנת מאליה, תורה שצריך לברר. וזה לא רק "הם" שצריכים לברר, כי האמת כבר אצלנו. גם ב"מגזר" הדתי מורגשת עייפות. עדיין ממשיכים עם הערכים, עם ה"להיות הכי קרבי שיש", אבל מתחילים להרגיש שזה עדיין לא זה, שיש עוד תהליך לעבור כדי להגיע לאמת. חלאס עם המגדריות, עם ההרגשה שאצלנו הכל בסדר. צריך לחזור לעם, להיות חלק מכולם, לחיות בתודעה "חוזרת בתשובה", תודעה דנימית וענוותנית. בתורה אמיתית אין דתיים, יש יהודים.                                        

שבת שלום!

ספרדית קשה שפה

לה' הארץ ומלואה

כחלק מתרבות ה"טרנקילו" (רגוע), לאורוגוושים יש תחביב לחכות לרגע האחרון. כרגע, יום שישי בצהריים, קיבלתי סמס בעברית (או משהו בסגנון) מצעיר מהקהילה, בזו הלשון: "יש מכם בא בית שלח?". לא, אין לכם מה לדאוג לרמת העברית שלכם, אם לא הבנתם. כמו שאומרים, זה לא אתם, זה הוא. ובכן, מתברר שמה שכתוב פה, בעברית חופשית ביותר, הוא: "יש מקום בבית שלכם?", הכוונה למקום בשולחן של סעודת שבת, שתערך כמה שעות יותר מאוחר.

תראו, הכי קל לצחוק על מי שעושה טעויות כאלה, ואל תדאגו, אני לא אשאיר את ההזדמנות מיותמת. הבעיה היא שאוי ואבוי לי אם אני אצחק למישהו על העברית. אם הייתי יודע ספרדית ברמה שהיתה מספיק טובה כדי להבין איך אני נשמע כשאני מדבר בספרדית, תאמינו לי, לא הייתי מוציא מילה נוספת מהפה. אין ספק שהנושא השפה הוא אחד מהחשובים והמדוברים (דו משמעי) בקשר לשליחות. חלק מסויים מהסיבה שכל אחד שיוצא לשליחות עושה את הצעד הזה, הוא כדי ללמוד או להתחזק בשפה המקומית. אתם יודעים מה, גם אם לא נורא אכפת לו, כל הסביבה שלו, חברים ומשפחה, לפני השליחות ובמהלכה, שואלת, מתעניינת וממריצה בנושא הזה.

המשפטים קבועים. לפני השליחות הטון הוא יותר של: "אתה יוצא לשליחות בדרום אמריקה? אז אתה בטח יודע ספרדית. אהה, לא? אז איזה כיף לך, יש לך הזדמנות ללמוד". אחרי כמה זמן בשליחות זה משתנה ל"נו, אז אתה כבר יודע ספרדית? אהה, עוד לא? לא נורא. עוד כמה חודשים אתה תעוף עליה". בהמשך זו כבר סוג של אכזבה מהלוזר הזה שלא יודע כלום, "אבל מה יהיה עם הספרדית, חבל שתצא בלי כלום. תדע, שפה זרה זה נכס".

אז אני אומר לכם, שפה זרה זה לא נכס, זה נאחס. כאילו, לפחות כל עוד העולם יושב לך על הראש, וסופר לך את הימים עד שתדע משהו. האמת שלפני הרבה זמן נדלקה בראשי נורת הרעיון לכתוב על נושא השפה, אבל זה מצריך סוג של החלטה. לשחרר קטע שאומר שאתה מעפן בספרדית זה קצת מקבע אותך במצב הנוכחי. זה ליצור מצב בו תרשם בארכיון האינטרנט לדיראון עולם ככשלון לשוני. אולי לצעד כזה תהיה גם קצת השפעה פסיכולגית. איך קוראים לספר ההוא? אהה, "הסוד". אומרים שכתוב בו שאיך שתקרא לעצמך, ככה גם תהיה בפועל. בעצם, למה ללכת רחוק, בפרקי אבות כתוב שאסור לאדם להיות רשע בעיני עצמו, כי אם אני רשע, מה אכפת לי להמשיך לחטוא. טוב, אז לא לדעת ספרדית זה לא כזה חטא, אבל את הרעיון אני מקווה שהבנתם, מי שאומר יותר מדי שהוא לא יודע, אולי הוא באמת הוא ידע אף פעם.

חלק מקישוט בית הכנסת לרגל "החגים הישראליים" 

אבל מכיוון שהספרדית שלי קצת השתפרה, אני כבר מצליח למלמל בעילגות קצת דברי תורה בספרדית, אני מרשה עצמי לצאת נגד האמונה הדי טפלה הזו, ולהעלות לעיני כל את נושא השפה. בואו נודה על האמת, זה לא לגמרי סתם, שכולם מתעניינים בנושא הזה. כשהגעתי לדרום אמריקה הופתעתי לגלות שיש כמות מכובדת של אנשים, מסוגים שונים וממדינות שונות, שמסתובבים בעולם כדי לחזק את השפה הנוספת שלהם. חלק במסגרת חילופי סטודנטים, חלק תוך כדי עבודה, וחלק בלי מסגרת וסיבה נוספת בכלל, סתם, כדי "להרחיב אופקים". שפה זה לא רק מילים, זו גם לא רק דרך תקשורת עם אנשים שונים, זו גם קצת דרך ללמוד על תרבויות ומציאויות שונות. ללמוד שפה זו גם אחלה דרך להעביר רגעים משעממים.

אבל כמו שפתחתי, יש בזה גם קושי. קשה להיות בן 20 ומשהו (אני כבר בגיל שלא מגלים), אבל להיות ברמה של תינוק מבחינת השפה. זה קצת מאמלל שכל יד בגן מדבר יותר טוב ממך. פתאום כשבאים אנשים שעשו עלייה וצוחקים על העברית של מי שעוד לא עשה ולא מדבר טוב, "מה עשית חצי שנה בישראל?", זה מעצבן גם אותי. זה לא שאני כזה רגיש לרגשות הזולת, אני ככה רק בגלל שאני מבין את המצב שלהם. מה, אתה יודע יותר אז מותר לך לצחוק. בקיצור, זה קצת שיעור בצניעות. כי קורה גם קורה שאנחנו מנצלים את החוזק היחסי שלנו על מישהו אחר, בכל נושא שלא יהיה. זה ברמה האישית. וחוץ מזה, ברמה הלאומית, להבין שיש שפות אחרות, שיש תרבויות אחרות, שהשמש לא זורחת לנו מהטוסיק, זה דבר חשוב.  

"ובמה יתגאה לב האדם?...ואם מתפאר בחכמה, "מסיר שפה לנאמנים, וטעם זקנים יקח". נמצא הכל שווה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים. לכן תשפיל עצמך וינשאך המקום (אגרת הרמב"ן)".

ונסיים בבדיחה חרושה, שמשום מה נשמעת לי קשורה לנושא.  מה השפה החזקה של עראפת? העליונה.   

שבת שלום!

על בכי, צחוק ובכי מצחוק

לה' הארץ ומלואה

שבוע מעניין, מתחיל ביום השואה, ממשיך ביום הזיכרון ומסתיים ביום העצמאות. רק בעם ישראל זה יכול לקרות, משואה לתקומה. פעם ראשונה שאני עובר את הימים האלה בחו"ל, ועוד בקהילה יהודית, זו היתה חוויה מעניינת. ברשתוכם, אני אפרט קצת על לו"ז הטקסים באורוגואי בימים אלה.

התחלנו ביום השואה, שאגב, לפי איך שאני רואה את זה, הרגישות לזכרון שלה בקרב הצעירים היהודיים המקומיים, חזק יותר מאשר של צעיר ישראלי ממוצע. לקהילה היהודית יש טקס מסורתי ליום השואה. השנה הפתיע בנוכחתו נשיא אורוגואי, אולי כקונטרה להכרה שלו במדינה הפלסטינאית ולחברות שלו עם צ'אבס, נשיא ונצואלה וחובב ציון ידוע. אני משתף  אתכם במידע הזה משתי סיבות, כמובן, חוץ מכדי להראות את כוחי בפולטיקה הדרום-אמריקאית.                                    

                                                             

הראשונה, כשנכנסתי בשערי בניין הקהילה, עמד מולי עדר צלמים שהדליק את המצלמות בדיוק ברגע שנכנסתי. התחלתי לנופף להם לשלום, עד שהבנתי שבואו של השליח הישראלי הוא לא הסיבה היחידה לבואם, אלא גם הנשיא. בקיצור, הנשיא נכנס וחלף לידי, ואני חייב להודות, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה, "וואי, איזה קל יהיה להרוג אותו". שלא תדאגו לשלומו, אח"כ ישבתי את עצמי, כשהבנתי שאין לי ממש סיבה לעשות את זה.           

                         

הסיבה השניה שבגללה דיווחתי לכם על בואו של הנשיא לטקס יום השואה, הייתה משום שלאחר מכן חלפה בנו המחשבה על כמה הזויה הסיטואציה, בה כל ראשי מדינה מגיעים לטקס בנוכחות בני דת אחת בלבד, כשבסיום הטקס הם עומדים לצלילי המנון של מדינה אחרת, כשההמנון המקומי בכלל לא מושמע. הזוי לגמרי. זה יכול להיות חלק קטן מההסבר למה הרבה גוים לא ממש מחבבים אותנו (כמובן שזה לא מוריד מעצם מהלגיטימיות של הטקס).

מסבת ר"ח אייר בנושא ישראל 

בכל מקרה, נשיא או לא נשיא, זה מה שהיה ביום השואה. ביום הזיכרון העברנו "חדר חוייה" לתלמידי ה'-יב', כל כתה בנפרד. השתדלנו לא לגלוש יותר מדי לאווירה הטקסית, כדי להצליח "לגעת" בילדים. הקונספט היה להתחיל בדקת דומיה וקטע פתיחה, ואז להפתיע בקטע דרמתי, בו מושמעים קולות של קרב, השליח השני משחק פצוע ואני החובש שמטפל בו, ובסוף הקטע הוא מת (חו"ח, לא באמת). אח"כ להמשיך בצורה יותר מסורתית, שירים עצובים, סרט זכרון וכו'. ההצגה היתה המוקש של האירוע. מצד אחד, אולי דרך להפוך את הסיטואציה של האובדן (לא עלינו) ליותר מוחשית. ומצד שני, ומזה היה החשש, שהקטע יהיה מצחיק, ואנחנו או הקהל יצחק, ויצא שכרנו בהפסדנו. החלטנו ללכת על זה.

בשביל לשמור על הרצינות וגם סתם כי זה לא נעים, הקפדתי להתרכז ב"טיפול", ולא להסתכל על הקהל בכלל. בסדר, את הכיתה הראשונה צלחנו ואפילו היה טוב. ההמשך היה כבר יותר קשה, המתח יורד והסכנה שבהצגה יקרה משהו מצחיק שיגרום לנו לאבד רצינות, עולה. לדוגמא, לתת בטעות כאפה לפנים של השליח השני תוך כדי טיפול (כן, זה קרה). לפני כל קטע כזה, והיו הרבה, הייתי צריך לגייס את כל כובד הראש שיש בי, כדי לא לעשות שטויות. אגב, גם העברה המרובה של אותה הפעילות, יכולה לגרום לקצת קהות חושים. לצפירה ראשונה ולצפירה עשירית אין את אותו האפקט. בשורה התחתונה, נרשמו קצת הערות ביינים בחלק מהכיתות, אבל ב"ה, הסוף היה טוב, הפעילות היתה מוצלחת, עמדנו במשימה.

אל תמהרו לדון לכף חובה. להגיד שמה בכלל שייך לרצות לצחוק ביום הזכרון. זה לא שהנושא לא חשוב למישהו. פשוט יום הזיכרון מגיע ב"אמצע החיים", והדרישה מאנשים להרצין ברגע לא פשוטה, היא אמנם לגיטימית ונכונה, אבל טיפה מלאכותית. כי ב"ה, הרצון לחייך הוא טבעי, ולהגיד בשנייה, זהו, מעכשיו אנחנו רציינים, זה מעבר חד. בכלל, יש דמיון בין בכי לצחוק, שניהם מגיעים ממקור פנימי, כזה שלא תמיד נשלט. זה לא סתם שלפעמים בוכים מצחוק או צוחקים מייאוש. דווקא נשמע נחמד לאבד מדי פעם את השליטה העצמית ברגשות.

שמעתי מרב חכם שהחלוקה בין יום הזיכרון ליום העצמאות היא קצת מלאכותית. הוא אמר שפעם בין יום הזיכרון ליום העצמאות היתה צפירה, שסימלה את המעבר שבין שני הימים. בגלל שהדרמתיות של המעבר היתה בלי אפשרית, ויתרו עליה. ובכלל, הוא המשיך, ביהדות אין יום זכרון ויום העצמאות. כאילו, אפשר לעשות יום שמיוחד לזיכרון ויום שמיוחד לחגיגה. אבל אמיתית, העצב על האובדן והשמחה על מה שאותם אנשים מתו בשבילו, באים ביחד. ככה זה בחיים.

רק בשורות טובות!