יום שישי, 26 בנובמבר 2010

jidon

אולה טודוס,

תשמעו, אתם לא מבינים מזה. עשינו חידון ישראל לתנועות הנוער בעיר. אולי זה נשמע כמו עוד פעילות עם שם מפוצץ, כשבסוף באים 5 אנשים, אבל לא, היו איזה 250.
בכלל, הקטע עם התנועות נוער פה ממש חזק. רוב הנוער היהודי שגם קורא לעצמו יהודי, נמצא בתנועות נוער. אין פה יותר מדי יהודים, אבל יש 7 תנועות נוער! נראה לי שזה יותר ממה שיש בישראל, ועוד נסגרו כמה. הם גם סופר-ציוניים [באמת סופר כשר (ציוני זה פחות משמעותי בהקשר הזה) לא היה מזיק פה. אחרי הכל, נמאס לאכול אותו השוקולד בעטיפה הסגולה של קדבורי].

עם כבר נכנסים קצת לנושא הזה של התנועות, יש להם קטע ממש מצחיק להשתמש במילים פלצניות בעברית, בד"כ בהקשרים מוטעים. למשל, לפגישה קוראים "אסיפה". לאחראי על הפעילות החוויתית קוראים "כיף באירועים".
יש עוד כמה, סתם לא עולה לי עכשיו. הם גם שכחו שעברו איזה 60 שנה מאז שהקימו את התנועה שלהם, אז הם ממשיכים באותם הערכים בדיוק. אחד מעשרת הדיברות של "מכבי הצעיר" (דיברתי עליהם עם מישהי באנגלית והיא קראה להם "מכבי בייבי"),הוא "מכבי הצעיר חסכן ולא קמצן". אכן, דברי אלוקים חיים.  בית"ר עוד שרים על 2 גדות לירדן, כועסים על בן גוריון ורבין על אלטלנה, ומעריצים את ז'בוטניסקי בצורה פולחנית למדי. יש תנועות שלא שמעתם עליהם בחיים- חזית הנוער ("חסית" אם אותה דרום אמריקאי), הנוער הציוני, הבונים-דרור, מצלצל מוכר למישהו?

הם גם רציניים רצח עם התנועה שלהם, לא כמו בארץ. אצלנו עם מישהו נשאר מדריך בכיתה יב', החניכים יכינו לו עוגה, כשממנה תצא שרית חדד ותשיר לו "אז תשיג לך חיים, כי אין לך ברירה". פה רק ביב' מתחילים להדריך [חוץ מבבני עקיבא (החבר'ה קוראים לה "בני" או הבייביסיטר לילדים של השליחים). שם נהיים חניכים בגיל 4. בגיל 15 אתה רכז של היבשת]. אח"כ יוצאים ל"שנת" בארץ [שנת הכשרה. סמיכות בדקדוק, היא לא הצד החזק, כמו שבטח הבנתם. לכיתות בגן יש שמות של ערים. למשל, "כיתה ירושלים". אהה. אני עוד חייב לכם בלנ"ד הקלטה של נוסח ברכת המזון של הגן. הקשר לברכה המקורית מקרי בהחלט. זה מתחיל בהקדמה של רבע שעה של "הנני מוכן ומוזמן לקיים ברכת הזאת, הזאת" (דיברנו על סמיכות לא?). אח"כ יש 10 מילים שמזכירות את הברכה המקורית-במנגינה לפחות.], וחוזרים לשנתיים (!) נוספות בתפקידים בתנועה. כאילו יש מצב שאתה בא לרופא יהודי, והוא אומר לך "מצטער, אני חייב לעוף, הזעיקו אותי. אני ראש "כיף באירועים", ודיווחו לי על פעילות לא כייפית". 


טוב, כל העסק התחיל בצורה די תמימה. רצינו ליצור קשר עם התנועות, אז הצענו לפדרציה של התנועות לעשות טורניר כדורגל בין התנועות.
הם בדקו ואמרו שהתנועות מעדיפות חידון בנושא ישראל שיסכם את החומר שהם למדו (חנונים. כנראה שהם חטפו הרבה מכות בבית ספר). לשליח זו אמורה להיות הרמה להנחתה, אבל לא ידענו איזה בלאגן מחכה לנו.
זה התחיל מזה שהראשי תנועות הלכו לחבר'ה שלהם וסיפרו ש"הגיע שליח ממש עשיר מישראל ורוצה להכיר את הבוגרים. רצינו לעשות טורניר כדורגל, אבל הוא התעקש על חידון" (הם גם סיפרו להם על פרס בסכום אסטרונומי ודמיוני שאנחנו הולכים לחלק).

עבדנו על השאלות, המצגת, הצד הטכני. זה לקח מלא מלא זמן. בחן את עצמך: "מה משותף ליניב, עוזי, ואי.סי.קיו" (המצאה ישראלית). "מה הפתרון של שלמה ארצי לבעיות בישראל" (ארץ חדשה). בני עקיבא הצליחו לטעות בשאלה "האם צמים כשתשעה באב יוצא בראש חודש" (צדק מי שאמר שהתנועה נקראת על שמו של עקיבא לפני שהיה רבי. סתם).
עוד עניין הוא שהתנועות מקדשות את הציונות ומתעלמות מכל היסטוריה קודמת. כמה סוכר הרצל אהב בקפה? 2, הרבה חלב. איך קראו לבן של אברהם אבינו? מי זה אברהם ומזה השם משפחה המוזר הזה "אבינו"? 

ב"ה החידון הגיע. מיליון אנשים. התחיל נחמד. לא יודע מתי, אבל די יודע למה, העסק התחיל להתחמם. השיפוט לא היה נורא עקבי. אחרי החידון היה צריך להיות די.ג'י (די.שיי. בספרדית). כל תנועה שהפסידה עזבה בכעס.
כל שלב הטונים רק התחממו, זה לא טוב וזה טוב. איך החשבתם להם בתור זמר בישראל את "ארי איינשטיין". באמת, שבסוף חוץ מהמנצחים שאמרו תודה, כולם כמעט הרביצו לנו. הם תחרותיים ברמות קשות, וגם ממש צריכים את הכסף. זה היה מפחיד והזוי. וגם שאב לנו את הכוחות עד תום. סיימנו את החידון גמורים והמומים, כשאף אחד לא נשאר לדי.ג'., והוא די מפורסם בישראל.
הזמנו את הראשי תנועות לארוחת שבת, במקרה שמישהו יבוא אני הולך עם שכפ"ץ. בדבר אחד הצלחנו, התנועות מכירות אותנו. אולי נחלק להם צ'ופר, תמונה עגולה של השליחים וחצים לזרוק עליה.

ואם חשבת להתלונן על איך נתת את כולך לאנשים שאתה לא מכיר והם ירקו עליך בחזרה, אז כנראה שלא הקשבת טוב למאמר חז"ל "כל מצווה שכרה בצידה". המצווה פה. השכר? בצד.
סתם, ב"ה. חוויה טובה

חג גאולה שמח!

יום שלישי, 23 בנובמבר 2010

Cumpleaños Feliz

טוב, ביום שישי היה לי יום הולדת 23. תודה על הברכות שלא איחלתם. יש לכם הזדמנות לתקן בלועזי. אני אנסה להתעלם מהעובדה שהפייסבוק גילה לכם. 
יום הולדת זה יום לא קל. עזבו אתכם משטויות של "אני כזאת זקנה, בחיים אני לא אומרת בת כמה אני" (זה מזכיר את הילדים בבית ספר שלא מספרים כמה הם קיבלו במבחן. לנגוח בהם, אהה? סתם, חו"ח).
יש משהו כבד באויר, רצינות כזאת. מה גם שהציפייה שיעשו לך מסיבת הפתעה בלי שתזכיר להם, אולי מתחילה בילדות, אבל לא ממש עוברת בהמשך. אני לא כ"כ יודע להסביר מה בדיוק גורם למועקה. "הזמן עובר ולא הספקתי כלום" - גם אם זה נכון, אני לא מחזיק מזה. זה לא בא ממקום מקדם (כמו הילדה שמראה לך את הציור ואומרת "תראה איזה מכוער" רק בשביל שתגיד לה שזה יפה. מסתבר שאני ביום נוסטלגיה).

בראש השנה שעברה היה לי חלום. אני די זוכר אותו, שזה אירוע נדיר בפני עצמו. הייתי בקומת חנייה בקניון בלב המפרץ. מבעד לזכוכית ראיתי שני ילדים דומים ודי קטנים  (5-8) יושבים ביחד בתוך אמבטיה. החדר היה די חשוך, מואר קצת באור כחול. הם היו נקיים ויפים, עם ראש מגולח. הם לא חייכו. בעיינים שלהם יכולת לראות שהם עברו משהו לא פשוט.
אח"כ היה חלום נוסף. גם בו, ילדים מאחורי זכוכית. הפעם החדר היה מואר. היו הרבה ילדים, הם חייכו ושיחקו. הפעם היה להם שיער.
סיפרתי על החלום לחבר. הוא הסביר לי שמים הם סימן להיטהרות, ששיער ארוך הוא סימן לדין. הילדים עברו משהו קשה. רואים את זה עליהם, אבל בסופו של דבר הוא טיהר אותם, בירר אצלם דברים. אולי שניים הוא סימן לשנתיים.
הילדים בחלום השני חזרו להיות מי שהם. הרבה ילדים שמשחקים. גם מבעד לזכוכית, יש מרחק. אבל אחרי הכל יש גם שמחה.

חב"ד נוהגים להגיד בכל יום את מזמור התהילים של הגיל שלך. נגיד מלאו לי 23, אז עכשיו סיימתי להגיד את מזמור כג', והתחלתי את שנתי הכד'. נראה לי שאפשר למצוא במזמור את העבודה שלך להשנה.  
מזמור כ"ג שסיימתי להגיד הוא מהמזמורים המוכרים. "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר". אפשר להבין אותו בכמה צורות. מצד אחד יש שמחה בה'. מצד שני קושי. עניין העיקרי בו הוא, שההרגשה שה' נוכח ממלאה בכוחות. עוזרת לסבול ייסורים. "שבטתך ומשענתך המה ינחמוני". לא רק כשאתה משענת שלי, גם שאתה מכה אותי בשבט (מקל) אני מתנחם, כי אני יודע שלפחות הם ממך.
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע-כי אתה עמדי".
ואחרי הכל, מה אני בסה"כ רוצה? "נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו". שתמשיך להיות הרועה שמוביל אותי, אבל שזה יהיה בשמחה. גם אם אני מסתובב במעגלים לפעמים, שיהיו מעגלי צדק, שתהיה להם מטרה, שאני אצליח להרגיש אותה. זה מזמור של קושי שמתחיל להתברר. הלכת בחושך הרבה זמן. פתאום אתה רואה אור. הוא לא לגמרי ברור, אתה גם מסתנוור ולא מבין מה קורה, אבל לפחות גילית שלמערה יש סוף. שחושך הוא לא מצב נתון. ואתה מתפלל שתזכה להמשיך ללכת, אבל שזה יהיה באור.       

אנחנו לא אוהבים לראות סבל. אבל אם אנחנו כבר שומעים על אחד, אנחנו לפחות מצפים שיהיה מרגש. אם אנחנו רואים בנאדם על הקרשים נחפש את "הסיפור" שלו, מתי אבא הרביץ לו חו"ח, מי אנס אותה חס ושלום. פחות מזה? תפסיק להיות בכיין, יש אנשים שבאמת קשה להם, אל תבזבז לי את הזמן. אנחנו לא באמת אומרים את זה, אבל יכול להיות שזה נמצא באיזהו מקום.
אין מפורסם שכשהוא יתראיין לעיתון הוא לא יספר על ה"שמיכה" שהילדים בכיתה עשו לו, איך הוא התמכר לסמים, ושהוא מזריק עוגיות שוקולד-צ'יפס 37%. הזננו את המושג של הקושי. הוא צריך להיות קושי ביחס לאחרים, לא לעצמו. סרט אקשן שריגש אותנו אתמול, נראה אומלל היום. איפה הפיצוצים, איפה הבחורות? 
אנשים עוברים רגעים קשים. לא תמיד יש להם הסברים למה ואיך. יכול להיות שהם בעצמם לא יודעים. אבל העניין הוא שכקשה, לא שואלים שאלות.

בפרשת "וישלח" יעקב נאבק עם ה"איש". מי האיש, מה הוא רוצה? התורה לא אומרת לנו. אבל יש חושך, ולכן הוא קיים. 
יעקב נאבק, הוא לא יודע במה, לאיש אין שם. זה לא משנה מי הוא. העיקר הוא המאבק. יעקב נלחם על חייו. הוא גם נפצע.
לוקח זמן, אבל בסוף האיש הוא שצריך לברוח. האור מגיע ואין לו קיום באור. גם יעקב לא יידע להסביר אח"כ מה קרה שם.
אבל הוא לא נותן לאיש ללכת לפני שיברך אותו. אם סבלתי, לפחות תראה לי שזה היה שווה. הקושי הוא שמברך בסוף.
האיש משנה ליעקב את השם. עד עכשיו היו לך דברים בעקביך, אולי עשית חטאים. עכשיו שינית מהות. זה לא טוב או רע, פשוט שינית מסלול. העובדה ש"שרית" עם אנשים, ששרדת אותם, הייתה בזכות זה שגם עם אלוקים שרית-ואז יכולת להם.
היית עקום, עכשיו אתה ישר-אל. הקושי הורס, יעקב נשאר צולע, הרושם של המאבק ניכר, אבל מבחינה פנימית הוא נולד מחדש. 

"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". גם כשאני הפסקתי להאמין, האמונה שלך בי הצילה אותי. עכשיו כשבוקר, אפשר להסתכל לאחור, להצביע ולהגיד שגם זה היה חסד, פשוט לא היה לי את האור כדי לראות.

טוב להודות לה'

יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

קלאסיקו. וואו. השאלה הראשונה ששואלים אותך כשאתה מגיע לאורוגואי, עוד לפני "כומו טה שמאס?" (איך קוראים לך), היא "נאסיונל או פנירול?". אלה שתי קבוצות הכדורגל המובילות במדינה, אבל זה הרבה יותר מכדורגל. זו הגדרת מהות. כשההורים ממלאים בחדר לידה את הטפסים של הרך הנולד, מיד אחרי שאומרים להם "תקיפו את השם המועדף: אלן / מרטין / דניאל" ו"רוצים לעשות לילד עגילים גרוזינים מכוערים? (וזה באמת קורה!)", הם צריכים להחליט אם נסיונל או פנירול. זה כמו סעיף הלאום בתעודת זהות כחולה, רק שפה אין כוכביות במקום תשובה. שלוש שעות לפני הקלאסיקו (המשחק בין הקבוצות) העיר שוממת. והיא מצליחה להיות שוממת אפילו יחסית לדומינגו (יום ראשון) רגיל (העניין עם הדומינגו מעניין. המנוחה ביום הזה כ"כ מקודשת, שאפילו בעלי עסק שיכולים לעשות קופה על חשבון התיירים, יוותרו ויענגו את הדומינגו).


אתה מתקרב למגרש, מלחמה. כל הרחובות במרחק קילומטר מהאיצטדיון חסומים, ולא למכוניות, לאוהדים של הקבוצה השנייה. זה מגיע למצב שאתה מפחד ללכת נגד התנועה של האוהדים של קבוצה אחת, כי אז יבינו שאתה שייך לקבוצה השנייה. מדינה של 3 וחצי מיליון תושבים, ממלאת בקלות איצטדיון של 60 אלף מקומות. בישראל לדוגמא, כמות כפולה של תושבים לא ממלאת יותר מ20 אלף מקומות. כל הכרטיסים זולים, אלה הרגעים של האנשים הקטנים להוציא תסכול. וגם הוא, ברוגע בסה"כ (אולי בזכות הסמים). העידוד חיובי, בעד הקבוצה וכל הזמן, לא רק מקללים את השופט ואת השחקנים שלך. בחוץ תור של 300 מטר של אנשים שמחכים להיכנס. תור מסודר ושקט. בפנים פסטיבל חבל"ז. רק חבל שהכדורגל לא מספק את הסחורה. והשאלה האקוטית שמישהו שאל אותי "איך הפיצ'ים (שם גנאי לקבצנים) של פנירול מצאו מישהו שיודע לנגן בחצוצרה?"


אונה פרגונטה (שאלה): מה הקטע שלנו עם נוסטלגיה? למה אנחנו כ"כ אוהבים להתרפק על העבר. "תאמין לי, אם רק היית מחזיר אותי לגיל 20..." "המ"פ הקודם היה שפיץ, אבל זה - זבל" "תראו איך השליחים הקודמים מחייכים בתמונות, אצלם היה כיף, הייתה אחווה" "שנה ראשונה של השירות הייתה מעולה. השנה לא עושים כלום". מה שמשותף לכל המשפטים האלה, ולמיליון אחרים שכל אחד מכיר, הוא שהם לא רק לא כ"כ מדוייקים, אלא גם מתכחשים למציאות העכשוית. זה לא שהיה כ"כ טוב מקודם, פשוט עכשיו נוח להיזכר בעבר שקרה או שלא קרה, במקום לעמוד פנים אל פנים מול הקושי שבהווה. אתם יודעים מה, יש בנוסטלגיה גם קצת אמת, אבל היא לא ממש מועילה לנו. ההדרה (מהמילה הדר) של העבר בד"כ לא מדוייקת לשעתה, אבל מגלה לנו הסתכלות חדשה על אותה תקופה. כשמצליחים להתנתק מהנאכס של היום-יום, בעזרת מרחק הזמן, מגלים שהיה נחמד בסה"כ. מצד שני, היא לא מועילה כי אנחנו לא משתמשים בה כדי להתעודד באפרוריות של עכשיו. במקום להגיד, כמו שפעם לא היה כיף ובדיעבד הבנתי שהיה כיף או לפחות מועיל, אז ככה גם עכשיו אני אתרומם מעל הקשיים ואראה את התמונה הגדולה, אז אנחנו שוכחים את הסדר של הדברים ואומרים, פעם היה כיף, גם ברגעים הקטנים, היום - לא.

לא רק בעבר, מה שמשותף לרוב המחשבות שלנו, הוא שהן מתעסקות במה שהוא לא ההווה. בנוסטלגיה של העבר הרחוק, בניתוח חולני ולא מועיל של העבר הקרוב, ובדאגות מיותרות מהעתיד. אנחנו שוכחים את האתגרים שעומדים מולנו - כאן ועכשיו, בעיקר, את היופי שבהם. בשליחות אני מגיע למצבים שכולי מרוכז בתוכניות גרנדזיות על פעילויות שישנו את העולם, כשבקומה למטה מחכים 400 ילדים שמחפשים את הקשר עכשיו, לא בזמן אחר.

נדמה לי שבאחת התוכניות של טימון ופומבה, אם באמת הייתה כזו תוכנית, הם מגלים שהם עומדים למות. טימון מנסה להספיק להנות כמה שיותר מהחיים לפני שנגמר, ופומבה ממהר לעשות מעשים טובים (מסתבר שלא כל חזיר הוא טמא). היכולת שלהם להעריך ולרצות להאריך את הרגע, היא שהפכה אותו למוצלח. ולמה? כי הם חשבו שזה הרגע האחרון. אומרים שמי שאומר "אחטא ואשוב" מקשים עליו לעשות תשובה. למה? כי הוא ידע שיש עוד רגע, רגע שבו אפשר לעשות תשובה. אם הוא לא היה יודע מהרגע הנוסף, אם או לא היה שומע על אופצית התשובה - הוא לא היה חוטא. לכן מקשים עליו לעשות תשובה, כי התשובה גרמה לו לחטוא. כששואלים אותנו, מישהו אחר או אנחנו את עצמנו, מתי נעשה משהו. מתי נתקן את הארון, מתי נצא לחופשה, מתי נעבוד על מידה בעייתית שבנו, אנחנו עונים "אח"כ". אח"כ הוא לא רגע. אח"כ הוא x+אח"כ. לא משנה איזה רגע יבוא, תמיד נחכה לבא אחריו. אנחנו מתים על הרגע האחרון. ולמה? כי יהיה עוד רגע, אז אפשר לדחות.

אז מה עושים? לא יודע, תשאלו מישהו שמבין. זו עבודת חיים. לא מהסוג שכ"כ גדולה שנדחה לאח"כ, זו מהסוג שגדולה מספיק כדי שנעבוד להשיג אותה כל הזמן. בימים מיוחדים אנחנו אומרים הלל. בהלל אנחנו אומרים "זה היום עשה ה' - נגילה ונשמחה בו". מה תמיד הבנתי? היום הוא יום טוב, ה' עשה אותו מיוחד ולכן צריך לשמוח. אבל הפסוק הזה לקוח מתהילים, ודוד אמר אותו לאו דווקא בהקשר הזה. ולכן איזה יום עשה ה'? היום! היום הוא היום המיוחד, היום אנחנו צריכים לשמוח. למה? כי הוא מיוחד, מיוחד לעצמו. אף פעם לא נחיה את הסטיאוציה הזו בצורה הספיציפית הזו, לעולם השעה הזו בתאריך הזה לא יחזרו. זה ממש מיוחד, חייבים לעבוד את ה' ברגע הבלתי נשנה הזה. אורוגוושי צדיק אמר לנו בדבר תורה בערב שבת שבאנגלית ובספרדית המילה פרסנט (מתנה) ופרסנט (הווה) דומות (אין לי כח להיזכר איך כותבים את זה באנגלית). בעצם, ההווה הוא מתנה. מתנה היא תמיד דבר מיוחד ומרגש. אחרת היא לא מתנה, היא סתם דבר שנדמה לנו שמגיע לנו גם ככה.

בית שמאי ובית הלל חולקים בענייני עינוג השבת. בית שמאי אומרים שהמטרה של השבוע היא השבת, ולכן צריך לשמור את המאכל הטוב ביותר לשבת. הלל הזקן, שהיה בעל בטחון גבוה בקב"ה, אמר שביום שנקרה אליך מאכל טעים - תאכל אותו, והקב"ה ידאג לך למאכל אפילו יותר טוב לשבת. מה שעומד ביסוד שיטתו היא שימות החול לא רק שואבים את קדושתם מהיחס שלהם אל השבת, אלא הם בעלי ערך עצמי. לכן בכל יום צריך לחיות עד הסוף, ובעז"ה בשבת שאפילו יותר קדושה, נזכה לאוכל אפילו טעים יותר. אמנם שיטת בית שמאי נפסקה להלכה, דרגת הביטחון בה' של הלל מתאימה ליחידים בלבד, ולא להוראה לכלל הציבור. עם זאת, אנחנו יכולים ללמוד ממנו את הערך והיופי שבכל יום, גם יום חול הוא קדוש. 

אנחנו מברכים "שהכל נהיה (בעבר) בדברו". יש שאומרים שהיינו צריכים לברך "שהכל נהיה (כרגע) בדברו". ה' בורא את המציאות בכל רגע ורגע. זה אנחנו שמחליטים לעשות מהאתמול ומהיום רגע מסטיקי ארוך (ונטול בלונים). אנחנו נבראים כל רגע מחדש, אם רק נזכור את זה נוכל גם לחיות ככה. אין אתמול ואין מחר, רק את עכשיו. "אף פעם לא היה כ"כ טוב כמו עכשיו" (סיני תור). למה לא היה כ"כ טוב, בטח שהיה-תסתכל על שבוע שעבר לדוגמא? לא היה כ"כ טוב כי אין למה להשוות. העכשיו היא בריאה חדשה שהיא יפה כשלעצמה, בלי שום קשר למה שהיה ויהיה.

"עבדי הזמן - עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבדו חופשי" (ר' יהודה הלוי)

הלוואי. בעצם לא הלוואי, הלוואי זה בעתיד. זה יפה עכשיו! ;)

     

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

השליחות ממש מוציאה ממך כוחות שלא ידעת על קיומם, ולא, אני לא מדבר על נתינה ואהבת ישראל. כאילו, גם, אבל זה שולי.  אחד מהכישורים העיקריים הנדרשים משליח, כאילו, חוץ משחקן כדורגל, תיאטרון, רב, זמר ופוליטקאי, הוא שף. יצא לי לבשל דברים שאף פעם לא טעמתי. והכל ממצרכים בסיסיים. ולא הזכרתי שהאפייה היא בתנור עם אש "ממש" (במבטא אשכנזי), מה שעושה  את העניין אפילו קשה יותר. לגבי המצרכים, נגיד אתה רוצה להכין עוגה ואתה צריך ביסקויטים. אז אתה לוקח עוגיות בצורת לב, שחצי מהם מצופה בשוקולד. את החצי עם השוקולד מגיש לאורחים/ממיס כדי שיהיה שוקולד לציפוי, ואת החצי השני מועך לטובת העוגה. אח"כ צריך מרגרינה להמיס את השוקולד-ואין. אז אתה ממיס אותו במיקרו עם יין. בדקתי, זה עובד, אבל העיסה יוצאת בריח של מעדן גבינה ברוטב אוכמניות. מה שנשמע די טוב, אם זה מה שהייתי רוצה להכין. בקיצור, חוויה. עד עכשיו הכנתי עוגות שוקולד ופירות, מוסקה, שקשוקה, תפוחי אדמה בהמון וריציות וצורות של סויה-דבש-פפריקה-כורכום, עוף, ירקות אנטיפסטי (שאלתי אותם, לא ברור למה הם אנטי לכל דבר), חצילים, מטבוחה פצצה וכו'. הכל לפי יד הדמיון והעצות של השליחות הנשואות.  [(אוי רק פתחתי את הפה, וקיבלתי עונש בדמות פסטה "נמס בכוס" וממיס במעיים) אגב, סיפור. כשהיינו קטנים התווכחנו אם מנה חמה זה בריא או לא (ברור שאבקה שבמים חמים משנה צורה לפירה עם אבקה למטה, תהיה בריאה, לא?). בכל מקרה, הטענה הניצחת של היריב הייתה "זה חם, נכון? חם זה בריא!". ניצחוני בניי].

בכל דרך (מה? "any way" בעברית, לא נשמע טוב?), הבנתם כבר שמצאתי שיטה לכתיבה סיטונאית. לחשוב פעם באלף-אלפיים תפילות על המשמעות של אחד המשפטים. אז יאללה, בואו נמשיך עם זה, בבחינת "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די די די". ובגלל שגם ככה אף אחד לא מגיב, תצטרכו לסבול את השיטה למשך הזמן הקרוב.

הברכה האחרונה על מאכלים שהם לא לחם, מזונות, יין ופירות משבעת המינים, היא "בורא נפשות" (אמר ר' אלעזר, אמר ר' חנינה: רצה הקב"ה להרבות לישראל קדישים, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. סתם). אני לא בטוח אם אמרתי אותה, אפילו פעם אחת, בצורה נכונה.
אז הברכה הולכת ככה: "ברוך...בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת, להחיות בהן נפש כל חי. ברוך חי העולמים".
רגע, למה ה' בורא נפשות-כדי להחיות בהן נפשות, למה צריך עוד אחת?
אז קודם כל, החסרון בעולם הוא נברא בפני עצמו, הוא מצב מוגדר. בלי תחושת חסרון אנחנו לא נרגיש צורך בקשר עם ה'. היכולת להתפלל נובעת מהרגשת החוסר. וגם, אם לא נרצה עוד ועוד, העולם לא יתקדם. אז אולי אנחנו אומרים, למה "תודה על כל מה שבראת"? כי אנחנו אף פעם לא הולכים להפסיק לבקש, ככה אנחנו, אז כבר תודה מראש על עצם הנתינה. אבל עדיין, איך נפש מחייה נפש? 

אומר האדמו"ר מפיאסצנה, איך אפשר להחיות את עצמנו בתפילה? יש לנו בעיה. רוב הזמן אנחנו אטומים רגשית. לא פשוט לעצור שלוש פעמים ביום ולהשתפך. אחת הדרכים היא לנצל השתחררות רגשית שלגמרי לא קשורה לאהבה גדולה לקב"ה, ולעשות ממנה תפילה. מה הכוונה? לקחת הופעות של רגש מכל הסוגים ומסיבות לאו דווקא חשובות, כמו עצבות בגלל ממתק שמתחשק לי, שמחה בגלל שהצלחתי במשהו, אפילו כעס, ולהפנות אותם ברגע שהם מתרחשות, בלי קשר לשאלה אם אני באמצע תפילה עכשיו או לא, ולדבר בעזרתם ועליהם עם הקב"ה. עד שגילית שאתה לא כזה אדיש, לא תשמש בזה?
אז אני עצוב כי לא נשאר לי ממתק, אני צריך לסובב את הראש ולהגיד "ה', אני רוצה ממתק". זה כבר טוב, יצרתי קשר. עוד יותר טוב להמשיך "ה', ביקשתי ממתק, אתה יודע שאני באמת רוצה אותך ולא את הממתק, סתם חיפשתי פתרון רגעי לגעגוע אליך. בבקשה תקרב אותי אליך". מגניב לא? איך האדמו"ר מפיסצנה מכיר אותנו טוב. 

אולי ככה ממש (על דרך משל. סתם) גם בברכה דלעיל. ה' ברא אותנו עם חסרון, ככה-בהגדרה. למה? כדי שנשמור על קשר. וכשאנחנו נבוא עם החסרון, ותיתן לנו את "כל מה שבראת" הגשמי, תוסיף לנו "על הדרך" את הנפש השנייה, האלוקית, ותחייה אותנו בה. ביקשנו חומר, אבל בעצם רצינו אותך. בבקשה תיתן לנו את מה שבאמת רצינו. וכמו שאחת השליחות אמרה לי, זה כמו ילד שמבקש מאבא שיקשור לו את השרוכים, רק כי הוא רוצה להתפנק אצל אבא (לא יודע, לי תמיד היה קרוקס). וזה מה שבאמת רצינו, את הנפש האמיתית, זו שמקשרת אותנו אלייך. וככה אתה, "ברוך חי העולמים", תיתן לנו קצת מהחיות האינסופית הזו שלך. (זה מזכיר את מה שדיברנו עליו בקשר לגשם, שהחוסר יוצר תפילה), זאת שכל הזמן אנחנו מחפשים, ה"אושר" שחשבנו שמחכה לנו מעבר לפינת התאווה הבאה, ובעצם נמצא בכל מקום שאתה נמצא.  

יש עוד אפשרות לפרש את הכפל של הנפשות ששברכה. לא רק החייאת נפש אלוקית בנפש הבהמית.
הנפשות אותן אנו מחיים הם הצמחים, בע"ח וכו' אותם אנו אוכלים. כשאנחנו אוכלים בצורה המתאימה (אוכל כשר, אכילה בצורה מכובדת, כוונה אקטיבית במהלך האוכל להשתמש בכח שקיבלנו מהאוכל לעשות מעשים טובים וכו'), אנחנו, בלשון קבלית, מעלים את ניצוצות הקדושה שנמצאים באוכל אל ה', מקור הקדושה. זו המטרה שלנו בעולם, לאתר את נקודות הקדושה שבחומר ולרומם אותם.
ההסבר השני לא חייב לסתור את הראשון. שימוש בחיסרון שלנו, שנובע מהיותנו עשויים מחומר, ע"י תיעול (מהמילה תועלת, נדמה לי. אבשלום קור-לעיונך) שלו לתפילה לקב"ה, לא רק שהופך את אותו מחולשה לכוח, הוא הוא שמעלה את הניצוצות של כל היצורים החיים אותם אכלנו. אז ה' בורא נפשות-אלה הנפשות הטבעיות-חומריות שלנו, ואת החסרון שבהם, על מנת שבעזרת החיסרון ניצור איתו קשר, וע"י כך גם נחיה בנו נפש חדשה-אלוקית, וגם ניתן טעם ומשמעות לכל עולם החי החומרי. להחיות בהן (בנפשות בני האדם החומרים) נפש (נפש אלוקית), ולהחיות על ידן נפש כל חי (הבריאות האחרות, אותן אנחנו אוכלים).
האדם הראשון הושם בגן עדן והצטווה לתת שמות (יעוד ומשמעות) לכל בעלי החיים. כשאנו אוכלים אותם בדרך הנכונה, עליה דיברנו עד עכשיו, אנחנו חוזרים לתפקיד המקורי אליו יועדנו לפני חטא האדם הראשון. לפעמים הריגת בע"ח או צמח, היא ההחייאה האמיתית שלו, כי היא זו שמאפשרת לו לממש את הייעוד שלו בעולם.
          
מה אסיר חרדי צועק בשבת? שב"ס!

אין לי כותרת טובה, מצטער!

העברית המשובשת של החבר'ה פה יוצרת מצבים מצחיקים. כאילו, של מי שבכלל יודע משהו בעברית. כרגע למדתי עם מישהו באיזשהו ספר, שסמוך לשבת אסור לעשות מלאכה קבועה ובשכר. ברם (however), אם ברור שהמלאכה נעשת לצורך השבת, היא מותרת אפילו סמוך לשבת. ונתתי לו דוגמא, חשמלאי שבא לתקן את המקרר לפני שבת. אז הוא אמר לי: "רגע, לא הבנתי. המקרר יהודי?"


פרשת תולדות כבר עברה, אבל "אין מוקדם ומאוחר (באמירת דברי) תורה". סיפור גניבת / החלפת הברכות של יעקב ועשו, הוא מהמורכבים בתורה מבחינה מוסרית. איך שלא תקרא את זה, הבטן קצת מתהפכת. המדרשים מספרים לנו שעשו היה ממש רשע, והיה אסור שהוא יקבל את הברכות. עם ישראל צריך להיבנות על יסודות של מוסר, ולעשו אין את זה (חוץ מזה, שבלי יעקב לעם לא יקראו "ישראל", ככה שחבל לפגוע בשם של המותג. איך היית קורא לעם של עשו? "שעיר"? לא מקורי, הגרוזינים עלו על זה קודם). מצד שני, הבכי של עשו מרגש, הוא באמת מסכן. הנטייה שלנו היא לרחם על המסכן, וזה טוב (אגב, התניא מסביר שהרחמים שבעם ישראל באים מצד הנפש הבהמית, שהיא לאו דווקא רעה, אבל טבעית וראשונית. זה יכול להסביר איך במקרים מסויימים אנחנו מתפתים כעם לרחמים של שקר). 
 
אבל אולי זה באמת החידוש. זה שעשו מסכן לא אומר שהוא לא רשע. זה נשמע דבר פשוט, אבל החיבור לצער של הזולת לפעמים מבלבל אותנו. אנחנו חיים בעולם פוסט-מודרני (לא ידוע אם המושג הזה קשור, אבל אני נשמע מזה משכיל בעזרתו, אז תזרמו איתי) שבו, לפני שמקבלים עצה מאחרים, אנחנו מעדיפים קודם כל לחוות את הצער שבטעות בעצמנו, ורק אז להודות שזו לא הדרך.
גם מהחטא אפשר לעלות, אפילו אפשר ללמוד דברים מהנפילה. יותר מזה, יכול להיות שבדיעבד לחטא היה חשיבות (ר' צדוק). אבל עם כל זה, יש דין בעולם, יש מותר ואסור, יש שכר ועונש. על טעויות משלמים. אנחנו מרחמים על עשו כי הכאב שלו מרגש אותנו, אנחנו יודעים מזה צער. אבל זה לא הופך אותו לפחות רשע. מה שהופך אותנו לראויים לשם "אדם", וגם מצדיק את קיומנו בתור עם, הוא המצוות. המעשים הטובים מבחינה אובייקטיבית. לא רק טוב שלא נגלה לעין עדיין. אולי התורה באה ללמד אותנו, שעם כל החיבור וההבנה, הרשע הוא לוזר. הוא מסכן כי הוא נשאר מאחור. מרגש לראות אנשים במצוקה (לא כל מצוקה קשורה לחטא חס וחלילה), גם חשוב לעזור להם. אבל עם כל האהבה, המושגים של טוב ורע עדיין נשארו.
 
לא קל לי להגיד את זה. כל הפוסל - במומו פוסל (לא רק מומו הערס). אבל אולי אם נצעק ליצר הרע שלנו יותר חזק, שהדרישות שלו מאיתנו יהרסו לנו את החיים, הוא יקשיב. אז כן, חטא זה רע. ליפול בפח של היצר הרע זה להיות פראייר. כל הבאסה. 
 
 
אבל בחייט, איזה מסכן עשו?       

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

שגרה או שג-רע?


שלום!

אתם יודעים, נראה לי שסוד החיים נמצא בשגרה. אי אפשר להיות כל הזמן ב"אורות גדולים". לא רק כי אובייקטיבית לא כל רגע הוא נוצץ ורוחני, אלא בעיקר כי אם כל רגע היה נוצץ, הנוצץ כבר לא היה נוצץ (אני מוכן לשים כסף שמעולם לא נכתבה המילה הזו כ"כ הרבה פעמים באותו המשפט. לא באמת, אני קמצן מדי בשביל זה). הרגעים הטובים הופכים לכאלה, רק כשיש לנו יכולת השוואה לרגעים הפחות טובים. אני לא אומר את זה ולידי אקדח טעון (כאילו, הוא לידי, אבל בלי קשר), אני לא בדיכאון או משהו, פשוט זו המציאות.
הכי מציקים הם הילדים המפונקים [(איזה כיף זה שיש אנשים אחרים בעולם, ככה שאתה יכול להקרין עליהם את כל הבעיות שלך, במקום להתמודד איתן באמת. בגלל זה לשון הרע הוא באמת לב רע. אתה רע (לא אתה אישית. אתה צדיק, עיינים שילי {במבטא מרוקאי}) ומקרין את זה על הזולת (אלא אם כן קוראים לו קובי לדוגמא. אחרי הכל, "זולת" זה לא שם כזה נפוץ)]. ובחזרה למפונקים. מה בדיוק הבעיה שלהם? הם רגילים לקבל את כל מה שהם רוצים, הם לא מכירים מציאות של חיסרון. אז גם הטוב הוא לא מספיק טוב. אין רע להשוות אליו. הם לא יודעים איך לעמוד מול המציאות החדשה.

אנחנו נגיע אל האושר רק כאשר נפסיק לחפש אותו בהנאות בומבסטיות וחיצוניות. החוכמה היא לאהוב את הרגעים הקטנים. למצוא את היופי שבשגרה, בחיים הנורמליים. בטלוויזיה תמיד נצטרך אקשן גדול יותר. סף הרגש שלנו עולה ואין לנו דרך לספק אותו יותר. זה מזכיר לי את חגורת הטלטול שלי (בחו"ל אין עירוב חצרות, ואם אתה רוצה לצאת מהבית עם מפתח, אתה קושר אותו לחגורה). אם מישהו יותר גדול ממך לבש אותה, הגומי נמתח והיא לעולם לא תתאים יותר. מה שצריך זה לקשור אותה מחדש, ככה שהיא תחזור לפרופורציות הנכונות. לאיטיי המחשבה שבינינו (איזה כיף שאני זה שכותב, אני תמיד מבין ראשון), אתם צריכים לחזור לנמשל. אנחנו חייבים לאהוב את הפשטות מחדש. השמש מספקת בחינם שירותים של מייבש כביסה, חימום לבית, מיטת שיזוף, פוטוסינטזה לצמח ומראה coolי בזכות משקפי השמש (ואל תשכחו את השמש של חנוכה. אחלה חג שבעולם). בואו נתחיל לאהוב אותה, ונפסיק להתחבא בבית (אני חכם גדול, אצלי היא הרבה יותר נעימה. תתבשלו ישראלים!!). זה נכון בכל הרמות, לכל חלקי היום. צריך רק לפקוח עיניים.

ר' נחמן אומר שהיצר הרע הוא כמו אדם שמסתובב בשוק עם כף יד סגורה וצועק, "מי יודע מה יש לי ביד?", כל האנשים מתקבצים סביבו. כל אחד בטוח שמה שהוא מחפש, האושר שלו, נמצא חבוי בתוך ידו של האדם. אנחנו עושים את מה שהיצר מבקש. פותחים לו את היד, ומגלים שהיא ריקה. ואני ממשיך את ר' נחמן, אז אנחנו מרימים את הראש, רק כדי לגלות שהיצר השאיר אותנו מאוכזבים ובעיקר בודדים. המסקנה של ר' נחמן היא, שאין לנו יכולת לספק ולמלא את התאוות שלנו. בהגדרה, מעצם היותן תאוות, הן בלתי ניתנות לסיפוק.  
אז מה הפתרון? לא זוכר מי היה הרב שאמר, שמי ששובר את היצר, נשאר עם שני יצרים, לא פחות חזקים. "יצר" הוא יצירה של הקב"ה, יש לו את היכולת ליצור. הוא בסה"כ כוח חיים. המטרה שלנו היא להפנות את הכוחות שלו מהרס-לבנייה. הרבה מהצדיקים הגדולים היו רשעים גדולים קודם לכן, עד שהחליטו להפנות את הכוחות הגדולים שלהם לטוב. והפוך, רשע בינוני יהיה עובד ה' בינוני (ולא הבינוני של תניא, בינוני של אריק ברמן). אז איך מנתבים את הכוחות שלנו לבנייה? זו המטרה של התורה, הלא היא הוראות היצרן למכונה שלנו.
    

ואיך הגענו לכל העניין הזה? אהה, שיגרה. גם לתפילה זה נכון. מלבד עצם התפילה והיכולת לעמוד ולדבר עם ה' (חוסך פסיכולוג ובדידות), אנחנו אומרים בה טקסטים יפייפים, מבלי לשים לב. הנה אחד מהם, חרוש מדי מכדי שנחשוב עליו.

"השכיבנו אבינו לשלום, והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום".
אנחנו אומרים את המשפט הזה בתפילת ערבית. אנחנו מתפללים אל הקב"ה שנישן בשקט, ונתעורר לחיים טובים. 
אפשר להבין אותו בצורה נוספת. "השכיבנו אבינו לשלום". מתי שוכבים לישון? כשחשוך. מתי חשוך מבחינה רוחנית? כשרע, כשכואב. ואז, כמו ילדים טובים, אנחנו מתחננים לאבא שירשה לנו לישון איתו במיטה, שיפרוש עלינו את סוכת שלומו. שייתן לנו שלווה, שלום. לא בקשות מטורפות מדי. לא שלום כלל עולמי. לא כזה של מיס אמריקה. כזה פנימי, של שוקו חם (בלי רום אבא, נמאס כבר להוציא אותו עם כפית!).
ברגעים כאלה אנחנו רק רוצים להתכרבל, עד שיעבור זעם, עד שיגיע הבוקר.
ואז כשהוא מגיע, אנחנו מתפללים "והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום". אל תיתן לנו להישאר במיטה. אל תיתן לנו לפחד מהעולם. תעזור לנו לקום על הרגליים, לעמוד-איתנים. אם צריך, תיתן לנו בעיטה בקולה (בספרדית. בגלל זה לטעם החיים קוראים פה רק "קוקה"), אם צריך. לא אחת כואבת, אחת שמזרזת. ברגעים כאלה ה' "שוכח" שהוא  גם אבא. עכשיו הוא מלך. כזה שדורש מאיתנו להתקדם, כזה שלא מוותר (שילוב של אבא ומלך, הוא אבא שמלמד אותך לשחות בבריכה, ואומר "תשחה עד אליי", ואתה, איכשהו, מצליח לטבוע עד אליו. ואז הוא מתרחק! ואתה באמת רוצה להגיע אליו, מספיק קרוב כדי לחנוק. לא מנסיון אישי חו"ח. פשוט חבר סיפר לי על זה. תאמינו לי, איזה קשיים אנשים חווים). וממלך כזה, במצב כזה, אנחנו לא מסתפקים בשלום, שיהיה רגוע. אנחנו רוצים חיים, אנחנו רוצים חיות, כוח לפעול. כוחות של עשייה, לא של הרס, כוחות טובים. ואתה יודע מה המלך, אחרי הכל, אנחנו רוצים גם שלווה. עשייה זה נחמד, אבל אנחנו שוב רוצים את השלום , את השלווה. דווקא היה כיף להתכרבל. מתי כבר סוף שבוע, מתי תגיע שבת שהיא התכרבלות של מצווה (אני יכול לרשום פטנט על הביטוי הזה באקדמיה ללשון).

יפה, לא? "אין הנחתום מעיד על עיסתו". פו! מזל שאני לא נחתום. תנסו את זה בבית. כמעט כל פסוק ומשפט בתפילה הם כאלה. פשוט צריך לעבור ממצב של הסתכלות על המילים, להתבוננות בהם.

בעז"ה! שנמצא את היופי שבאופי (זה קצת קשור, תחשבו על זה. היופי הוא הרגעים המפוצצים והחיצוניים, האופי הוא השגרה הפנימית והיום יומית).

ישועות גדולות!!