בס"ד
אמנם ברמת הספרדית הנוכחית שלי, לא הרווחתי את הזכות לצחוק על השפה של אף אחד, אבל בכל זאת, תרשו לי שלא להתאפק. בשבת האחרונה הלכתי עם כמה חברים לעיירת נופש קטנה, לדירה מושכרת של מישהו. האמת היא שנראה לי שכל אורוגואי, חוץ ממונטוידיאו (עיר הבירה, ידעתי שלא ידעתם), עונה להגדרה "עיירת נופש קטנה", אבל בואו לא ניכנס לפרטים. חשבתי שאני "עוקץ את המערכת", כשאני הולך לשבת מחוץ לקהילה, אז"ש. מעבר לזה שהשלמנו מניין, הייתי חזן בקבלת שבת, ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, קורא בתורה בשחרית ובמנחה, ואמרתי דבר תורה בסעודה שלישית. כמאמר הכתוב, "באנו להתחפ"שן ויצאנו מחופ"שנים" (מהמילים חייל פשוט). בטח אתם חושבים שבאתי להתגאות, אז יכול להיות, אבל אני פחות מודע לזה. פשוט בחיים לא עשיתי את כל הדברים האלה, דווקא היה כיף.
ממש מעניין לראות איך במקומות די נידחים, כמו אטלנטידה אורוגואי, היו פעם קהילות יהודיות מפוארות. ולמה סיפרתי לכם את כל זה, סתם כי בא לי. אהה, וכדי לספר על פנינת הלשון החדשה. עשינו ארוחת ערב שבת אינטימית של 4 אנשים, ובסופה שרנו שירים שבתיים יותר ופחות. אחד מהחבר'ה התחיל לשיר "הוא ישכח ירושלים, תשכח ימיני". די מצחיק, לא? בבחינת סרסהו ועקרהו.
אגב ארוחות שבת אינטימיות, בשביל הישראלי הממוצע, לעשות ארוחת שבת בלי אורחים זה לגיטימי לגמרי, למה לא בעצם. אם הוא הזמין שני אורחים, וואי, הוא כבר יצא שפיץ רצח. אז זהו, שפה, אם הזמנת שניים - אתה מרגיש רמאי. בשבת הקודמת ראיתי את שולחן השבת של אחת ממשפחות השליחים, כשהם עשו ארוחה רק לעצמם (ששש, אל תגלו). שולחן לא קטן כ"כ, אולי 6 מקומות, אבל אני ממש התרגשתי, ברצינות. מז'תומרת שאפשר לראות את האנשים בקצה השולחן, לא הגיוני. (אהה, ושתדעו, אני מאוד נהנה לעשות את כל הדברים האלה, זו סתם צורת כתיבה).
כבר דיברנו פעם על זה שהשליח נבחן בצורה מדוקדקת יותר, בתור נציג התורה, העם והארץ. אז הפעם גיליתי את הצד השני של המטבע. באותה השבת עם החבר'ה הצעירים, התחלנו להריץ בדיחות. בכל פעם שדבר כזה קורה, אני נוכח לדעת שאני זוכר רק את הבדיחות של שלמה אבס לבית ספר, מצידו אחד של הסרגל הכרונולוגי שלי (=גיל, צעיר), ו2 בדיחות שחורות מהצד השני שלו, המאפיר יותר. אז סיפרתי את הבדיחות של שלמה אבס, וכשזה לא הלך, הלכתי על כל הקופה, וסיפרתי את השחורות, בדיחות שואה ליתר דיוק. אתם יודעים, זה לא מסוג הבדיחות שכותבים, ואולי תגידו שגם לא אומרים, אבל זה כבר נעשה. בכל מקרה, סיפרתי בדיחות לא שחורות מדי או משהו, ובמקום לצחוק (או לא), הם ממש כעסו עליי. "אתה לא מתבייש, אתה עם כיפה על הראש. אם גוי היה אומר את זה, היינו מרביצים לו. איך אתה מסוגל?". אווץ', טעות שלי. עוד ניסיתי להגן על עצמי שאני לא גוי, ושלשמן מותר להגיד על עצמו שהוא שמן, ולאחרים - לא, אבל ויתרתי. אל תנסו את זה בבית. ואם בכל זאת אתם מנסים, אז באמת רק בבית.
האדם מיוחד מכל חיה אחרת בהיותו מדבר. וכמו שנוכחתי לדעת בפיסקה האחרונה, כשמתמשים ביכולת הזו בצורה לא טובה, משלמים. "ויז גרייט פאוור, קאם גרייט רספונסביליטי" (לכו תסתבכו אתם עם הבעיות של ה"וורד" בחילופי שפות, אני גם ככה כבר רגיל לכתוב בפונטיקה). כדי לעשות שימוש נכון בכח הדיבור, צריך לעשות בו שימוש מושכל. מספרים על אחד הצדיקים שאמר, שהפה משול לתנור אש, בכל פעם שפותחים אותו מאבדים חום. זה נשמע קצת דיכאוני ומסתגף, אבל המשל לא אמר שאסור לפתוח את התנור, לפעמים צריך להכניס אוכל, להוסיף עצים או סתם להינות מהאור ומהחום. מה שהוא כן לימד אותנו שאיך שלא תראה את זה, לפתיחה של דלת התנור יש מחיר.
קשה למצוא את האיזונים הנכונים בנושא הזה. מצד אחד, כשאדם מדבר יותר מדי הוא מרגיש מרוקן, נטול כוחות. מצד שני, גם להיות נזיר שתקן זו לא חוכמה גדולה, בעצם זו כן חוכמה, אבל לא בטוח שזה מה שנכון. אדם חכם אמר לי פעם, שאנשים שמדברים בלי מעצורים, עושים את זה בגלל מחסור בשקט נפשי. הם מתקשים להקשיב לעצמם ולאחרים, לדברים שלא נאמרים, אז הם ממלאים את החלל בדיבורים. הרבה מאיתנו קצת כאלה. אם כמה חבר'ה ישבו ביחד, ולשנייה לא יהיה מישהו שיבלבל את המח, ישר מישהו יגיד, "אז מה, אתם מגיעים לפה הרבה". אולי גם זה חלק מהתוצאות של התרבות המערבית המושמצת, זה שאנחנו חייבים למלא את השקט במלא רעשים אנושיים וטכנולוגיים כאחד, שלרגע לא נשמע את עצמנו חושבים.
בפן אחר של הנושא, ונעזר במשל מהעולם הצבאי, גם בענייני דיבור אנחנו מתקשים למצוא את הפטיש, ונוטים ליפול לאדיש או לרגיש (האצבע היורה מחולקת ל3 חלקים. המפרק העליון רגיש מידי, התחתון אדיש מדי והאמצעי אידאלי, פטיש). כולנו נזהרים מלהצהיר הצהרות, כדי שאח"כ לא נהיה מחוייבים אלהם. אבל יאללה, אי אפשר להיות כאלה מחושבים כל הזמן, צריך ללכת קצת עם הדחף הספונטני. בא לי לזרוק לאויר משהו מפוצץ, למה אני צריך לעשות חשבון לכל העולם, מה יקרה ומה יגידו.
גם בנושא הזה, אין לי חידושים גדולים לסבר בהם את אוזנייכם. אני כן מרגיש הבדל משמעותי בין דיבורי שטות לדברי תורה. דברי תורה משאירים אותי בהרגשה פחות מרוקנת, כאילו לפחות לדיבור הייתה מטרה. שהוא לא היה סתם בזבוז לשווא של כוחות. כנראה שגם בדיבורי קודש צריך להיות מחושבים, גם הם מקררים את התנור. אבל אם ה' ציווה עלינו להגיד אותם, הוא בעז"ה גם יזכה אותנו להינות מפירות ההשפעה החיובית שלהם עלינו.
פעם כשלמדנו בחבורה קטע של ר' נחמן, מישהו הציע לנסות מדי פעם כששרים או כשמדברים, לזמזם או לשיר בשקט, אולי להרגיש עם היד את זרם האויר שיוצא בדיבור. כל צורה שתעזור לאדם להרגיש בזה שהוא זה שמדבר, להבין שהקולות האלה יצאו מהפה שלו. בכלל, לחזור ולהרגיש משהו זה חשוב. לא לתת לחיים לחלוף לידנו.
