לה' הארץ ומלואה
אנשים אומרים לי שאני צריך לדבר יותר על מה שאני עושה ביום יום. אז חשוב שתדעו שכרגע אני אוכל באגט עם משהו שדומה לחומוס. למקרה שמישהו חש רחמים כלפי, שידע שזו ארוחת הערב הכי מסודרת שהיתה לי השבוע. וליתר פירוט, אני כותב על מקלדת סילקון ירוקה, עם אותיות עבריות חצי-מודבקות, ועם פירורי באגט (ראה לעיל) שדווקא מודבקים אליה היטב.
מצ'עמם. מזה מצ'עמם.
אני רוצה לשתף אתכם בבעיה שחווה אדם במצבי. כשאדם רגיל נמצא בסיטואציה כלשהי, הוא אמור לבחון את המצב ולפעול בהתאם. כלומר, אם ההתרחשות טובה בעיניו, ב"ה, שימשיך לפעול באותה הדרך. ואם לא, שיעצור, יסתובב וילך לכיוון אחר. פשוט, לא? בלי יותר מדי דיבורים, בלי עוד מחשבות, פעולה. כאילו, ברור שלא בכל מצב זה קל, ויש אנשים, מצבים וזמנים שדורשים צעדים פחות רחבים ויותר כח ברגליים. למה אני חותר, שאצלי זה שונה. אם המצב טוב בעייני, אז יופי, ב"ה, טודו ביין. אם לא, אז עדיין ב"ה, אבל עכשיו יש בעיה קטנה. קשה לי להסיח את הדעת מהרגע הרע, לנקות את הראש ואת הפה ממנו, וללכת לכיוון הנכון. וזאת למה, כי יש את הבלוג, ובעיה חדשה זה אחלה נושא שיחה לבלוג הבא. ולמה שאני אנטוש אותה לאנחות, במיוחד בימים קשים כ"כ בשוק הרעיונות לכתיבה.
מז'תומרת, שאדם חכם, בעצם לא, אדם נבון, שהיה מרגיש משועמם, היה חושב על זה שניה, ואז מפסיק לחשוב, כי הוא היה מבין שהחשיבה היא בדיוק הבעיה, והולך ועושה משהו. ואז, חברים יקרים, מה שהיה קורה, זה שכבר לא היה משעמם לו. אבל מישהו כמוני אומר לעצמו, גבר, אתה קולט מה באמת מסתתר מתחת להרגשת השעמום, נכון? נושא חדש לכתיבה. תשמר אותה איזה שבוע, שלא תתבכיין אח"כ שאין לך על מה לכתוב. וככה ב"ה, אותה ההרגשה, איזו שלא תהיה, ממשיכה וממשיכה. כי למה לעשות את הדבר המהיר והנכון שיקים אותך מהכיסא, אם אפשר לכתוב על זה שעתיים במקום.
תראו, זה לא שההרגשה של הימים האחרונים, השעמום, משוללת מיסודה. אתם בטח חושבים לעצמכם, איזה בכיין, הוא בחו"ל, וחו"ל נו מה - זה חו"ל, ואין רגע דל. אז בכיין, יאללה – מודה, אבל שבחו"ל כזה מעניין, אממ, נו שויין. חוץ לארץ זה נחמד, אבל אם עברת למדינה לשנה, מתישהו אתה מפסיק לחשוב בראש של תייר ולהתלהב מכל מה שחדש, כי הוא מפסיק להיות כזה. אני זוכר שכשחזרתי מהטיול בפטגוניה, הוא אזור הדרום בארגנטינה וצ'ילה, הייתי בשוק שאני נמצא באורוגואי, שביום יום היא המדינה שאני חי בה, ותו לא, ואשכרה אפשר להרגיש פה כמו תייר. חס וחלילה, שלא תחשבו שבאתי להשמיץ את המדינה. כמו שאומרים, זו לא את, זה אני, אני פשוט לא בנוי לקשר עכשיו. לא לא לא, זה בכלל לא שאת לא יפה או משהו (וואי, בלי ציניות לרגע, אני אוהב את המקום).
שאני לא אגזים, זה לא שאני כ"כ הרבה זמן פה שהפכתי לאורוגוושי, ואני מסותבב עם כוס מטה ותרמוס בחיקי, רגוע מדאגות (מטה זה סוג של תה ממש מר, שמכינים משילוב של תערובת צמחים ומים רותחים. כולם באורוגואי מסתובבים עם המטה כל היום). להיפך, אני שותה קולה, ודואג בלי שתהיה לי סיבה אחת טובה. ועדיין, כידוע לכל, בשגרה כמו שבשגרה, שיגרתי.
הבעיה היא שאם אתה יוצא לשנת שליחות אחת בודדת, לך באופן אישי היא יכולה להראות ארוכה. אבל במישור התרומה האובייקטיבית היא אמנם תרומה אמיתית, אבל גם קצרת מועד. בהתחלה אתה בשוק, אח"כ מסתגל ועובד טוב איזה חודש-חודשיים. אז כבר נגמרת השנה האזרחית ויוצאים לחופש. מתחילים את השנה החדשה, עובדים קצת אבל כבר אפשר לראות את הסוף, משתעממים טיפה, ואז האס"ק מתחיל (אס"'ק-אוירת סוף קורס). אויש, שוב אני חופר ומבלבל ת'מח. מה שאמרתי זה שטויות, השנה קצרה, אבל מי שאוזר כוחות וחוגר מתניים גם ברגעים לא הקשים, ה"סתמיים", עושה אותם ואת השנה כולה, למזה לא סתמיים.
אבל איזה משעמם, אהה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה