קלאסיקו. וואו. השאלה הראשונה ששואלים אותך כשאתה מגיע לאורוגואי, עוד לפני "כומו טה שמאס?" (איך קוראים לך), היא "נאסיונל או פנירול?". אלה שתי קבוצות הכדורגל המובילות במדינה, אבל זה הרבה יותר מכדורגל. זו הגדרת מהות. כשההורים ממלאים בחדר לידה את הטפסים של הרך הנולד, מיד אחרי שאומרים להם "תקיפו את השם המועדף: אלן / מרטין / דניאל" ו"רוצים לעשות לילד עגילים גרוזינים מכוערים? (וזה באמת קורה!)", הם צריכים להחליט אם נסיונל או פנירול. זה כמו סעיף הלאום בתעודת זהות כחולה, רק שפה אין כוכביות במקום תשובה. שלוש שעות לפני הקלאסיקו (המשחק בין הקבוצות) העיר שוממת. והיא מצליחה להיות שוממת אפילו יחסית לדומינגו (יום ראשון) רגיל (העניין עם הדומינגו מעניין. המנוחה ביום הזה כ"כ מקודשת, שאפילו בעלי עסק שיכולים לעשות קופה על חשבון התיירים, יוותרו ויענגו את הדומינגו).


אתה מתקרב למגרש, מלחמה. כל הרחובות במרחק קילומטר מהאיצטדיון חסומים, ולא למכוניות, לאוהדים של הקבוצה השנייה. זה מגיע למצב שאתה מפחד ללכת נגד התנועה של האוהדים של קבוצה אחת, כי אז יבינו שאתה שייך לקבוצה השנייה. מדינה של 3 וחצי מיליון תושבים, ממלאת בקלות איצטדיון של 60 אלף מקומות. בישראל לדוגמא, כמות כפולה של תושבים לא ממלאת יותר מ20 אלף מקומות. כל הכרטיסים זולים, אלה הרגעים של האנשים הקטנים להוציא תסכול. וגם הוא, ברוגע בסה"כ (אולי בזכות הסמים). העידוד חיובי, בעד הקבוצה וכל הזמן, לא רק מקללים את השופט ואת השחקנים שלך. בחוץ תור של 300 מטר של אנשים שמחכים להיכנס. תור מסודר ושקט. בפנים פסטיבל חבל"ז. רק חבל שהכדורגל לא מספק את הסחורה. והשאלה האקוטית שמישהו שאל אותי "איך הפיצ'ים (שם גנאי לקבצנים) של פנירול מצאו מישהו שיודע לנגן בחצוצרה?"

אונה פרגונטה (שאלה): מה הקטע שלנו עם נוסטלגיה? למה אנחנו כ"כ אוהבים להתרפק על העבר. "תאמין לי, אם רק היית מחזיר אותי לגיל 20..." "המ"פ הקודם היה שפיץ, אבל זה - זבל" "תראו איך השליחים הקודמים מחייכים בתמונות, אצלם היה כיף, הייתה אחווה" "שנה ראשונה של השירות הייתה מעולה. השנה לא עושים כלום". מה שמשותף לכל המשפטים האלה, ולמיליון אחרים שכל אחד מכיר, הוא שהם לא רק לא כ"כ מדוייקים, אלא גם מתכחשים למציאות העכשוית. זה לא שהיה כ"כ טוב מקודם, פשוט עכשיו נוח להיזכר בעבר שקרה או שלא קרה, במקום לעמוד פנים אל פנים מול הקושי שבהווה. אתם יודעים מה, יש בנוסטלגיה גם קצת אמת, אבל היא לא ממש מועילה לנו. ההדרה (מהמילה הדר) של העבר בד"כ לא מדוייקת לשעתה, אבל מגלה לנו הסתכלות חדשה על אותה תקופה. כשמצליחים להתנתק מהנאכס של היום-יום, בעזרת מרחק הזמן, מגלים שהיה נחמד בסה"כ. מצד שני, היא לא מועילה כי אנחנו לא משתמשים בה כדי להתעודד באפרוריות של עכשיו. במקום להגיד, כמו שפעם לא היה כיף ובדיעבד הבנתי שהיה כיף או לפחות מועיל, אז ככה גם עכשיו אני אתרומם מעל הקשיים ואראה את התמונה הגדולה, אז אנחנו שוכחים את הסדר של הדברים ואומרים, פעם היה כיף, גם ברגעים הקטנים, היום - לא.

לא רק בעבר, מה שמשותף לרוב המחשבות שלנו, הוא שהן מתעסקות במה שהוא לא ההווה. בנוסטלגיה של העבר הרחוק, בניתוח חולני ולא מועיל של העבר הקרוב, ובדאגות מיותרות מהעתיד. אנחנו שוכחים את האתגרים שעומדים מולנו - כאן ועכשיו, בעיקר, את היופי שבהם. בשליחות אני מגיע למצבים שכולי מרוכז בתוכניות גרנדזיות על פעילויות שישנו את העולם, כשבקומה למטה מחכים 400 ילדים שמחפשים את הקשר עכשיו, לא בזמן אחר.

נדמה לי שבאחת התוכניות של טימון ופומבה, אם באמת הייתה כזו תוכנית, הם מגלים שהם עומדים למות. טימון מנסה להספיק להנות כמה שיותר מהחיים לפני שנגמר, ופומבה ממהר לעשות מעשים טובים (מסתבר שלא כל חזיר הוא טמא). היכולת שלהם להעריך ולרצות להאריך את הרגע, היא שהפכה אותו למוצלח. ולמה? כי הם חשבו שזה הרגע האחרון. אומרים שמי שאומר "אחטא ואשוב" מקשים עליו לעשות תשובה. למה? כי הוא ידע שיש עוד רגע, רגע שבו אפשר לעשות תשובה. אם הוא לא היה יודע מהרגע הנוסף, אם או לא היה שומע על אופצית התשובה - הוא לא היה חוטא. לכן מקשים עליו לעשות תשובה, כי התשובה גרמה לו לחטוא. כששואלים אותנו, מישהו אחר או אנחנו את עצמנו, מתי נעשה משהו. מתי נתקן את הארון, מתי נצא לחופשה, מתי נעבוד על מידה בעייתית שבנו, אנחנו עונים "אח"כ". אח"כ הוא לא רגע. אח"כ הוא x+אח"כ. לא משנה איזה רגע יבוא, תמיד נחכה לבא אחריו. אנחנו מתים על הרגע האחרון. ולמה? כי יהיה עוד רגע, אז אפשר לדחות.

אז מה עושים? לא יודע, תשאלו מישהו שמבין. זו עבודת חיים. לא מהסוג שכ"כ גדולה שנדחה לאח"כ, זו מהסוג שגדולה מספיק כדי שנעבוד להשיג אותה כל הזמן. בימים מיוחדים אנחנו אומרים הלל. בהלל אנחנו אומרים "זה היום עשה ה' - נגילה ונשמחה בו". מה תמיד הבנתי? היום הוא יום טוב, ה' עשה אותו מיוחד ולכן צריך לשמוח. אבל הפסוק הזה לקוח מתהילים, ודוד אמר אותו לאו דווקא בהקשר הזה. ולכן איזה יום עשה ה'? היום! היום הוא היום המיוחד, היום אנחנו צריכים לשמוח. למה? כי הוא מיוחד, מיוחד לעצמו. אף פעם לא נחיה את הסטיאוציה הזו בצורה הספיציפית הזו, לעולם השעה הזו בתאריך הזה לא יחזרו. זה ממש מיוחד, חייבים לעבוד את ה' ברגע הבלתי נשנה הזה. אורוגוושי צדיק אמר לנו בדבר תורה בערב שבת שבאנגלית ובספרדית המילה פרסנט (מתנה) ופרסנט (הווה) דומות (אין לי כח להיזכר איך כותבים את זה באנגלית). בעצם, ההווה הוא מתנה. מתנה היא תמיד דבר מיוחד ומרגש. אחרת היא לא מתנה, היא סתם דבר שנדמה לנו שמגיע לנו גם ככה.

בית שמאי ובית הלל חולקים בענייני עינוג השבת. בית שמאי אומרים שהמטרה של השבוע היא השבת, ולכן צריך לשמור את המאכל הטוב ביותר לשבת. הלל הזקן, שהיה בעל בטחון גבוה בקב"ה, אמר שביום שנקרה אליך מאכל טעים - תאכל אותו, והקב"ה ידאג לך למאכל אפילו יותר טוב לשבת. מה שעומד ביסוד שיטתו היא שימות החול לא רק שואבים את קדושתם מהיחס שלהם אל השבת, אלא הם בעלי ערך עצמי. לכן בכל יום צריך לחיות עד הסוף, ובעז"ה בשבת שאפילו יותר קדושה, נזכה לאוכל אפילו טעים יותר. אמנם שיטת בית שמאי נפסקה להלכה, דרגת הביטחון בה' של הלל מתאימה ליחידים בלבד, ולא להוראה לכלל הציבור. עם זאת, אנחנו יכולים ללמוד ממנו את הערך והיופי שבכל יום, גם יום חול הוא קדוש. 

אנחנו מברכים "שהכל נהיה (בעבר) בדברו". יש שאומרים שהיינו צריכים לברך "שהכל נהיה (כרגע) בדברו". ה' בורא את המציאות בכל רגע ורגע. זה אנחנו שמחליטים לעשות מהאתמול ומהיום רגע מסטיקי ארוך (ונטול בלונים). אנחנו נבראים כל רגע מחדש, אם רק נזכור את זה נוכל גם לחיות ככה. אין אתמול ואין מחר, רק את עכשיו. "אף פעם לא היה כ"כ טוב כמו עכשיו" (סיני תור). למה לא היה כ"כ טוב, בטח שהיה-תסתכל על שבוע שעבר לדוגמא? לא היה כ"כ טוב כי אין למה להשוות. העכשיו היא בריאה חדשה שהיא יפה כשלעצמה, בלי שום קשר למה שהיה ויהיה.

"עבדי הזמן - עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבדו חופשי" (ר' יהודה הלוי)

הלוואי. בעצם לא הלוואי, הלוואי זה בעתיד. זה יפה עכשיו! ;)