האני, איים הום!

חזרתי מהטיול השבוע. היה אדיר, באמת. מי משמכיר אותי יודע, שלא ניחנתי עד כה בתכונה הטובה של חלוקת נדיבה מדי של מחמאות. אבל הפעם, פה ("וואו" בספרדית), אין מילים. אל תגלו, אבל הדבר היחידי שאני מתעסק בו מאז שחזרתי מהטיול, כמובן, חוץ מלעלות תמונות לפייסבוק (וואי, זה לוקח נצח), הוא לתכנן את הטיול הבא. עברתי כבר על התרחישים הכי הזויים, ואשכרה נראה לי שאני אצטרך לשלם על כרטיס טיסה חדש, באסה.

ולעניניינו, בפוסט הקודם ניסיתי לתאר לכם בכמה מילים (כן, אני יודע ש"כמה מילים" אצלי, צריך לעורר אצל הקורא המנוסה "כמה" נורות אזהרה) את הנופים המדהימים של פטגוניה (האזור הדרומי של צ'ילה וארגנטינה). צירפתי לפוסט הנוכחי תמונה, ואם היא באמת שווה אלף מילים, אני יכול שלא לכתוב שבועיים.

בעיינים רציונליות טיול באמצע שנת שליחות נראה לא במקום. מה, בקושי התחלת, כבר אתה הולך. אז זהו, שקודם כל, מה לעשות שעכשיו הקיץ באורוגואי, והחופשה הארוכה מאוד מבית הספר והאוניברסיטאות בשיאה. וחוץ מזה, בדיעבד אני יכול להגיד, שהתאווררות הזו מהשליחות טובה מאוד גם לשליחות עצמה. קצת יוצאים מהשיגרה היום יומית, קצת מתרחקים מהמתחים הבין-אישיים הקטנוניים. בקיצור, רואים עולם. טוב להבין שעם כל החשיבות שבעבודה של השליח, יש חיים בחוץ, ואגב יש להם נוף מדהים מאי פעם. לא, ברצינות, לראות נופים, לפגוש אנשים חדשים, תרבות שונה (כמה שאפשר לראות מאחורי גדודי הישראלים שבדרום אמריקה, נושא ששווה "שיעור בפני עצמו"), זה ממש מחזיר את החיוך לפנים, לא שהוא הלך או משהו.

אתם בטח אומרים לעצמכם, בטוח החפרן הזה חזר עם הגיגים על השליחות והחיים. אז אתם ממש צודקים, ועוד מלא כאלה, אכלתם אותה. אבל כדי שתאהבו אותי קצת, עלתה בי מחשבה קצת יותר קלילה. הדגש שהוסיף לי הטיול להמשך השליחות הוא פשוט מאוד, להנות. אפשר להציל את העולם גם בחיוך. להתפנק קצת בארוחות טובות, ללכת לסופר ולקנות מצרכים לא לגמרי בסיסיים, גם אם זה יעלה כמה פסוס. לשבת קצת עם החבר'ה על בירה בטיילת, לשרוק לבחורות שחולפות (אהה סליחה, בעצם את זה לא). כאילו, טרנקילו, יהיה בסדר.

אחותי היתה שליחה לפני הרבה שנים. היא אמרה לי לפני שיצאתי, לשים לב שאני גם נהנה. היא סיפרה שמנהל בית הספר בו היא עבדה אמר לה פעם, שמדי פעם לא לשים עליו, ולצאת לטייל ולהנות. זה שבפועל הוא לא נתן לה דקה פנויה, זה כבר עניין אחר. אבל חשוב להנות מהשנים האלה, ולא מחייב שזה יבוא על חשבון העבודה שלך. טוב, בעצם זה יכול לקרות, אבל אם מוצאים את האיזון הנכון, אז להיפך, זה רק יחזק את העבודה שלך, כי תעשה אותה בשמחה.

אבל אתם מכירים אותי, אני לא יכול בלי קצת "כבד". בעל התניא אומר שאפשר לזכות במידות של אהבה ויראת ה', ע"י הסתכלות בגדולת הבורא, שמשתקפת בנפלאות הבריאה. האמת שלא קל "להכניס" את ה' לטיול שלך (ואני עוד לא מדבר על אוירה וכשרות, גם את זה בפעם אחרת אי"ה), הרבה יותר קל "להשאיר" אותו לאחרי החופש. אבל כשחושבים על זה, זה מתבקש. קצת קלטתי את זה באחד מהרגעים בטיול, כשבירכתי ברכת המזון תוך כדי הליכה. בנוסח ברכת המזון של חב"ד מברכים את "אבי מורי, בעל הבית הזה", גם אם הוא לא בעל הבית. אף פעם לא הבנתי "למה זה ועל מה זה" (או במרוקאית "מה ז'ה ז'ה"). אבל אז, תוך כדי הליכה מול נוף משגע של שדה קרח, שנדמה שנמשך עד אין סוף, חשבתי לעצמו שוואו, הבית הזה זה הנוף, ואבי מורי בעל הבית – זה הקב"ה! ובאמת, תודה רבה לו על היופי המדהים הזה.

        

        

חפש באנטרטיקה

וואו-אה, חזרתי לכתוב עם עט ודף אחרי הרבה זמן בו כתבתי רק במחשב, אותנטי משהו.

אני נמצא בישורת האחרונה בהחלט של טיול של חודש בדרום אמריקה. אולי אתם שואלים את עצמכם, ¨מה ההבדל, הוא נמצא שנה בדרום אמריקה?¨ אז לא, יש הבדל. באורוגואי יש חופים מדהימים, יש טרנקילו (רוגע), יש קהילה יהודית חמה, אבל ¨דרום אמריקה¨ מבחינה נופית- אין כאן כ¨כ. אז זהו, שבפטגוניה, חבל הארץ הדרומי של ארגנטינה וצ'ילה, יש גם יש.

אם ה' אומר שארץ ישראל טובה מכל הארצות , אז וואלה, אני מכיר אותו ואפשר לסמוך עליו שהיא באמת כזו. אבל לפחות מבחינה חיצונית, הגויים לוקחים אותנו בכיס הקטן. פשוט נופים מטורפים- הרים מושלגים, אגמים בכל כווני הכחול והירוק שקיימים. קרחונים יחודיים, אחד שחלקים גדולים ממנו מתפרקים ומתנפצים על האגם שמתחתיו מול העיינים שלך, ואחר בצבע תכלת זוהר שיוצר מפל קרח של עשרות מטרים. סלעים עצומים שמזדקרים לגובה של קילומטרים. מפלים יפיפיים שאי אפשר לפתוח את העיינים או חהוציא מצלמה במרחק של 200 מטר מהם בגלל רסיסי המים שניתזים ממנו. ליד אותם המפלים עשב טרופי שמסנוור מרוב שהוא ירוק, בתוכו עלים אדירים בקוטר של מטר - מטר וחצי כל אחד. כאלה גדולים שאם אדם וחוה היו מתלבשים בהם, הם היו מספיק צנועים כדי להיכנס למאה שערים. שדות קרח שנמשכים לקילומטרים, עד האופק ממש, שם הם מתלכדים בעין עם ההרים הלבנים, שעננים כבדים מתקשים לכסות אפילו את שיפולייהם התחתונים. באמת, יופי בלתי נתפס, לא בעין ולא במצלמה.

אגב מצלמה, הייתה לי דילמה רצינית בטיול בקשר אליה. מצד אחד, אתה רוצה לצלם בשביל לזכור להראות לאחרים, זה נחמד. מצד שני, אמא שלי שתחייה, חינכה אותי שעל נוף מסתכלים ולא מצלמים. ובאמת, כשאתה כל הזמן מצלם, לפעמים שאתה שוכח להוציא שנייה את העין מהעדשה ולהנות מהרגע, במקום לתכנן את ההנאה של מחר באמצעות התמונה. למשל, באושוויה, העיר הכי דרומית בעולם (1000 ק¨מ מאנטרטיקה), בה אני נמצא בעת כתיבת שורות אלה, הלכתי לראות פינגווינים. זו חוויה יקרה להפליא ומרגשת אפילו יותר. אתה מגיע לאי קטנטן עם מושבה של אלפי פינגווינים קטנים וחמודים עם קול של זמבורה. בקיצור, מרוב התלהבות צילמנו בלי הכרה, וממש התאמצתי להכריח את עצמי להניח שנייה את המצלמה ולהסתכל קצת על הפינגווינים באמת, בלי מתווכחים. אגב, לא ממש הצלחתי.

אז אתם יכולים לחשוב, ¨יאללה, יא ילד כאפות, אפשר גם להסתכל וגם לצלם, זה לא כזה מסובך¨. אז קודם כל, אבא´שכם יחד כאפות. וחוץ מזה, הבעיה היא רק רגע הצילום, הכל החשיבה שלנו השתנתה. אתה מתחיל לחשוב בראש של מצלמה, ¨זאת היתה יכולה להיות תמונה טובה¨, ¨צלם אותי זריז, זאת תהיה תמונת פרופיל בפייסבוק¨. פחות משנה מה רואים, העיקר שזה יצטלם טוב. כל הכניסה הרגשית לסיטואציה נקטעת.

היום אנשים יוצאים לפאב עם מצלמה, כאילו, פחות משנה איך יהיה, יותר משנה איך אנחנו וכל מי שרואה את התמונה יחשוב שהיה. זה לא נורא קשור, אבל לפעמים אני מדבר עם אנשים מישראל דרך מישראל דרך האינטרנט, ונגיד שאני נמצא ברגע קצת קשה, אז הרבה אומרים, ¨אבל בתמונות אתה נראה כ¨כ שמח. אז אני באמת שמח, אבל בתמונות אני מחייך בגלל ה¨צ'יז¨. התרבות של הפייסבוק עשתה שינוי משמעותי בצורה בה אנחנו חווים חוויות. טוב, בשורה התחתונה אתם צודקים. כמובן, חוץ מהקטע של הילד כאפות. זה קשה, אבל אפשר למצוא איזון, לחוות כמה שאפשר וגם לצלם מדי פעם. אחרי הכל, אנחנו ישראלים, שילמנו נרבה כסף על הטיול,. עלאק ניצא בלי תמונות. צ'יז!

טוב, הפעם מגיעה לי הנחה גם אם הקטע רע. אני כותב מהוסטל מאל קלאפטה, ארגנטינה, בשיאו של טיול אמצע שליחות. מאחורי יושבים חמישה מוצ'ילרים רעבים למחשב עם אינטרנט בחינם, שמסתכלים בעצבנות על כל לחיצה שלי על המקלדת. אגב מקלדת, גם היא בלי אותיות בעברית, בלי נקודות ועם רמת משמעת נמוכה מאוד ללחיצות שלי עליה.

תכננתי לספר לכם על ויכוח שהיה לי עם חבר מאורוגואי, איפה יותר קשה להיות דתי. בהזדמנות, תזכירו לי.
תגידו, מה גורם לפער בין השלב שברור לך מה אתה רוצה מהחיים, לבין הביצוע שלו בפועל? אני אסביר, בנאדם אומר לעצמו, ניסיתי כמה דברים, טובים יותר וטובים פחות, אבל עכשיו אני יודע שזו הדרך הנכונה בשבילי. לא באיזו הארה רגעית, לא בת קול מהשמיים, אלא מסקנה מתהליך התבשלות איטי של האדם בתוך עצמו. מעכשיו הכל אמור להיות הרבה יותר קל, לא? רק לצעוד באותה הדרך. אז"ש. עצם ההחלטה היא דבר חשוב וטוב, אבל הצעידה המתמדת באותה הדרך היא שלב בפני עצמו. הצהרות ומסקנות לא מספיקות בה, צריך עמידה יום יומית במבחנים, ששואלים אותי בעצם, כמה באמת אני מאמין בדרך שבחרתי.
זה מוזר, אבל לפעמים קשה להקריב לה' תאווה אחת, מלהקריב את עצם החיים . כשאתה במצב של להיות או לחדול, כל כוחות הנפש נמצאים במצב חירום, ואם "יש לך את זה" או יותר נכון "יש בך את זה", ובכל יהודי יש את הנקודה הזאת, אתה תמות ולא תעזוב את ה'. אבל ביום יום, כשאתה עם המשפחה, מתבוסס מול הטלויזיה אחרי יום עבודה או סתם ברחוב, למי יש כוח לכל האידאלים הגדולים. קשה להבין ובעיקר להרגיש שהניתוק מה' בכעס הקטן, או באיזו הסתכלות לא מזיקה, מהווה ניתוק מה' בדיוק כמו בחטאים הכי גדולים (השוני הוא בקושי בתיקון ולא בעצם מהות הניתוק, שהיא (ניתוק) מילה מקבילה לחטא).

אז מה עושים, זה באמת קשה. צריך להתפלל, עם כוונה, לערב את ה' גם במה שנראה לנו בקטנותו, כנמוך מדי בשבילו. ללמוד תורה, לקבל דלק יום יומי שיאפשר מלחמה יום יומית. ואולי, להגיע למצב בו עבודת ה' תשפיע עלינו מספיק, עד שנגיע למקום בו ההתמודדות הזו לא תהיה מלחמה, אלא פשוט שנסלוד מהכיעור שברוע. שלא נתרחק ממנו ע"י הלקאה עצמית, אלא מתוך שלימות, שמחה ושלווה פנימית.

בעז"ה

כאבו פולניו

בס"ד

אבא בא לבקר. השיא של חמישה חודשים בלי ההורים נקטע. אולי עד סוף שנה אני אשבור אותו שוב. זה קצת מוזר שבאים לבקר אותך. השליחות היא בועה לא נורא קשורה באמצע החיים, ופתאום בא מישהו "מהחיים הקודמים", זה כאילו לא שייך, מה אתה עושה פה.                                                                                                                               אני ווי, שכרנו רכב וחרשנו את אורוגואי ביומיים, היה ממש נחמד. בגדול אפשר להגיד שהחוויה האורגוושית היא ים פלוס משהו, העיקר שיהיה ים. ישנו במקום מאוד מיוחד שנקרא קאבו פולניו, שמעבר לנופים המדהימים וכלבי ואריות ים (תודו שאתם לא ממש יודעים את ההבדל, חוץ מזה שכלב ים זה ההוא עם הכדור על האף), מהווה אטרקציה בתור מקום פרימיטיבי, נטול חשמל ומים זורמים. מעבר לזה המקום מזכיר כפר ערבי, רק קצת יותר צבעוני ויקר. קצת מצחיק שפעם הטכנולוגיה היתה יקרה, והיום יקר להיות בלי טכנולוגיה. אנשים נוסעים חצי עולם כדי לראות באר מים ולעשן סמים לאור נרות. אגב אריות ים, כשמתקרבים אליהם הם מוציאים קולות די מבהילים. העובדה שהם לא מסוגלים להגיע אליך, כי הם שוקלים 400 קילו והם חסרי רגליים, לא מרגיעה אותך כשאתה בורח משם.
                                                                             
התוכנית להמשך היא טיסה לחודש טיול בארגנטינה וצ'ילה, ללא ספק ה-אטרקציה של השליחות (כמובן, לא כולל חברותות). מתוכם שבוע עם אבא וחבר, והשאר נטולי אבא (חברים חברים אבל יש גבול, ככה נשאר עם טעם של עוד). אני מנסה ליצור עכשיו בנק של פוסטים, כדי להעסיק אתכם בזמן שאני בטיול. ככה שאם התחלתי לספר על חוויות טראומתיות מהילדות, כנראה שהשליחות לא מנפקת מספיק אירועים מעניינים, והתחלתי לנבור בעבר כדי לכתוב על משהו. 

זה באמת מזכיר לי את היום בגן בו הגעתי מסופר, והילדים האכזריים קראו לי "קירח", סתם.

חבריי לשליחות ועבדכם הנאמן עלו על נקודה מעניינת. תקופת השליחות רחוקה מלהיות רציף אחיד ומובנה של התרחשויות. אפשר בקלות לחלק את השנה לחלקים, כאשר כל חלק שונה בצורה משמעותית מהשני. אנשים שואלים אותך "איך הולך", אבל אתה לא יודע על מה לענות, על התקופה שהייתה ונגמרה, או על זאתי שבקושי התחילה. לא ברור מה יוצר את ההבדלים בין התקופות, מבחינתכם זה בטח אותו הדבר, אבל פה זה משמעותי.

בהתחלה, אתה נמצא שבועיים בשליחות וזה מרגיש כמו הרבה יותר, אתה בטוח שאתה כבר מכיר את האנשים, למרות שאתה לא. אתה לא עושה כמעט כלום, כי אומרים לך שאתה צריך ללמוד את השטח. עוברים עוד שבועיים, מגיעים חבר'ה שעלו לארץ ופתאום הם נעשים החברים שלך. עברו עוד שבועיים, חגים, לחץ, בלאגן. נגמרו החגים, פתאום כל הישראלים נעלמים, מי שהיה מרכז חיי החברה שלך נגוז. טוב, מתחילים לראות שקיימים אנשים נוספים, מנסים להיכנס לשגרה בעבודה. ארוחת שבת, שבהתחלה הייתה פרוייקט ועניין גדול, נעשת לשגרה. הזמן עובר, מגלים שגם בעבודת צוות בין השליחים יש מורכבויות. עוברים חודשיים. אתה מסתכל לצדדים ושואל את עצמך מה אני קשור, מה אני עושה פה בכלל. אולי בעצם אין לי פה חברים, וזה לא באמת שמגיעים למקום  ופוף, כולם מכרים ותיקים.

זה ממשיך ככה. אני לא לגמרי זוכר ולא לגמרי יודע לנתח כל תקופה. אח"כ נכנסים לשגרה, מחפשים איפה לבטא את הייחוד שלך. השנה נגמרת, חופש, אין הרבה עשייה. מחנה של בני עקיבא, טיול גדול. ולפי הסיפורים, כל זה הוא רק הקדמה לדבר האמיתי, השנה שתתחיל אחרי החופש הגדול. אתה כבר יודע טיפה ספרדית, מכיר את האנשים, מבין יותר איפה אתה יכול לתת. לקראת  אמצע יוני כבר ממש מצאת את המקום שלך. אהה, אבל בעצם זה כבר סוף השנה. אז מסיימים בהרגשה של, "אוי, הלוואי שהייתי נשאר עוד".

בקיצור, אל תשאלו "מה נשמע" ותגידו "ספר קצת", לא יודע מה לענות. כאילו, תתקשרו בכל זאת, אבל תצפו לחפירה כמו זאת שהייתה כרגע.

צ'או