לה' הארץ ומלואה
כידוע, ועדת קישוט, הידועה גם בשם "שליחים", עובדת קשה בימי החגים. כשיהודי מן השורה שומע את המילה "חג", עולות בעין רוחו אסוצייציות כמו אוכל, משפחה, תפילות. כששליח שומע "חג", הוא שומע "עבודה, הרבה". ישנו דיון הלכתי האם באמת צריך ללמוד את הלכות הפסח 30 יום לפני החג, אם כן, אז למה, ומה ההבדל משאר החגים. אנחנו השליחים הולכים לדעה הכי מחמירה, ומתחילים בהכנות לכל חג חודש לפני המועד המקורי שלו. וכמו שאומרים בגן, "חיים מחג לחג". ולמי שטועה לחשוב – אז לא, אני לא ממורמר מזה בכלל, להיפך – בשמחה. פשוט בראיונות לפני בשליחות לא היה צריך לשאול אם אני יודע לנגן בגיטרה (אם למדתי שנתיים ואני יודע לנגן רק את "לדוד משה" ו"יונתן", זה נחשב שאני יודע?), אלא האם עברתי הסמכת קרפים בצבא, והאם הריאות שלי גדולות מספיק כדי לנפח הרבה בלונים. סתם, באמת בשמחה.
לטובת המעוניינים לשמוע בכלל, והשליחים הפוטנציאלים שבהם בפרט, אני אספר קצת על הפעילויות עליהן עבדנו. שוק פורים של בית הספר היסודי, פעילות לגן בנושא פורים ומגילה, משחק לסעודת החג למבוגרים, צ'ופר אחד לחלוקה בקריאת המגילה ואחר לחלוקה בתיכון ושוק פורים לילדי הקהילה בארגון של בני עקיבא. הסיפור עם "בני" קצת מצחיק. (ככה קוראים לבני עקיבא בדרום אמריקה, זה נשמע פחות פורמלי. מי שבאמת מכיר את בני עקיבא קורא לה בשם הפרטי). הקהילה רצתה ש"בני" יארגנו את שוק הפורים. אז היא פנתה אלינו, השליחים הרווקים, שנדבר עם ההנהגה של התנועה על זה. אז הלכנו ודיברנו, אבל אז הבזיקה בנו ההבנה ש"ההנהגה של בני" זה בעצם אנחנו, אז הכנו את שוק הפורים. בעצם, סתם אני מלכלך, המדריכים עשו הכל.
האמת היא שאת כל פירוט הפעילויות הזה כתבתי סתם כדי להרשים אתכם. את עיקר המאמץ השקענו בקישוט של בית הכנסת. המסורת המקומית היא שלקראת שבת "זכור", מקשטים השליחים את בית הכנסת בנושא מסויים. אחרי חשיבה ארוכה הצלחנו לחשוב רק על טקס האוסקר, בתור נושא. אני יודע שזה נשמע קצת לא חינוכי. טוב, בעצם זה באמת לא חינוכי. בכל מקרה, מוחנו הקודח ופינו העוד יותר קודח, לא הצליחו להפיק רעיון טוב יותר. סבלנו רק מבעיה אחת, ארבעת השליחים, להלן "אנחנו", הם חבורת חסרי כל כשרון אומנתי. הבנות לא בנות, הבנים כן בנים. לאן נעלם "כתב הקומנרית" שהיה פעם, ירידת הדורות.
 |
| אני צבעתי את נגן הסקסוקפון! כל הכבוד לי! |
ובכן, מסתבר שעוד לא נס ליחם של הניסים, עמדנו במשימה, ועוד בכבוד רב, ב"ה. השליח השני עיצב פוסטרים במחשב, שליחה אחת הקרינה מהמחשב דמויות ושירטטה על קלקר, השנייה צבעה את הדמויות הגזורות, ואני גם ניסתי לעזור במה שאני יודע. אהה, פה היתה בעיה, אני לא יודע. אז קיבלתי משימות שיעסיקו אותי ושיעזרו לי לא להפריע לאחרים. באמת שיצא פצצה. כל בית הכנסת היה מלא בכוכבים ובלונים מזהב, ופוסטרים של סרטים עם בדיחות פנימיות. העמדנו דמויות של לימוזינה, תזמורת, צלם, וכמובן, פסל אוסקר. ממש נראה כמו בית עבודה זרה, סתם, חו"ח.
 |
| and the oscar goes to |
ההשתכרות יוצרת סיטואציות מצחיקות. למחרת פורים בא אלי חבר אורוגוושי, ומתחיל לשאול אותי שאלות על דברים שאמרתי יום קודם לכן. הקטע הוא שאני זוכר מה היה, אבל לא עד לרמת המשפט. אז התחלתי לנתח איתו את האמירה כאילו מישהו אחר אמר אותה. מצב מצחיק, כאילו איפה הבנאדם שומר את כל הדברים האלה כל השנה. גם חבר מהארץ סיפר לי סיפור מעין זה. הוא השתתף בכל מיני אירועי פורים, במקומות מוקפי חומה יותר ופחות. הוא אמר לי שפורים הזה היה פורים של "הנקודה". שאלתי אותו מז'תומרת. הוא הסביר שמתקשרים אליו אנשים שהשתתפו איתו בכל מיני חגיגות פורים, ואמרו שהוא ביקש מהם בשכרותו, להתקשר אליו אחרי החג ולהזכיר לו שהוא היה ב"נקודה". הוא הודה להם, ונתקל רק בבעיה אחת, הוא לא זוכר על איזה נקודה למען ה' הם מדברים.
אתם יודעים מה, האיר בי כרגע משל גברי במיוחד על אלכוהול. "חייב אינש לבשומי". ההבדל בין שכרות טובה לרעה הוא ההבדל בין אפטר שייב לבושם. אפטר שייב מסריח, בושם – מבשם, מפיק ריח טוב.
נו טוב, לפחות ניסיתי. אמרתי לכם שאומנות ואני זה לא זה.
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה