וואו-אה, חזרתי לכתוב עם עט ודף אחרי הרבה זמן בו כתבתי רק במחשב, אותנטי משהו.
אני נמצא בישורת האחרונה בהחלט של טיול של חודש בדרום אמריקה. אולי אתם שואלים את עצמכם, ¨מה ההבדל, הוא נמצא שנה בדרום אמריקה?¨ אז לא, יש הבדל. באורוגואי יש חופים מדהימים, יש טרנקילו (רוגע), יש קהילה יהודית חמה, אבל ¨דרום אמריקה¨ מבחינה נופית- אין כאן כ¨כ. אז זהו, שבפטגוניה, חבל הארץ הדרומי של ארגנטינה וצ'ילה, יש גם יש.
אם ה' אומר שארץ ישראל טובה מכל הארצות , אז וואלה, אני מכיר אותו ואפשר לסמוך עליו שהיא באמת כזו. אבל לפחות מבחינה חיצונית, הגויים לוקחים אותנו בכיס הקטן. פשוט נופים מטורפים- הרים מושלגים, אגמים בכל כווני הכחול והירוק שקיימים. קרחונים יחודיים, אחד שחלקים גדולים ממנו מתפרקים ומתנפצים על האגם שמתחתיו מול העיינים שלך, ואחר בצבע תכלת זוהר שיוצר מפל קרח של עשרות מטרים. סלעים עצומים שמזדקרים לגובה של קילומטרים. מפלים יפיפיים שאי אפשר לפתוח את העיינים או חהוציא מצלמה במרחק של 200 מטר מהם בגלל רסיסי המים שניתזים ממנו. ליד אותם המפלים עשב טרופי שמסנוור מרוב שהוא ירוק, בתוכו עלים אדירים בקוטר של מטר - מטר וחצי כל אחד. כאלה גדולים שאם אדם וחוה היו מתלבשים בהם, הם היו מספיק צנועים כדי להיכנס למאה שערים. שדות קרח שנמשכים לקילומטרים, עד האופק ממש, שם הם מתלכדים בעין עם ההרים הלבנים, שעננים כבדים מתקשים לכסות אפילו את שיפולייהם התחתונים. באמת, יופי בלתי נתפס, לא בעין ולא במצלמה.
אגב מצלמה, הייתה לי דילמה רצינית בטיול בקשר אליה. מצד אחד, אתה רוצה לצלם בשביל לזכור להראות לאחרים, זה נחמד. מצד שני, אמא שלי שתחייה, חינכה אותי שעל נוף מסתכלים ולא מצלמים. ובאמת, כשאתה כל הזמן מצלם, לפעמים שאתה שוכח להוציא שנייה את העין מהעדשה ולהנות מהרגע, במקום לתכנן את ההנאה של מחר באמצעות התמונה. למשל, באושוויה, העיר הכי דרומית בעולם (1000 ק¨מ מאנטרטיקה), בה אני נמצא בעת כתיבת שורות אלה, הלכתי לראות פינגווינים. זו חוויה יקרה להפליא ומרגשת אפילו יותר. אתה מגיע לאי קטנטן עם מושבה של אלפי פינגווינים קטנים וחמודים עם קול של זמבורה. בקיצור, מרוב התלהבות צילמנו בלי הכרה, וממש התאמצתי להכריח את עצמי להניח שנייה את המצלמה ולהסתכל קצת על הפינגווינים באמת, בלי מתווכחים. אגב, לא ממש הצלחתי.
אז אתם יכולים לחשוב, ¨יאללה, יא ילד כאפות, אפשר גם להסתכל וגם לצלם, זה לא כזה מסובך¨. אז קודם כל, אבא´שכם יחד כאפות. וחוץ מזה, הבעיה היא רק רגע הצילום, הכל החשיבה שלנו השתנתה. אתה מתחיל לחשוב בראש של מצלמה, ¨זאת היתה יכולה להיות תמונה טובה¨, ¨צלם אותי זריז, זאת תהיה תמונת פרופיל בפייסבוק¨. פחות משנה מה רואים, העיקר שזה יצטלם טוב. כל הכניסה הרגשית לסיטואציה נקטעת.
היום אנשים יוצאים לפאב עם מצלמה, כאילו, פחות משנה איך יהיה, יותר משנה איך אנחנו וכל מי שרואה את התמונה יחשוב שהיה. זה לא נורא קשור, אבל לפעמים אני מדבר עם אנשים מישראל דרך מישראל דרך האינטרנט, ונגיד שאני נמצא ברגע קצת קשה, אז הרבה אומרים, ¨אבל בתמונות אתה נראה כ¨כ שמח. אז אני באמת שמח, אבל בתמונות אני מחייך בגלל ה¨צ'יז¨. התרבות של הפייסבוק עשתה שינוי משמעותי בצורה בה אנחנו חווים חוויות. טוב, בשורה התחתונה אתם צודקים. כמובן, חוץ מהקטע של הילד כאפות. זה קשה, אבל אפשר למצוא איזון, לחוות כמה שאפשר וגם לצלם מדי פעם. אחרי הכל, אנחנו ישראלים, שילמנו נרבה כסף על הטיול,. עלאק ניצא בלי תמונות. צ'יז!
אני נמצא בישורת האחרונה בהחלט של טיול של חודש בדרום אמריקה. אולי אתם שואלים את עצמכם, ¨מה ההבדל, הוא נמצא שנה בדרום אמריקה?¨ אז לא, יש הבדל. באורוגואי יש חופים מדהימים, יש טרנקילו (רוגע), יש קהילה יהודית חמה, אבל ¨דרום אמריקה¨ מבחינה נופית- אין כאן כ¨כ. אז זהו, שבפטגוניה, חבל הארץ הדרומי של ארגנטינה וצ'ילה, יש גם יש.
אם ה' אומר שארץ ישראל טובה מכל הארצות , אז וואלה, אני מכיר אותו ואפשר לסמוך עליו שהיא באמת כזו. אבל לפחות מבחינה חיצונית, הגויים לוקחים אותנו בכיס הקטן. פשוט נופים מטורפים- הרים מושלגים, אגמים בכל כווני הכחול והירוק שקיימים. קרחונים יחודיים, אחד שחלקים גדולים ממנו מתפרקים ומתנפצים על האגם שמתחתיו מול העיינים שלך, ואחר בצבע תכלת זוהר שיוצר מפל קרח של עשרות מטרים. סלעים עצומים שמזדקרים לגובה של קילומטרים. מפלים יפיפיים שאי אפשר לפתוח את העיינים או חהוציא מצלמה במרחק של 200 מטר מהם בגלל רסיסי המים שניתזים ממנו. ליד אותם המפלים עשב טרופי שמסנוור מרוב שהוא ירוק, בתוכו עלים אדירים בקוטר של מטר - מטר וחצי כל אחד. כאלה גדולים שאם אדם וחוה היו מתלבשים בהם, הם היו מספיק צנועים כדי להיכנס למאה שערים. שדות קרח שנמשכים לקילומטרים, עד האופק ממש, שם הם מתלכדים בעין עם ההרים הלבנים, שעננים כבדים מתקשים לכסות אפילו את שיפולייהם התחתונים. באמת, יופי בלתי נתפס, לא בעין ולא במצלמה.
אגב מצלמה, הייתה לי דילמה רצינית בטיול בקשר אליה. מצד אחד, אתה רוצה לצלם בשביל לזכור להראות לאחרים, זה נחמד. מצד שני, אמא שלי שתחייה, חינכה אותי שעל נוף מסתכלים ולא מצלמים. ובאמת, כשאתה כל הזמן מצלם, לפעמים שאתה שוכח להוציא שנייה את העין מהעדשה ולהנות מהרגע, במקום לתכנן את ההנאה של מחר באמצעות התמונה. למשל, באושוויה, העיר הכי דרומית בעולם (1000 ק¨מ מאנטרטיקה), בה אני נמצא בעת כתיבת שורות אלה, הלכתי לראות פינגווינים. זו חוויה יקרה להפליא ומרגשת אפילו יותר. אתה מגיע לאי קטנטן עם מושבה של אלפי פינגווינים קטנים וחמודים עם קול של זמבורה. בקיצור, מרוב התלהבות צילמנו בלי הכרה, וממש התאמצתי להכריח את עצמי להניח שנייה את המצלמה ולהסתכל קצת על הפינגווינים באמת, בלי מתווכחים. אגב, לא ממש הצלחתי.
אז אתם יכולים לחשוב, ¨יאללה, יא ילד כאפות, אפשר גם להסתכל וגם לצלם, זה לא כזה מסובך¨. אז קודם כל, אבא´שכם יחד כאפות. וחוץ מזה, הבעיה היא רק רגע הצילום, הכל החשיבה שלנו השתנתה. אתה מתחיל לחשוב בראש של מצלמה, ¨זאת היתה יכולה להיות תמונה טובה¨, ¨צלם אותי זריז, זאת תהיה תמונת פרופיל בפייסבוק¨. פחות משנה מה רואים, העיקר שזה יצטלם טוב. כל הכניסה הרגשית לסיטואציה נקטעת.
היום אנשים יוצאים לפאב עם מצלמה, כאילו, פחות משנה איך יהיה, יותר משנה איך אנחנו וכל מי שרואה את התמונה יחשוב שהיה. זה לא נורא קשור, אבל לפעמים אני מדבר עם אנשים מישראל דרך מישראל דרך האינטרנט, ונגיד שאני נמצא ברגע קצת קשה, אז הרבה אומרים, ¨אבל בתמונות אתה נראה כ¨כ שמח. אז אני באמת שמח, אבל בתמונות אני מחייך בגלל ה¨צ'יז¨. התרבות של הפייסבוק עשתה שינוי משמעותי בצורה בה אנחנו חווים חוויות. טוב, בשורה התחתונה אתם צודקים. כמובן, חוץ מהקטע של הילד כאפות. זה קשה, אבל אפשר למצוא איזון, לחוות כמה שאפשר וגם לצלם מדי פעם. אחרי הכל, אנחנו ישראלים, שילמנו נרבה כסף על הטיול,. עלאק ניצא בלי תמונות. צ'יז!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה