על צבא, שביזות וגאולה

לה' הארץ ומלואה

אנחנו נמצאים בתקופת זמן בשנה, בה אנו מודים לה' על השפע המדהים שהוא נתן לו ב63 השנים האחרונות. היהודים חלמו 2000 שנה על חזרה לא"י, בטח באיזשהו מקום בלב הם אמרו, "ת'כלס, אם זה לא קרה, לדוגמא, ב1800 שנה האחרונות, למה שזה יקרה דווקא אצלנו, בטח מחכות לנו לפחות עוד כמה מאות שנים בגלות. ואנחנו, התמזל מזלנו ונולדנו כבר בדור השני והשלישי לחזרתנו לא"י. עד כדי כך התמזל מזלנו, שלפעמים אנחנו אפילו נוטים לשכוח שאנחנו בני מזל.

אמנם אלה לא אותם סדרי הגודל, אבל זה מזכיר לי את תקופת הצבא (אז, כשנלחמנו במצרים בתעלה. סתם). נגיד, כשהייתי באמצע הטירונות, שבוז כהרגלי, והסתכלתי אחורה על החודשיים הראשונים בצבא. אז, כשחשבתי שבעצם מצפים לי עוד כמעט 3 שנים שלמות כאלה, באמת, קשה לתאר את גודל היאוש שהרגשתי. אי אפשר היה אפילו להעלות על הדעת שיום אחד זה יגמר, ואולי אפילו ההמשך יהיה פחות גרוע. ואז, למרבה הפלא, יום אחד זה קורה. אתה יוצא מהבקו"ם די מחוייך, מצידך חיילים צעירים שמריירים על שועל הקרבות לשעבר, שעכשיו יוצא מעבדות לחרות, לבוש בבגדים אזרחיים. ורק מעט זמן לאחר מכן אתה מגלה, שתחושת החירות האין-סופית שדמיינת שתהיה לך החל מהרגע הזה ולתמיד, קיימת אמנם, אבל אורכה הוא בין שעות לשבועות, וזהו.

אני מקווה שהבנתם את ההשוואה, להבדיל אלפי הבדלות, שבין הגלות לצבא. ניסיתי להגיד שלגאולות מתרגלים מהר. בכל מקרה, גם אם נהיה חדורי תחושת תודה כל ימינו, נצטרך להודות שבעיות אכן קיימות במדינה שלנו, ואלו מחייבות התייחסות ותיקון. לדעת רבים ואני ביניהם, אין ספק ששורש הבעיות שלנו טמון בחינוך. אנחנו חווים משבר ערכי חמור, שנובע מהתרחקות מהמסורת היהודית, ומתבטא בעייפות ערכית וזריקה של הכל ועל הכל. אני מתפתה להסב את נושא הטור לכך שגם בתוך המשבר הנוכחי שלנו, הדברים חיוביים יותר משאנו חושבים. אתם יודעים מה, לא עמדתי בפיתוי. את המטרה המקורית של הטור, הזויות האורגוושית של הנושא, אביא אי"ה בהזדמנות הבאה.

רב-חבר האיר את עייני בנושא הזה. כמו שפתחתי, לפני קצת יותר מ-60 שנה ה' בחסדיו הקים לנו מדינה, לאחר 2000 שנות גלות. בשביל עם שקייומו וייעדו תלויים כ"כ בארץ הפרטית שלו, עזיבת הארץ היוותה מכה קשה מאוד. לימוד התורה, הלא היא צלע ממשולש תורה-עם-ארץ הידוע, ספג גם הוא פגיעה כתוצאה מהגלות. חזרה ל"תורת ארץ ישראל", מושג שמצריך בירור כשלעצמו, מצריך זמן, תפילה ומאמץ. דור הגאולה הזה, לא מוכן להתפשר על אמת לא שלימה, על תורה שמנותקת מהכלל, ומצד שני, גם לא על תורה שמוחקת את הפרט, שלא נותנת מקום לחיי הרגש האישיים של היחיד. כמה אנשים עושים היום תשובה מיראה (שכבודה במקומה מונח) – מעטים. (אפילו הרבנים שנחשבים ככאלה שמחזירים בתשובה מיראת עונש, עושים זאת בדרך של הומור, זה שינוי). אנשים מחפשים תשובה מאהבה. צריך להתבונן ולהבין איזו התקדמות עבר העולם, שהיום כל אחד דורש אהבה. אמנם מושג האהבה עוות, אבל יש בדרישה הזאת תהליך של עידון.

מה עושים אלפים רבים של ישראלים במזרח ובדרום אמריקה, זה לא רק ציניות להגיד שהם "מחפשים את עצמם". המובילים היום בהחזרה בתשובה הם הברסלברים. אצל ר' נחמן אנשים מוצאים התייחסות פרטית לחיי הרגש שלהם, מישהו שיורד איתם למקומות הכי נמוכים, שמבין אותם. הכי קל להגיד, נו באמת, דיבורים לחוד ומציאות לחוד, הדור מאוד נמוך ושטחי. אולי זה נכון, אבל האם ר' נחמן היה מאמין ש-250 שנה לאחר שהוא יצר חסידות קטנה ונרדפת, אלפי אנשים ישאגו "איכה" עם שולי רנד בקיסריה, היא סמל החומר והחומרנות. מעולם בהיסטוריה היהודית לא היו יותר לומדי תורה מכפי שיש היום.

יום הולדת לבני עקיבא

אתם יודעים מה, חשוב לי שלא רק נטפח לעצמנו על השכם, שהאמת נמצאת אצלנו, ושכולם רק צריכים ללכת לאורנו. התורה "של היום" מיטלטלת בין הצורך של האדם במענה התואם לאישיותו, לבין "חידושה" של תורה לאומית, מובילה כלל עולמית, לא רק של חבורת סוציומטים חו"ח. האמת היא שבתורה אמיתית, היחיד לא נאבד בכלל, אלא להיפך, הוא מקבל את הכח והמשמעות לחייו מהכלל.

אבל זו תורה שלא מובנת מאליה, תורה שצריך לברר. וזה לא רק "הם" שצריכים לברר, כי האמת כבר אצלנו. גם ב"מגזר" הדתי מורגשת עייפות. עדיין ממשיכים עם הערכים, עם ה"להיות הכי קרבי שיש", אבל מתחילים להרגיש שזה עדיין לא זה, שיש עוד תהליך לעבור כדי להגיע לאמת. חלאס עם המגדריות, עם ההרגשה שאצלנו הכל בסדר. צריך לחזור לעם, להיות חלק מכולם, לחיות בתודעה "חוזרת בתשובה", תודעה דנימית וענוותנית. בתורה אמיתית אין דתיים, יש יהודים.                                        

שבת שלום!

ספרדית קשה שפה

לה' הארץ ומלואה

כחלק מתרבות ה"טרנקילו" (רגוע), לאורוגוושים יש תחביב לחכות לרגע האחרון. כרגע, יום שישי בצהריים, קיבלתי סמס בעברית (או משהו בסגנון) מצעיר מהקהילה, בזו הלשון: "יש מכם בא בית שלח?". לא, אין לכם מה לדאוג לרמת העברית שלכם, אם לא הבנתם. כמו שאומרים, זה לא אתם, זה הוא. ובכן, מתברר שמה שכתוב פה, בעברית חופשית ביותר, הוא: "יש מקום בבית שלכם?", הכוונה למקום בשולחן של סעודת שבת, שתערך כמה שעות יותר מאוחר.

תראו, הכי קל לצחוק על מי שעושה טעויות כאלה, ואל תדאגו, אני לא אשאיר את ההזדמנות מיותמת. הבעיה היא שאוי ואבוי לי אם אני אצחק למישהו על העברית. אם הייתי יודע ספרדית ברמה שהיתה מספיק טובה כדי להבין איך אני נשמע כשאני מדבר בספרדית, תאמינו לי, לא הייתי מוציא מילה נוספת מהפה. אין ספק שהנושא השפה הוא אחד מהחשובים והמדוברים (דו משמעי) בקשר לשליחות. חלק מסויים מהסיבה שכל אחד שיוצא לשליחות עושה את הצעד הזה, הוא כדי ללמוד או להתחזק בשפה המקומית. אתם יודעים מה, גם אם לא נורא אכפת לו, כל הסביבה שלו, חברים ומשפחה, לפני השליחות ובמהלכה, שואלת, מתעניינת וממריצה בנושא הזה.

המשפטים קבועים. לפני השליחות הטון הוא יותר של: "אתה יוצא לשליחות בדרום אמריקה? אז אתה בטח יודע ספרדית. אהה, לא? אז איזה כיף לך, יש לך הזדמנות ללמוד". אחרי כמה זמן בשליחות זה משתנה ל"נו, אז אתה כבר יודע ספרדית? אהה, עוד לא? לא נורא. עוד כמה חודשים אתה תעוף עליה". בהמשך זו כבר סוג של אכזבה מהלוזר הזה שלא יודע כלום, "אבל מה יהיה עם הספרדית, חבל שתצא בלי כלום. תדע, שפה זרה זה נכס".

אז אני אומר לכם, שפה זרה זה לא נכס, זה נאחס. כאילו, לפחות כל עוד העולם יושב לך על הראש, וסופר לך את הימים עד שתדע משהו. האמת שלפני הרבה זמן נדלקה בראשי נורת הרעיון לכתוב על נושא השפה, אבל זה מצריך סוג של החלטה. לשחרר קטע שאומר שאתה מעפן בספרדית זה קצת מקבע אותך במצב הנוכחי. זה ליצור מצב בו תרשם בארכיון האינטרנט לדיראון עולם ככשלון לשוני. אולי לצעד כזה תהיה גם קצת השפעה פסיכולגית. איך קוראים לספר ההוא? אהה, "הסוד". אומרים שכתוב בו שאיך שתקרא לעצמך, ככה גם תהיה בפועל. בעצם, למה ללכת רחוק, בפרקי אבות כתוב שאסור לאדם להיות רשע בעיני עצמו, כי אם אני רשע, מה אכפת לי להמשיך לחטוא. טוב, אז לא לדעת ספרדית זה לא כזה חטא, אבל את הרעיון אני מקווה שהבנתם, מי שאומר יותר מדי שהוא לא יודע, אולי הוא באמת הוא ידע אף פעם.

חלק מקישוט בית הכנסת לרגל "החגים הישראליים" 

אבל מכיוון שהספרדית שלי קצת השתפרה, אני כבר מצליח למלמל בעילגות קצת דברי תורה בספרדית, אני מרשה עצמי לצאת נגד האמונה הדי טפלה הזו, ולהעלות לעיני כל את נושא השפה. בואו נודה על האמת, זה לא לגמרי סתם, שכולם מתעניינים בנושא הזה. כשהגעתי לדרום אמריקה הופתעתי לגלות שיש כמות מכובדת של אנשים, מסוגים שונים וממדינות שונות, שמסתובבים בעולם כדי לחזק את השפה הנוספת שלהם. חלק במסגרת חילופי סטודנטים, חלק תוך כדי עבודה, וחלק בלי מסגרת וסיבה נוספת בכלל, סתם, כדי "להרחיב אופקים". שפה זה לא רק מילים, זו גם לא רק דרך תקשורת עם אנשים שונים, זו גם קצת דרך ללמוד על תרבויות ומציאויות שונות. ללמוד שפה זו גם אחלה דרך להעביר רגעים משעממים.

אבל כמו שפתחתי, יש בזה גם קושי. קשה להיות בן 20 ומשהו (אני כבר בגיל שלא מגלים), אבל להיות ברמה של תינוק מבחינת השפה. זה קצת מאמלל שכל יד בגן מדבר יותר טוב ממך. פתאום כשבאים אנשים שעשו עלייה וצוחקים על העברית של מי שעוד לא עשה ולא מדבר טוב, "מה עשית חצי שנה בישראל?", זה מעצבן גם אותי. זה לא שאני כזה רגיש לרגשות הזולת, אני ככה רק בגלל שאני מבין את המצב שלהם. מה, אתה יודע יותר אז מותר לך לצחוק. בקיצור, זה קצת שיעור בצניעות. כי קורה גם קורה שאנחנו מנצלים את החוזק היחסי שלנו על מישהו אחר, בכל נושא שלא יהיה. זה ברמה האישית. וחוץ מזה, ברמה הלאומית, להבין שיש שפות אחרות, שיש תרבויות אחרות, שהשמש לא זורחת לנו מהטוסיק, זה דבר חשוב.  

"ובמה יתגאה לב האדם?...ואם מתפאר בחכמה, "מסיר שפה לנאמנים, וטעם זקנים יקח". נמצא הכל שווה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים. לכן תשפיל עצמך וינשאך המקום (אגרת הרמב"ן)".

ונסיים בבדיחה חרושה, שמשום מה נשמעת לי קשורה לנושא.  מה השפה החזקה של עראפת? העליונה.   

שבת שלום!

על בכי, צחוק ובכי מצחוק

לה' הארץ ומלואה

שבוע מעניין, מתחיל ביום השואה, ממשיך ביום הזיכרון ומסתיים ביום העצמאות. רק בעם ישראל זה יכול לקרות, משואה לתקומה. פעם ראשונה שאני עובר את הימים האלה בחו"ל, ועוד בקהילה יהודית, זו היתה חוויה מעניינת. ברשתוכם, אני אפרט קצת על לו"ז הטקסים באורוגואי בימים אלה.

התחלנו ביום השואה, שאגב, לפי איך שאני רואה את זה, הרגישות לזכרון שלה בקרב הצעירים היהודיים המקומיים, חזק יותר מאשר של צעיר ישראלי ממוצע. לקהילה היהודית יש טקס מסורתי ליום השואה. השנה הפתיע בנוכחתו נשיא אורוגואי, אולי כקונטרה להכרה שלו במדינה הפלסטינאית ולחברות שלו עם צ'אבס, נשיא ונצואלה וחובב ציון ידוע. אני משתף  אתכם במידע הזה משתי סיבות, כמובן, חוץ מכדי להראות את כוחי בפולטיקה הדרום-אמריקאית.                                    

                                                             

הראשונה, כשנכנסתי בשערי בניין הקהילה, עמד מולי עדר צלמים שהדליק את המצלמות בדיוק ברגע שנכנסתי. התחלתי לנופף להם לשלום, עד שהבנתי שבואו של השליח הישראלי הוא לא הסיבה היחידה לבואם, אלא גם הנשיא. בקיצור, הנשיא נכנס וחלף לידי, ואני חייב להודות, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה, "וואי, איזה קל יהיה להרוג אותו". שלא תדאגו לשלומו, אח"כ ישבתי את עצמי, כשהבנתי שאין לי ממש סיבה לעשות את זה.           

                         

הסיבה השניה שבגללה דיווחתי לכם על בואו של הנשיא לטקס יום השואה, הייתה משום שלאחר מכן חלפה בנו המחשבה על כמה הזויה הסיטואציה, בה כל ראשי מדינה מגיעים לטקס בנוכחות בני דת אחת בלבד, כשבסיום הטקס הם עומדים לצלילי המנון של מדינה אחרת, כשההמנון המקומי בכלל לא מושמע. הזוי לגמרי. זה יכול להיות חלק קטן מההסבר למה הרבה גוים לא ממש מחבבים אותנו (כמובן שזה לא מוריד מעצם מהלגיטימיות של הטקס).

מסבת ר"ח אייר בנושא ישראל 

בכל מקרה, נשיא או לא נשיא, זה מה שהיה ביום השואה. ביום הזיכרון העברנו "חדר חוייה" לתלמידי ה'-יב', כל כתה בנפרד. השתדלנו לא לגלוש יותר מדי לאווירה הטקסית, כדי להצליח "לגעת" בילדים. הקונספט היה להתחיל בדקת דומיה וקטע פתיחה, ואז להפתיע בקטע דרמתי, בו מושמעים קולות של קרב, השליח השני משחק פצוע ואני החובש שמטפל בו, ובסוף הקטע הוא מת (חו"ח, לא באמת). אח"כ להמשיך בצורה יותר מסורתית, שירים עצובים, סרט זכרון וכו'. ההצגה היתה המוקש של האירוע. מצד אחד, אולי דרך להפוך את הסיטואציה של האובדן (לא עלינו) ליותר מוחשית. ומצד שני, ומזה היה החשש, שהקטע יהיה מצחיק, ואנחנו או הקהל יצחק, ויצא שכרנו בהפסדנו. החלטנו ללכת על זה.

בשביל לשמור על הרצינות וגם סתם כי זה לא נעים, הקפדתי להתרכז ב"טיפול", ולא להסתכל על הקהל בכלל. בסדר, את הכיתה הראשונה צלחנו ואפילו היה טוב. ההמשך היה כבר יותר קשה, המתח יורד והסכנה שבהצגה יקרה משהו מצחיק שיגרום לנו לאבד רצינות, עולה. לדוגמא, לתת בטעות כאפה לפנים של השליח השני תוך כדי טיפול (כן, זה קרה). לפני כל קטע כזה, והיו הרבה, הייתי צריך לגייס את כל כובד הראש שיש בי, כדי לא לעשות שטויות. אגב, גם העברה המרובה של אותה הפעילות, יכולה לגרום לקצת קהות חושים. לצפירה ראשונה ולצפירה עשירית אין את אותו האפקט. בשורה התחתונה, נרשמו קצת הערות ביינים בחלק מהכיתות, אבל ב"ה, הסוף היה טוב, הפעילות היתה מוצלחת, עמדנו במשימה.

אל תמהרו לדון לכף חובה. להגיד שמה בכלל שייך לרצות לצחוק ביום הזכרון. זה לא שהנושא לא חשוב למישהו. פשוט יום הזיכרון מגיע ב"אמצע החיים", והדרישה מאנשים להרצין ברגע לא פשוטה, היא אמנם לגיטימית ונכונה, אבל טיפה מלאכותית. כי ב"ה, הרצון לחייך הוא טבעי, ולהגיד בשנייה, זהו, מעכשיו אנחנו רציינים, זה מעבר חד. בכלל, יש דמיון בין בכי לצחוק, שניהם מגיעים ממקור פנימי, כזה שלא תמיד נשלט. זה לא סתם שלפעמים בוכים מצחוק או צוחקים מייאוש. דווקא נשמע נחמד לאבד מדי פעם את השליטה העצמית ברגשות.

שמעתי מרב חכם שהחלוקה בין יום הזיכרון ליום העצמאות היא קצת מלאכותית. הוא אמר שפעם בין יום הזיכרון ליום העצמאות היתה צפירה, שסימלה את המעבר שבין שני הימים. בגלל שהדרמתיות של המעבר היתה בלי אפשרית, ויתרו עליה. ובכלל, הוא המשיך, ביהדות אין יום זכרון ויום העצמאות. כאילו, אפשר לעשות יום שמיוחד לזיכרון ויום שמיוחד לחגיגה. אבל אמיתית, העצב על האובדן והשמחה על מה שאותם אנשים מתו בשבילו, באים ביחד. ככה זה בחיים.

רק בשורות טובות!

    

 

איזו מן שלווה

לה' הארץ ומלואה

אנשים אומרים לי שאני צריך לדבר יותר על מה שאני עושה ביום יום. אז חשוב שתדעו שכרגע אני אוכל באגט עם משהו שדומה לחומוס. למקרה שמישהו חש רחמים כלפי, שידע שזו ארוחת הערב הכי מסודרת שהיתה לי השבוע. וליתר פירוט, אני כותב על מקלדת סילקון ירוקה, עם אותיות עבריות חצי-מודבקות, ועם פירורי באגט (ראה לעיל) שדווקא מודבקים אליה היטב.

מצ'עמם. מזה מצ'עמם.

אני רוצה לשתף אתכם בבעיה שחווה אדם במצבי. כשאדם רגיל נמצא בסיטואציה כלשהי, הוא אמור לבחון את המצב ולפעול בהתאם. כלומר, אם ההתרחשות טובה בעיניו, ב"ה, שימשיך לפעול באותה הדרך. ואם לא, שיעצור, יסתובב וילך לכיוון אחר. פשוט, לא? בלי יותר מדי דיבורים, בלי עוד מחשבות, פעולה. כאילו, ברור שלא בכל מצב זה קל, ויש אנשים, מצבים וזמנים שדורשים צעדים פחות רחבים ויותר כח ברגליים. למה אני חותר, שאצלי זה שונה. אם המצב טוב בעייני, אז יופי, ב"ה, טודו ביין. אם לא, אז עדיין ב"ה, אבל עכשיו יש בעיה קטנה. קשה לי להסיח את הדעת מהרגע הרע, לנקות את הראש ואת הפה ממנו, וללכת לכיוון הנכון. וזאת למה, כי יש את הבלוג, ובעיה חדשה זה אחלה נושא שיחה לבלוג הבא. ולמה שאני אנטוש אותה לאנחות, במיוחד בימים קשים כ"כ בשוק הרעיונות לכתיבה.

מז'תומרת, שאדם חכם, בעצם לא, אדם נבון, שהיה מרגיש משועמם, היה חושב על זה שניה, ואז מפסיק לחשוב, כי הוא היה מבין שהחשיבה היא בדיוק הבעיה, והולך ועושה משהו. ואז, חברים יקרים, מה שהיה קורה, זה שכבר לא היה משעמם לו. אבל מישהו כמוני אומר לעצמו, גבר, אתה קולט מה באמת מסתתר מתחת להרגשת השעמום, נכון? נושא חדש לכתיבה. תשמר אותה איזה שבוע, שלא תתבכיין אח"כ שאין לך על מה לכתוב. וככה ב"ה, אותה ההרגשה, איזו שלא תהיה, ממשיכה וממשיכה. כי למה לעשות את הדבר המהיר והנכון שיקים אותך מהכיסא, אם אפשר לכתוב על זה שעתיים במקום.

תראו, זה לא שההרגשה של הימים האחרונים, השעמום, משוללת מיסודה. אתם בטח חושבים לעצמכם, איזה בכיין, הוא בחו"ל, וחו"ל נו מה - זה חו"ל, ואין רגע דל. אז בכיין, יאללה – מודה, אבל שבחו"ל כזה מעניין, אממ, נו שויין. חוץ לארץ זה נחמד, אבל אם עברת למדינה לשנה, מתישהו אתה מפסיק לחשוב בראש של תייר ולהתלהב מכל מה שחדש, כי הוא מפסיק להיות כזה. אני זוכר שכשחזרתי מהטיול בפטגוניה, הוא אזור הדרום בארגנטינה וצ'ילה, הייתי בשוק שאני נמצא באורוגואי, שביום יום היא המדינה שאני חי בה, ותו לא, ואשכרה אפשר להרגיש פה כמו תייר. חס וחלילה, שלא תחשבו שבאתי להשמיץ את המדינה. כמו שאומרים, זו לא את, זה אני, אני פשוט לא בנוי לקשר עכשיו.  לא לא לא, זה בכלל לא שאת לא יפה או משהו (וואי, בלי ציניות לרגע, אני אוהב את המקום).

שאני לא אגזים, זה לא שאני כ"כ הרבה זמן פה שהפכתי לאורוגוושי, ואני מסותבב עם כוס מטה ותרמוס בחיקי, רגוע מדאגות (מטה זה סוג של תה ממש מר, שמכינים משילוב של תערובת צמחים ומים רותחים. כולם באורוגואי מסתובבים עם המטה כל היום). להיפך, אני שותה קולה, ודואג בלי שתהיה לי סיבה אחת טובה. ועדיין, כידוע לכל, בשגרה כמו שבשגרה, שיגרתי.

הבעיה היא שאם אתה יוצא לשנת שליחות אחת בודדת, לך באופן אישי היא יכולה להראות ארוכה. אבל במישור התרומה האובייקטיבית היא אמנם תרומה אמיתית, אבל גם קצרת מועד. בהתחלה אתה בשוק, אח"כ מסתגל ועובד טוב איזה חודש-חודשיים. אז כבר נגמרת השנה האזרחית ויוצאים לחופש. מתחילים את השנה החדשה, עובדים קצת אבל כבר אפשר לראות את הסוף, משתעממים טיפה, ואז האס"ק מתחיל (אס"'ק-אוירת סוף קורס).  

         

אויש, שוב אני חופר ומבלבל ת'מח. מה שאמרתי זה שטויות, השנה קצרה, אבל מי שאוזר כוחות וחוגר מתניים גם ברגעים לא הקשים, ה"סתמיים", עושה אותם ואת השנה כולה, למזה לא סתמיים.

אבל איזה משעמם, אהה?  

(macaco (en español

Esta mañana enterramos un amigo.

Dude mucho si escribir esta semana, y en caso de hacerlo, entonces qué. Justo podría haber sido una buena oportunidad, incluso un poco graciosa. Después de todo, si se podría escribir sobre un iom tov que empezó un lunes y concluyó el martes a la noche de la semana siguiente. Para ser un poco más preciso, toda la semana menos un día fue iom tov o shabat o vísperas de ambos.

Sólo que la realidad lamentablemente es otra. En shvii shel pesaj perdimos un amigo, un jóven de la kehila que estaba muy conectado a los shlijim, Aron Mazas o Macaco para algunos. Él estudió tora esa misma noche,( de acuerdo a la costumbre de jabad, en shvii shel pesaj se hace un estudio toda la noche) llego a la casa a la madrugada, fue a dormir y no se levantó.

Macaco era un tzadik verdadero, ojos buenos y cálidos en el cuerpo de guardia de un pub. También los dolores de la vida se podían ver a través de sus ojos, pero él sabía combinarlos, al mismo tiempo, con alegría verdadera y amor. Su fuerte cuerpo lo usaba para proteger instituciones judías. En shabat caminaba cerca de una hora en cada dirección, para llegar de su casa al beit hakneset y a la seuda de shabat en casa de alguno de los shlijim. 

No sé si es lindo decirlo, pero gracias a d-s, cuando alguien fallece en general es alguien lejano, que no conocemos mucho. Alguien que tenemos que esforzarnos para pensar cuando fue la última vez que lo vimos y cómo se ve. Macaco no responde a esta definición, lo veíamos todo el tiempo. Comía en nuestra casa o con nosotros todo el tiempo, hasta durmió en mi cama cuando yo no estuve. En Uruguay también los hombres se besan (en el cachete obviamente). Es medio mentira, porque no es mucho beso y ,más algo así como “mejilla con mejilla”, como dicen los niños. Macaco no era así, el no era falso, el daba besos de verdad, de todo corazón. Parece que todavía podemos sentirlo, escucharlo preguntar “dónde está Ran?”.

Entonces como pueden entender el Jag fue duro, complicado y único. Una mezcla imposible pero posible, entre alegría por la mitzva y tristeza. El rav explico en la drasha del jag la conexión entre la recordación y la alegría, que no hay alegría sin recordación. Esuchar esto “leilui nishmat” (para la elevación del alma) y referir esas palabras a Macaco, es una sensación triste y extraña. 

Ver un beit hakneset lleno cantando Vesamajta bejagueja (te alegraras en el Jag) todos con los ojos cerrados, capaz por la concentración, capaz para parar las lágrimas es terrible y a la vez muy emotivo, terriblemente emotivo.

El rav explicó que “ vesamajta bejageja vehaita aj sameaj” ( “y te alegrarás en tu fiesta y estarás solamente contento”) no es simplemente una redundancia. En hebreo la palabra “aj” es una palabra que viene a disminuir, ambas partes de la oración remarcan la necesidad de la alegría. La respuesta es que “aj” viene a disminuirse a uno mismo. El “yo”, nuestro ego, nos llena muchas veces de lo que sentimos en el ahora, en lo que yo quiero pensar. Viene y nos dice D-s, aprende a achicarlo, devolverlo a su tamaño original, Yo (D-s) digo que en este momento hay que estar contentos entonces estén contentos, porque esto es lo que es verdaderamente correcto para vos. 

Sabe que así como “vesamajta bejagueja” (“y te alegrarás en tu fiesta”), así como en el jag hay que estar contentos a pesar de todo, así también “vehaita aj sameaj” (“y estarás solamente contento”) en todo el año, cuando entiendas que la alegría no proviene sólo de las situaciones felices de la vida en las cuales nos encontramos (cuando son así), sino de una fuente interior de vitalidad y alegría.

Cuando una persona cercana fallece quedamos en shock, principalmente por la pérdida, pero también porque de repente nos damos cuenta de que nadie nos garantiza que nos vamos a quedar en este mundo. Descubrimos que el corazón, D-s nos salve, puede dejar de bombear de un momento a otro, y no estamos prontos para aceptar que esto puede suceder. Cuántas veces nos preguntamos a nosotros mismos cómo es que el corazón si funciona todo el tiempo, y como todos los sistemas en nuestro cuerpo continúan funcionando perfectamente todo el tiempo.

Concluimos ahora el último día de pesaj, en el cual se abrió el mar. El Jazón Ish cuenta sobre un rey que tenía un caballo muy muy bello, y pide de un pintor muy bueno que haga una pintura de él sobre la pared del palacio. El pintor así lo hizo, y el resultado fue tan bueno a los ojos del rey que decidió mostrárselo a todo el pueblo. Todo el pueblo vio la pintura y no se sorprendieron mucho, el rey quedó muy decepcionado por esto. Uno de los consejeros le explicó al rey que la pintura se parecía demasiado al caballo, por lo tanto el pueblo no estaba impresionado al ver otro caballo. El rey siguió el consejo, cortó la pintura en dos, y al darse cuenta el pueblo que era una pintura y no otro caballo supieron apreciar la obra de arte.

D-s partió el mar en dos para nosotros (como la pintura del cuento) para que entendamos que también la creación del mar, o la existencia de la tierra seca, son milagros no menores. En jasidut se explica que la única diferencia entre un milagro y la naturaleza es que la naturaleza es un milagro continuo. Debemos pensar de nuestra propia existencia de la misma forma. Saber agradecer por lo bueno y alegrarnos de él mientras existe, no retroactivamente cuando desaparece.

Es más fácil querer a los difuntos, que querer a las personas que viven. El amor a la persona que nos abandona no es falso, proviene de que decidimos de verdad abandonar todo lo que sucede a nuestro alrededor y concentrarnos en una persona, a sus dificultades, a sus logros, a quien era. Puede provenir tal vez también de que hasta ahora el inconsciente nos decía que podemos arruinar un poco la relación con esta persona porque igual habrá tiempo de arreglarla.

Es un poco irónico que debemos esperar a la muerte de una persona para que podamos sacar todos los obstáculos y simplemente quererla.

Macaco, Arón, era cohen, y de verdad también él, así como Aharón HaCohen, amaba la paz y perseguía la paz. El también sabía apreciar la belleza de la conexión especial con determinadas personas, y no simplemente una amistad general con “todos”. Si en su recuerdo podemos aprender a saber querer a un amigo un poco mejor, estoy seguro de que se alegraría mucho de esto. 

Macaco, Te quiero mucho 

יהי זכרו של אהרון בן שלמה הכהן ברוך

(gracias a pato y nati por traducir)