הטוב, הרע והטיפה המרה

לה' הארץ ומלואה

כידוע, ועדת קישוט, הידועה גם בשם "שליחים", עובדת קשה בימי החגים. כשיהודי מן השורה שומע את המילה "חג", עולות בעין רוחו אסוצייציות כמו אוכל, משפחה, תפילות. כששליח שומע "חג", הוא שומע "עבודה, הרבה". ישנו דיון הלכתי האם באמת צריך ללמוד את הלכות הפסח 30 יום לפני החג, אם כן, אז למה, ומה ההבדל משאר החגים. אנחנו השליחים הולכים לדעה הכי מחמירה, ומתחילים בהכנות לכל חג חודש לפני המועד המקורי שלו. וכמו שאומרים בגן, "חיים מחג לחג". ולמי שטועה לחשוב – אז לא, אני לא ממורמר מזה בכלל, להיפך – בשמחה. פשוט בראיונות לפני בשליחות לא היה צריך לשאול אם אני יודע לנגן בגיטרה (אם למדתי שנתיים ואני יודע לנגן רק את "לדוד משה" ו"יונתן", זה נחשב שאני יודע?), אלא האם עברתי הסמכת קרפים בצבא, והאם הריאות שלי גדולות מספיק כדי לנפח הרבה בלונים. סתם, באמת בשמחה.

לטובת המעוניינים לשמוע בכלל, והשליחים הפוטנציאלים שבהם בפרט, אני אספר קצת על הפעילויות עליהן עבדנו. שוק פורים של בית הספר היסודי, פעילות לגן בנושא פורים ומגילה, משחק לסעודת החג למבוגרים, צ'ופר אחד לחלוקה בקריאת המגילה ואחר לחלוקה בתיכון ושוק פורים לילדי הקהילה בארגון של בני עקיבא. הסיפור עם "בני" קצת מצחיק. (ככה קוראים לבני עקיבא בדרום אמריקה, זה נשמע פחות פורמלי. מי שבאמת מכיר את בני עקיבא קורא לה בשם הפרטי). הקהילה רצתה ש"בני" יארגנו את שוק הפורים. אז היא פנתה אלינו, השליחים הרווקים, שנדבר עם ההנהגה של התנועה על זה. אז הלכנו ודיברנו, אבל אז הבזיקה בנו ההבנה ש"ההנהגה של בני" זה בעצם אנחנו, אז הכנו את שוק הפורים. בעצם, סתם אני מלכלך, המדריכים עשו הכל.      

האמת היא שאת כל פירוט הפעילויות הזה כתבתי סתם כדי להרשים אתכם. את עיקר המאמץ השקענו בקישוט של בית הכנסת. המסורת המקומית היא שלקראת שבת "זכור", מקשטים השליחים את בית הכנסת בנושא מסויים. אחרי חשיבה ארוכה הצלחנו לחשוב רק על טקס האוסקר, בתור נושא. אני יודע שזה נשמע קצת לא חינוכי. טוב, בעצם זה באמת לא חינוכי. בכל מקרה, מוחנו הקודח ופינו העוד יותר קודח, לא הצליחו להפיק רעיון טוב יותר. סבלנו רק מבעיה אחת, ארבעת השליחים, להלן "אנחנו", הם חבורת חסרי כל כשרון אומנתי. הבנות לא בנות, הבנים כן בנים. לאן נעלם "כתב הקומנרית" שהיה פעם, ירידת הדורות.

אני צבעתי את נגן הסקסוקפון! כל הכבוד לי!

ובכן, מסתבר שעוד לא נס ליחם של הניסים, עמדנו במשימה, ועוד בכבוד רב, ב"ה. השליח השני עיצב פוסטרים במחשב, שליחה אחת הקרינה מהמחשב דמויות ושירטטה על קלקר, השנייה צבעה את הדמויות הגזורות, ואני גם ניסתי לעזור במה שאני יודע. אהה, פה היתה בעיה, אני לא יודע. אז קיבלתי משימות שיעסיקו אותי ושיעזרו לי לא להפריע לאחרים. באמת שיצא פצצה. כל בית הכנסת היה מלא בכוכבים ובלונים מזהב, ופוסטרים של סרטים עם בדיחות פנימיות. העמדנו דמויות של לימוזינה, תזמורת, צלם, וכמובן, פסל אוסקר. ממש נראה כמו בית עבודה זרה, סתם, חו"ח.

and the oscar goes to

עם כל זה, אין ספק שעיקר החג היה המשתה. אל תקשיבו לעדת המצקצקים, להשתכר בפורים זה עניין משמעותי בעבודת ה', לא פחות. זה נכון שבישראל יש בעית שתיה מאוד רצינית, וכבר ממזמן היא הגיעה לכל הציבורים. גם על החברה הדתית העניין לא פסח, ולא רק בצורת "לחיים" חסידי, האלכוהול כבר לא שייך לשוליים. ועדיין, לשתות בפורים זה חשוב, טוב להיות בלי מסכות והגנות פעם בשנה, להיזכר מי אתה באמת. האמת היא שלחלק מהחבר'ה החוזרים בתשובה מהקהילה באורוגאי זה לא עניין פשוט. מבחינתם יין שייך לתרבות שהם התרחקו ממנה, והם בשוק מלראות רבנים שתויים בבית הכנסת. האמת היא שגם לא קל להסביר להם את הקטע. את השתייה אי אפשר להבין מבחוץ, אתה חייב להיות בתוך העניין, או יותר נכון, שהוא יהיה בתוכך.

ההשתכרות יוצרת סיטואציות מצחיקות. למחרת פורים בא אלי חבר אורוגוושי, ומתחיל לשאול אותי שאלות על דברים שאמרתי יום קודם לכן. הקטע הוא שאני זוכר מה היה, אבל לא עד לרמת המשפט. אז התחלתי לנתח איתו את האמירה כאילו מישהו אחר אמר אותה. מצב מצחיק, כאילו איפה הבנאדם שומר את כל הדברים האלה כל השנה. גם חבר מהארץ סיפר לי סיפור מעין זה. הוא השתתף בכל מיני אירועי פורים, במקומות מוקפי חומה יותר ופחות. הוא אמר לי שפורים הזה היה פורים של "הנקודה". שאלתי אותו מז'תומרת. הוא הסביר שמתקשרים אליו אנשים שהשתתפו איתו בכל מיני חגיגות פורים, ואמרו שהוא ביקש מהם בשכרותו, להתקשר אליו אחרי החג ולהזכיר לו שהוא היה ב"נקודה". הוא הודה להם, ונתקל רק בבעיה אחת, הוא לא זוכר על איזה נקודה למען ה' הם מדברים.

אתם יודעים מה, האיר בי כרגע משל גברי במיוחד על אלכוהול. "חייב אינש לבשומי". ההבדל בין שכרות טובה לרעה הוא ההבדל בין אפטר שייב לבושם. אפטר שייב מסריח, בושם – מבשם, מפיק ריח טוב.

נו טוב, לפחות ניסיתי. אמרתי לכם שאומנות ואני זה לא זה.


שבת שלום!

פרופיל המוצ'ילר הדתי (97)

לה' הארץ ומלואה

אי"ה, אתם תצטרכו לסבול עוד קצת דיבורים על הטיול. קצת מצחיק לדבר חודש וחצי על טיול של חודש, אבל תזרמו איתי משתי סיבות. העיקרית כי אני פרפקטיוניסט דפוק, ואם החלטתי לכתוב על משהו, אז יתהפך העולם, ואני בכל זאת אכתוב. והשנייה היא שאם אני אדבר הרבה על הטיול, אולי עוצמת החוויה תגדל, ואני אחסוך לעצמי כסף וזמן של טיול נוסף וארוך הרבה יותר.

כבר דיברנו בפעמים הקודמות על כמות הישראלים המטורפת שמטיילת, ובנפרד על בתי חב"ד. הפעם נשלב את שני הגורמים, מה יצא – מוצ'ילרים דתיים. שתדעו, לא מעט בכלל צעירים שגדלו בבתים דתיים מטיילים בעולם. התנסחתי בצורה הזאת, ולא סתם אמרתי "דתיים שמטיילים", כי חלק מסויים מהם, שהוא אגב לא קטן כ"כ, לא ממש דתיים עכשיו. בכל זאת כללתי אותם באגף "הדתיים", כי למרות הכל, השפה המשותפת שלנו גדולה יותר, ובד"כ נוצר חיבור בין אנשים שגדלו ברקע דומה, גם אם יותר מאוחר נפרדו דרכיהם.

מי שלא גדל כדוס יכול חשוב שאין כמעט דתיים שמטיילים. אבל מי שמכיר את הדקויות, יכול לזהות חלק גדול מהם. הסיבה שהחילוני יחשוב ככה היא שמבחינה חיצונית, כלומר כיפה וציצית, לרוב הדתיים לא מורגשים. זה קשור לסוג החבר'ה שיוצא לטייל, שהוא פועל יוצא מסדר העדיפויות שאותו אדם קבע לעצמו בחיים (ושלא יהיו טעויות, אני מכבד את הסדר הזה). פחות מהר להקים משפחה או ללמוד באוניברסיטה, יותר להירגע, לחשוב ולהנות. מה גם שהדוסים ה"כבדים" יותר, נוטים להעדיף שלא לצאת מהארץ, ולכן לא מטיילים בעולם.

חלק מסויים מהדתיים עושה את מה שחלק מסויים מהדתיים עושה גם בצבא. זו לא חזרה בשאלה בומבסטית, אלא הפסקה מטודית קצרה יותר או פחות, בה פחות מקפידים על כשרות, נגיעה וכו', ואח"כ חוזרים לארץ ולתלם הדתי, מתחתנים עם אישה דתיה, מגדלים ילדים דתיים, ובקיצור, דתיים. חלק אחר מהמוצ'ילרים הדתיים, אותו קצת הזכרנו מקודם, יותר מקפיד על הלכה, אבל בוחר שלא לשים כיפה. מה גורם לו לעשות את זה, בואו ננסה להבין.

להיות על התקן של הדוס זה תפקיד מחייב, ולא לכולם יש כוח אליו, כשהם באים להתרענן קצת מהארץ ומהציפיות מהם. בד"כ ישראלים שפוגשים אחד את השני מתחילים לדבר, "גל עולה או גל יורד (מטייל מצפון לדרום או הפוך)?", איפה הייתם ואיך היה?", וכמובן, "כמה עלה לכם? כי לי זה עלה פחות". אז לשיחה הריטואלית יש שלב נוסף. זה הולך בד"כ ככה, "תגיד, אפשר לשאול אותך שאלה? אבל אתה לא חייב לענות. איך אתה מסתדר עם הקטע של הכשרות בטיול?". יש לשואל המשכים אפשריים לשיחה, כמו "כי אני בארץ דווקא מקפיד, אבל בטיול זה קשה". בקיצור, אתה יכול להנות מהמבוכה ומהתמימות שבשאלות, ולחשוב שוואלה, זו הזדמנות טובה לקרב אנשים ליהדות. מצד שני, הגיוני גם שתרגיש שזה עול, ותעזבו אותי ותנו לטייל בשקט. אהה, וגם נמאס לי לנאום על מוצרים יותר כשרים או פחות טרפים שיש במדינה הזו. יכול להיות שזה ועוד כל מיני מחויבויות דתיות גורמות לאנשים לשים את הכיפה בכיס. לפעמים אדם שמתיר לעצמון דברים אסורים, לא רוצה לגרום למי שלא יודע שזה אסור, לחשוב שזה מותר.

לנו דווקא יצא לא מעט פעמים לדבר עם אנשים על כל מיני נושאים יהודיים. מתברר שלשליח אין אף פעם חופשה. מה כשר, שמירת נגיעה ואיך מסתדרים איתה, ואחי, התחלתי להניח תפילין ואני לא סגור על מה אומרים, ואיך נוטלים ידיים לפני תפילין (זו היתה השאלה), ובכלל, כל מיני ויכוחים תאולוגיים שונים על אבנים גדולות שה' יכול או לא להרים, כפייה דתית וכאלה. הקיצקץ, יהודים חמודים וסקרנים שמחפשים לעצמם דרך בחיים (כבר דיברנו על הצורך הדחוף בבתים יהודיים נוספים?).

למוצ'ילר הסטלן הממוצע אין מושג איזה יום היום, הוא פשוט חי בבחינת עולם הבא, שהוא "יום שכולו ארוך", למשך 4-6 חודשים. לאו דווקא בגלל הסמים, אלא פשוט כי הוא עדיין בטראומה מהצבא ומסיר הלחץ שנקרא מדינת ישראל. אז הוא טס אלפי קילומטרים רק כדי להיות פתור מכל מחויבות, אפילו לימות השבוע ולמתי קמים והולכים לישון. בסיטואציה כזו, כשמישהו מסתובב בהוסטל או בעיר עם בגדי שבת, זה מעשה משמעותי. אנשים אומרים לך, "וואלה אחי, שבת היום? די! לא היה לי מושג". לפעמים הם גם מבקשים שתודיע להם לפני שאתה עושה קידוש. בקיצור, אווירת שבת. באחת השבתות שיחקנו כ"כ הרבה "יניב" (משחקים קלפים, יא זקנים), עד שבמוצ"ש אחרי ההבדלה אנשים אמרו לנו, שנראה להם שמבלי לשים לב, הם שמרו שבת.

בכלל, אנשים ממש חמודים. גיליתי שחזיר זה כן נושא משמעותי כמעט אצל כולם. זה לא אומר שלא אוכלים, אבל יש אליו יחס מיוחד. למשל כותבים עליו שירים ("סין קסו, סין חמון, או-און. [בלי גבינה, בלי חזיר, או-און. רימיקס לשיר דרום אמריקאי]). חלק גדול מהמוצ'ילרים הישראלים לא אוכל חזיר, חלק אוכל ומתבייש בזה, ויש חלק שאוכל ואח"כ מרגיש צורך לספר את זה לכולם, מה שאומר שגם בשבילו זה לא דבר טבעי כ"כ.  

ועם כל האוירה האופטימית הזו, היה חשוב לי לכתוב את הפוסט הזה מסיבה שונה. כל הצעירים או הצעירים בנפשם שמתכוונים לטייל בעולם, חשוב שתדעו. יש איזושהי אי בהירות בנושא. כמעט ב100% מהמקרים, כשהחלטתם לטייל בעולם לתקופה ארוכה, קיבלתם על עצמכם התפשרות בהלכה, בלשון המעטה. לא קיימת אפשרות מושלמת של אוכל כשר, לפחות לא בדרום אמריקה. ואני לא מדבר איתכם על כשרות מהדרין, ואפילו לא על תעודת כשרות פשוטה, אני מדבר איתכם על כשרות מאוד מאוד גבולית. אפילו לחם זה דבר שיכול להיות מאוד בעייתי לאכול. מעטים האנשים שמסתובבים עם נפה ומכינים לעצמם את הלחם, וגם אלה נתקלים בבעיות. רוב האנשים מתקשים לחיות על ירקות חצי שנה, וגם אם אתם לא כאלה, כנראה שתתקלו בבעיות. ראו הוזהרתם. אהה, וכמובן שיש בעיות הלכתיות אחרות. לישון בחדר עם בנות, אווירה כללית לא דתית במיוחד וכאלה. גם לצאת מהארץ זה לא לגמרי מותר, לא?

אני לא אומר לא לטייל, ואפילו אני רוצה עוד, אבל תדעו שזה לא פשוט בכלל. אתם יודעים מה, אחד מהדברים שהכי קשים לי, הוא לקלוט שכדי לחיות חיים דתיים אמיתיים, יש אשכרה ויתורים משמעותיים שצריך לעשות, חלומות ותכנונים שפשוט לא הולכים ביחד עם תורה. לא יודע אם טיול או אחד מהם, אבל השאלה נשארת תלויה באויר.
  
רציתי לכתוב משהו לפורים אבל לא הגעתי לזה. אז רק משפט קצר של ארז לב הארי מהשיר "בסוף היום" שמישהי הפנתה את תשומת ליבי לקשר שלו לתחפושות.  

"אם הייתי אני הייתי מישהו אחר".

בעז"ה שנזכה לפורים שובר מחיצות!  
      .

בית יהודי

לה' הארץ ומלואה

אני מנסה לכתוב עכשיו על נושא מסובך, ואני מקווה שה' יעזור לי לא להגיד שטויות.

בתי חב"ד הם אסואציה אוטומטית לטיול בחו"ל. ככל שאתה מטייל יותר זמן ובמקום רחוק יותר, הם מקבלים יותר משמעות. במסירות נפש עצומה החב"דניקים ה"שלוחים" מקריבים את כל ה"חיים" שהיו יכולים להיות להם (חיים במרכאות, כי גם ככה זה לא פחות חיים), כולל ילדות נורמלית לילדים, והולכים לחורים הכי גדולים בעולם, כדי לקרב אנשים ליהדות. גם מבחינה כלכלית הם מחזיקים את הבית, מתרומות, מהכסף של עצמם. זו באמת מצווה עצומה, שלא כל אחד מסוגל לה. הם עושים את זה כי הם חושבים שזה מה שהרבי רוצה שה' יעשו, והקשר איתו והצפייה למשיח נותנים להם כוחות בלתי נדלים לעבודה הקשה. חשוב לדעת, בתי חב"ד למטייל שכולנו מכירים, שוליים מבחינה כמותית למאות בתי חב"ד לקהילות שפזורים בעולם.

כשמדברים על חב"ד צריך להיזהר מלהכליל, כי המון מהחב"דניקים שנמצאים בקשר עם "העולם החיצון" לא נולדו כחב"דניקים, והם לא תמיד מייציגים נאמנה את הדרך של חב"ד. ובכלל, בתוך החסידות הזו יש לא מעט זרמים, שגם אני לא מכיר בכלל.

אני רוצה לספר על החוויה שלי מבתי חב"ד, ואני יכול להגיד ששותפים להרגשה שלי לא מעט בכלל מוצ'ילרים אחרים שפגשתי, חלק גדול מהם דתיים. בטיול יצא לי להיות פעמיים בשבת באותו בית חב"ד, ופעם נוספת בבית חב"ד אחר, אבל אליו הגעתי באמצע השבוע. למי שפחות מכיר, בתי חב"ד מגדירים את עצמם בתור "כתובת לכל עניין יהודי". הם מציעים עזרה בכל עניין, לא רק דתי, ובגדול פעילות השיא שלהם היא ארוחת שבת. בחלק גדול מהבתים יש אפשרות להתנדב בבית חב"ד, וחוץ מחוויה מעניינת גם לקבל מקום לינה ואוכל.

בכל מקרה, הגענו לבית חב"ד בשבת הראשונה, ונאמר לנו שהמחיר לארוחת ערב שבת, שהיא הארוחה הגדולה שמגיעים אליה המון חבר'ה, הוא "תרומה". והמחיר לארוחת שבת בבוקר אחרי התפילה, שמן הסתם מגיעים אליה בעיקר אנשים דתיים שקמים לתפילה, בנוסף למתנדבים, הוא 15 ש"ח. הגענו בערב עם המון ציפיות, ובתפילת ערבית היה ממש מפוצץ. ציפינו לתפילה שמחה עם הרבה שירים, כדי להגיע ללב של החבר'ה, והאמת שהנוסח החב"דניקי המוקפד קצת יבש אותנו. חשבנו שבקהילה שלנו באורוגואי זה היה הרבה יותר שמח ומלהיב. אחרי התפילה יצאנו לחצר, שם חיכו לארוחה קרוב ל200 איש, זה מרשים. אכלנו שם בערב ובבוקר, ארוחות לא מוצלחות בלשון המעטה, אבל אי אפשר להתלונן. לאט לאט התחילה להתפתח אצלי הרגשה לא כ"כ נעימה של התעלמות מהאורחים הדתיים בבית חב"ד. השירים שהם מציעים לשיר מושתקים, הרבנים של חב"ד לא ממש מתייחסים אליהם, בכלל, חוסר נעימות כללית באויר.

במהלך השבוע שלאחר מכן הגענו להתוועדות חסידית בבית חב"ד אחר. אמנם אנחנו באמת חובבי התועדויות, אבל לא פחות קרצה לנו ארוחת הערב הכשרה. היה ממש טוב. אווירה נחמדה ואוכל טעים ומפנק באוירה חמה. פחות התחברנו לדיבורים הארוכים על הרבי המשיח, אבל כיבדנו והשתתפנו. אחרי האוכל הם התעקשו שניקח הרבה לחם ביתי, כי הוא היחיד שכשר.

בשבת השנייה חזרנו לבית חב"ד הראשון. שילמנו בטעות הרבה יותר כסף משצריך, אבל כפרות, תרומה. אחרי תפילת שחרית אחד הרבנים אמר שעכשיו יהיה קידוש ואח"כ ארוחה רק למתנדבים. חשבנו שזו טעות, או שמנסים לנפנף את מי שלא שילם. אבל לאט לאט התחיל להתברר שאין שום טעות. פשוט הרב החליט שעה לפני שבת לבטל את הארוחה. בהתחלה חשבנו שזו אי הבנה תמימה, אבל כשהרב החליט להופיע הוא אמר ש"יחס גורר יחס". לא ידענו על מה הוא מדבר. מה שכן ידענו שמשפחה עם 3 ילדים, זוג נשוי, ו10 רווקים שומרי שבת ש"בנו" על האוכל בבית חב"ד ושילמו עליו כסף, תקועים עכשיו בלי כלום. תחשבו על משפחה עם ילדים קטנים בלי אוכל בשבת שיוצאת בשעה 22. לא קיבלנו שום הסבר, שום התייחסות. מישהי ניסתה לברר אם אפשר לפחות לקבל קצת חלה לאכול, כי את זה בטח לא נשיג, והרב אמר שהוא לא רוצה שהיא תטלטל אותה, היא אמרה שהיא לא תטלטל וזה לא שינה את דעתו. אז מרוב צדיקות הוא גרם למשפחה ולזוג לאכול במסעדה לא כשרה בשבת. אנחנו הסתדרנו ב"ה, עם דגני בוקר "טריקס". הוא נטו גרם לחילול שבת, ועוד לא דיברתי על חילול ה'.

בינתיים התברר שכל מי שהיה בתפילה ולא הגיע מבית דתי דווקא קיבל ארוחה, בלי קשר לתשלום. הוא אמר שהם יחללו שבת בלי ארוחה ואילו אנחנו הדתיים "נסתדר". אחרי תחקיר קצר התברר שהרב טען שהדתיים לא משלמים על הארוחה. לא שהוא נתן לעובדות לבלבל אותו. בערב שבת הגיעו 200 איש, אחרי שנרשמו 70. בבוקר היו אולי 20, כשהרוב המוחלט שהגיע בבוקר שילם הרבה יותר משצריך. כמה שבועות אחרי שמעתי "שיחס גורר יחס" משמעותו, שבשבת הקודמת אחת מהבנות יצאה נגד חב"ד בשיחה עם הרבנית.

זה לא הכל. שמענו עוד סיפורים וגם בסיפור הזה יש עוד. במוצ"ש הזוג שנתקע בלי אוכל הגיע להגיש מכתב תלונה על היחס. אחרי שהם אמרו שהרבי היה מתגלגל בקברו אם הוא היה רואה את זה, הם גורשו בצעקות מהבית, מול כל המתנדבים. אדם מבוגר שהגיע להתלונן, קיבל תשובה ש"אתה רוצה ת'כסף שלך, אין בעיה, בוא אני אתן לך 15 שקל". וכל זה מול כל הנוכחים במטרה לבזות. אותו אדם שילם 200 ש"ח, וגם את ה15 שקל הוא לא קיבל, לא שזה היה העניין.

אני חש מקורב לחסידות חב"ד. מאז אותו הסיפור ואולי קצת לפניו, אני מרגיש רחוק יותר. אין ספק שמדובר במקרה ספיציפי של שליחים שלא בשלים לעבודה הזו. אבל עוד לפני האירוע היה נדמה לי שמדובר בעניין יותר עקרוני. החב"דניקים החדשים מנסים לייצר חב"דניקים חדשים, ולא לקרב ליהדות. מי שהסיכוי ל"חבד" אותו נמוך, כבר לא ממש מעניין. זה דבר לגיטמי ומובן, אבל התנהגות כזאת גורמת לאיבוד הלגיטימציה של הסיסמא "הבית של כל יהודי".

אח"כ חשבנו באירוניה על כך שלפני הקידוש בערב שבת הרב מקפיד להקדים בדיבור רומז משהו, שהוא שומע על יותר ויותר מקרים של ישראלים ששילמו לכל מיני גורמים בעבור כל מיני שרותים, ויצאו בלי כלום. אותם נותני שירותים שעבדו עליהם היו לרוב "דוברי עברית", להגדרתו. לכן הוא מציע לפנות אליו לברר לגבי כל עניין, לפני שמשלמים. אחרי המקרה שקלנו לשלוח מכתב ששילמנו כסף לדוברי עברית, ולא קיבלנו שירות, אהה כן, וזה קרה אצלך בבית. כאילו, אם הייתי משכיר רכב ולא מקבל אותו הייתי עושה מלא בלאגן, אבל בבית חב"ד מאכזב מאוד שזה קורה, אבל מה תעשה, תהפוך ת'שולחן?

הסיפור הזה מצטרף לעניינים נוספים כמו הקצנה בנושאי כשרות, שגורמת לאנשים להתייאש מלשמור כשרות. במקום לתת לאנשים שומרי מסורת כלים להימנע מאיסורים גדולים, באותו הבית חב"ד נאמר ש"חלב עכו"ם וחזיר זה אותו הדבר מבחינתנו". על רב ציוני שעבר שם נאמר ש"מבחינתו אפשר לאכול חזיר". עניין המשיח המוקצן והבעייתי. שוב, זה מקרה קיצוני, אבל לדעתי באיזשהו אופן רק יצא המרצע מן השק, והמקרה משקף עניינים מהותיים.

מצד שני, גם הדתיים צריכים לראות איך הם רגישים יותר לנושא. אם אתה מגיע לבית שכזה, אתה צריך לקבל על עצמך את הלך הרוח. לא לדבר בזמן ששרים, כי "אני מכיר את זה כבר, וזה לא בעיה לדבר". גם לא חובה לפתוח את הנושא הרבי והמשיח, גם אם אתה ממש חושב שזו "עבודה זרה" חו"ח. באת למקום שמנסה להכווין לכיוון מסויים, או שתיתן להם לעשות את העבודה שלהם או שלא תבוא. הם לא חייבים לך כלום, חוץ מחובה מוסרית.

  

לא הייתי מספר את כל זה כדי לצאת נגד חב"ד, מי אני בכלל שאני אעשה את זה. אני רוצה להיות חיובי. הגיע הזמן שהדתיים הלאומיים יכנסו לפרוייקט הבתים יהודיים, כאלה שמשקפים את הערכים שלנו. שפתוחים באמת לכל יהודי, שמוכנים לקבל את קיומן של דרכים אחרות, גם אם זו לא דרכם. בעולם מסתובבים אלפי מטיילים ישראלים, שרק מחפשים פינה חמה וביתית בתוך כל הטיול הזה, אלפי ק"מ מהבית. בזכות המרחק מישראל, מה"כפייה הדתית" וכל ענייני המתח בין דתיים לחילונים, הם מרגישים קרובים ליהדות יותר מאי פעם. זו הזדמנות אדירה לקרב אותם. זו מטרה ראשונה במעלה.

זה קשה, המטרה של החב"דניקים בחיים היא השליחות, אף אחד לא שואל אותם בבית מתי הם יסיימו את התואר. לעומת זאת, הדתיים משחקים על שני המגרשים, ומי שנעלם מהארץ לכמה שנים, "מפסיד" לכאורה ב"מגרש החיים". הדבר הזה מקשה למצוא שליחים ועל יצירת המשכיות ותחלופה של משפחות השליחים. הגיע הזמן לעודד כחברה את הנושא הזה. לא רק התנחלויות, לא רק גרעינים תורניים, גם לא רק שליחויות בתפוצות עם קהילות יהודיות, גם בתים יהודיים. מי מתנדב?                   

ישראל הקטנה

לה' הארץ ומלואה

כל ילד יודע, ש"הטיול הגדול" למזרח, לאוסטרליה ו/או לדרום אמריקה הוא חלק אינטגרלי ממסלול החיים של הצעיר הישראלי. זה קורה אחרי הצבא, אחרי חצי שנה-שנה של גיוס כספים מכּוֹסוֹת של טיפים עם הכיתוב "טיפ טיפה ואני בתאילנד", וקצת לפני שמתחילים את ה"חיים האמיתיים" עם אוניברסיטה, עבודה והקמת משפחה.

אפשר לראות את התופעה הרווחת הזו בעיניים חיוביות יותר ופחות, אבל דבר אחד צריך לדעת - כמות הישראלים שמסתובבת במקומות האלה היא לא גדולה, היא עצומה. לא רק באופן יחסי לכמות הישראלים שקיימים או לכמות המטיילים ממדינות אחרות. היא פשוט גדולה בפני עצמה. ישנן עיירות במקומות מסויימים,שנבנו סביב אטרקצית טיולים כלשהי. עיירות כאלה ריקות מתושבים כמעט לגמריבמשך השנה, ואילו בעונת הטיולים ה"מקומיים" עוברים לשם כדי לעשות קופה על התיירים. במקומות כאלה כמות המוצ'ילרים [תרמילאים, לשוחרי העברית] הישראלים יכולה להגיע ל50% מכלל המטיילים שנמצאים בעיירה. כמעט בכל עיר
תיירותית ניתן למצוא מספר הוסטלים [כנראה הכי זולים שיש] שלנים באים רק ישראלים. אם יבוא לשם תייר אחר הוא יחשוב שההוסטל לא מיועד אליו, כשהוא דווקא כן.

בלשון המעטה, לא מאוד קשה לזהות ישראלים. בד"כ הם ילכו בקבוצות, הבנים יהיו עם זיפים, כולם עם סנדלי שורש, הרבה מהם עם מעילים של “the north face”, ורובם ידברו בקול ויעשו בכלליות הרבה רעש ובלאגן [לאו דווקא בקטעהשלילי, "עושים שמח"]. אהה, וכולם, אבל ממש כולם, ידברו בעברית. סתם. עם כל הבעיתיות שיש ב"ישראל הקטנה", אחרי הכל גם אני ישראלי, והכי כיף איתם.
האירופאים סתם חנונים.

מעניין מאוד לחשוב איך מתייחסים המקומיים והתיירים האחרים לסיטואציה ההזויה הזו. כי מי שלא מכיר את העובדות, ורואה ושומע את הישראלים, בטוח שמדובר במדינה בגודל של סין. לדוגמא, טיילתי בארגנטינה, המדינה השמינית הכי גדולה בעולם. 4 שעות טיסה מצפון לדרום. ה"טון" הישראלי שמורגש שם מדהים בעוצמתו, כמובן שרק באזורים מאוד מסויימים. וככה גם בכל מדינות
דרום אמריקה. יש אנשים, לא הרבה אמנם, שהבינו את הפוטנציאל שגלום בישראלים, בעיקר הכלכלי אבל גם הרוחני [נדבר על חב"ד בהזדמנות בעז"ה]. ישראלים שטיילו ונתקעו באיזה מקום, יהודים שהגיעו מהערים הגדולות לתפוס איזה נתח, וגם חלק קטן בצורה מפתיעה מהתושבים של המדינה, כל אלה פתחו עסקים שמוכוונים לישראלים. דוגמא סתם בשביל לשבר את האוזן. באל קלאפטה יש
הוסטל שנקרא "פנק-אותה".

דיברנו בספרדית עם בעל הוסטל באיזה עניין, וכשמישהו התעניין אצלו לגבי טיב האוכל במסעדה מסויימת הוא אמר בעברית "אאא, חצי כוח", זה סלנג ישראלי מספיק חדש שגם לא כולכם תכירו אותו. שאלתי אותו אם הוא יהודי, והוא ענה "לא, אבל אני חכם". כשטיפסנו עם מדריך צ'ילאני על הר געש פעיל בגובה 2800 מטר ולחלק היה קשה, הוא אמר בעברית ש"הכל בראש". לפני כן הוא תידרך אותנו להוציא את "המכוש, הקסדה והכפפות". כמובן, הכל בעברית. להרבה אנשים קשה לבלוע את הישראליות. הישראלים רצים ממקום למקום, לא מנומסים, מתווכחים על המחיר. חלק קטן, בד"כ אלה שהשכילו לפתוח עסקים לישראלים, נהנים ומתחברים
לפתיחות, לבדיחות ולתרבות הקומבינה הישראלית.

לי, בתור ישראלי שלא גר בארץ כבר חצי שנה, היה מפתיע ולא קל לראות את ה"ישראליאדה" הזו. אנחנו רגילים שאם אנחנו שומעים מישהו מדבר חצי מילה בעברית, אנחנו מיד מזמינים אותו לישון אצלנו בבית, דואגים לו לארוחת שבת [כפרה עלינו, איזה צדיקים]. ופתאום אתה מגיע למקום בו הישראלים כ"כ רגילים לפגוש ישראלים אחרים, שיכול להיות שתחלוף מול קבוצה של ישראלים
ברחוב, כולכם תדעו שגם הצד השני ישראלי, ובכל זאת לא תגידו שלום. זה היה ממש היה מוזר לי בהתחלה. אנחנו 15,000 ק"מ מהבית, איך אתה מתעלם ממני, אבל מהר מאוד מתרגלים.

ישנה בעיתיות כלשהי בישראליאדה. מרוב ישראלים כבר לא רואים את הנוף. אדם מגיע לארץ חדשה, להכיר תרבות חדשה, להתאוורר, ובמקום זה הוא מדבר כמעט ורק עברית, שורץ רק עם הישראלים, עושה את המסלולים שכולם, אבל כולם,
עושים. זה לאו דווקא רע, השאלה מה באת לראות. לי אישית זה לרוב היה נחמד, אבל לפעמים מכביד. עלינו לתצפית מוכרת ומדהימה שנקראת "הק"מ ה17". בדרך למעלה ספרנו למעלה מ-50 ישראלים, כשבכל ההר לא היו יותר מ-100 איש. אפילו
למפעיל הרכבל היתה חולצה של "עמינח, עד קצה העולם". כאילו, נשמות, אני אוהב אתכם, אבל תנו קצת אויר.

המגוון של הישראלים שמטיילים הוא ממש מדהים. בחיים שלי לא פגשתי כ"כ הרבה סוגים של אנשים בזמן כזה קצר, ועוד דיברתי איתם. קיבוצניקים, צפונים, ערסים, דוסים, עולים חדשים, הכל מהכל. העדריות הישראלית גורמת לכולם לעשות באותו שלב בחיים ובאותם מקומות, את אותם הדברים. ברם, מעניין לראות איך כל אחד מוצא את עצמו בתוך כל זה. אחרי הכל, בארץ רוב האנשים לא ממש מטיילים. ובאמת, כל אחד נכנס לפינה שמתאימה לו. יש מוצ'ילריים מורעלים, שהולכים רק לטרקים קשים וארוכים, יש את הרוב השגרתי, שקצת מטייל וקצת מתבטל, יש את הסטלנים שבאו לעשן ויש את המוצ'יקלאברים, שנסעו עד לפה רק כדי לצאת למסיבות כשמאחוריהם נוף אחר. אהה, ויש גם כאלה שלא ממש מבינים איך ולמה הם הגיעו לפה. זה באמת דבר מעניין.

יש לא מעט אנשים, והרבה דתיים ביניהם [אגב, המון דתיים, מי יותר ומי פחות, מטיילים בעולם], שמזלזלים בתרבות "הטיול הגדול" הישראלית - מה רע בארץ שלנו, מה יש לך "לחפש את עצמך" בשדות זרים. מן הסתם שבגדול הם צודקים. מצד שני, כיף לראות אנשים שמחפשים את עצמם, שנמצאים בפרשיות דרך בחיים וקצת לוקחים הפסקה מהכל, כדי לחשוב ולהתאוורר. לאן יש למהר, אח"כ המסלול קצת קבוע, עכשיו זה הזמן להינות. ובאמת, הרוב ממש אנשים חמודים שכיף ומעניין להיות איתם. בעז"ה, שימצאו רק דברים טובים.