השליחות ממש מוציאה ממך כוחות שלא ידעת על קיומם, ולא, אני לא מדבר על נתינה ואהבת ישראל. כאילו, גם, אבל זה שולי.  אחד מהכישורים העיקריים הנדרשים משליח, כאילו, חוץ משחקן כדורגל, תיאטרון, רב, זמר ופוליטקאי, הוא שף. יצא לי לבשל דברים שאף פעם לא טעמתי. והכל ממצרכים בסיסיים. ולא הזכרתי שהאפייה היא בתנור עם אש "ממש" (במבטא אשכנזי), מה שעושה  את העניין אפילו קשה יותר. לגבי המצרכים, נגיד אתה רוצה להכין עוגה ואתה צריך ביסקויטים. אז אתה לוקח עוגיות בצורת לב, שחצי מהם מצופה בשוקולד. את החצי עם השוקולד מגיש לאורחים/ממיס כדי שיהיה שוקולד לציפוי, ואת החצי השני מועך לטובת העוגה. אח"כ צריך מרגרינה להמיס את השוקולד-ואין. אז אתה ממיס אותו במיקרו עם יין. בדקתי, זה עובד, אבל העיסה יוצאת בריח של מעדן גבינה ברוטב אוכמניות. מה שנשמע די טוב, אם זה מה שהייתי רוצה להכין. בקיצור, חוויה. עד עכשיו הכנתי עוגות שוקולד ופירות, מוסקה, שקשוקה, תפוחי אדמה בהמון וריציות וצורות של סויה-דבש-פפריקה-כורכום, עוף, ירקות אנטיפסטי (שאלתי אותם, לא ברור למה הם אנטי לכל דבר), חצילים, מטבוחה פצצה וכו'. הכל לפי יד הדמיון והעצות של השליחות הנשואות.  [(אוי רק פתחתי את הפה, וקיבלתי עונש בדמות פסטה "נמס בכוס" וממיס במעיים) אגב, סיפור. כשהיינו קטנים התווכחנו אם מנה חמה זה בריא או לא (ברור שאבקה שבמים חמים משנה צורה לפירה עם אבקה למטה, תהיה בריאה, לא?). בכל מקרה, הטענה הניצחת של היריב הייתה "זה חם, נכון? חם זה בריא!". ניצחוני בניי].

בכל דרך (מה? "any way" בעברית, לא נשמע טוב?), הבנתם כבר שמצאתי שיטה לכתיבה סיטונאית. לחשוב פעם באלף-אלפיים תפילות על המשמעות של אחד המשפטים. אז יאללה, בואו נמשיך עם זה, בבחינת "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די די די". ובגלל שגם ככה אף אחד לא מגיב, תצטרכו לסבול את השיטה למשך הזמן הקרוב.

הברכה האחרונה על מאכלים שהם לא לחם, מזונות, יין ופירות משבעת המינים, היא "בורא נפשות" (אמר ר' אלעזר, אמר ר' חנינה: רצה הקב"ה להרבות לישראל קדישים, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. סתם). אני לא בטוח אם אמרתי אותה, אפילו פעם אחת, בצורה נכונה.

אז הברכה הולכת ככה: "ברוך...בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת, להחיות בהן נפש כל חי. ברוך חי העולמים".

רגע, למה ה' בורא נפשות-כדי להחיות בהן נפשות, למה צריך עוד אחת?

אז קודם כל, החסרון בעולם הוא נברא בפני עצמו, הוא מצב מוגדר. בלי תחושת חסרון אנחנו לא נרגיש צורך בקשר עם ה'. היכולת להתפלל נובעת מהרגשת החוסר. וגם, אם לא נרצה עוד ועוד, העולם לא יתקדם. אז אולי אנחנו אומרים, למה "תודה על כל מה שבראת"? כי אנחנו אף פעם לא הולכים להפסיק לבקש, ככה אנחנו, אז כבר תודה מראש על עצם הנתינה. אבל עדיין, איך נפש מחייה נפש? 

אומר האדמו"ר מפיאסצנה, איך אפשר להחיות את עצמנו בתפילה? יש לנו בעיה. רוב הזמן אנחנו אטומים רגשית. לא פשוט לעצור שלוש פעמים ביום ולהשתפך. אחת הדרכים היא לנצל השתחררות רגשית שלגמרי לא קשורה לאהבה גדולה לקב"ה, ולעשות ממנה תפילה. מה הכוונה? לקחת הופעות של רגש מכל הסוגים ומסיבות לאו דווקא חשובות, כמו עצבות בגלל ממתק שמתחשק לי, שמחה בגלל שהצלחתי במשהו, אפילו כעס, ולהפנות אותם ברגע שהם מתרחשות, בלי קשר לשאלה אם אני באמצע תפילה עכשיו או לא, ולדבר בעזרתם ועליהם עם הקב"ה. עד שגילית שאתה לא כזה אדיש, לא תשמש בזה?

אז אני עצוב כי לא נשאר לי ממתק, אני צריך לסובב את הראש ולהגיד "ה', אני רוצה ממתק". זה כבר טוב, יצרתי קשר. עוד יותר טוב להמשיך "ה', ביקשתי ממתק, אתה יודע שאני באמת רוצה אותך ולא את הממתק, סתם חיפשתי פתרון רגעי לגעגוע אליך. בבקשה תקרב אותי אליך". מגניב לא? איך האדמו"ר מפיסצנה מכיר אותנו טוב. 

אולי ככה ממש (על דרך משל. סתם) גם בברכה דלעיל. ה' ברא אותנו עם חסרון, ככה-בהגדרה. למה? כדי שנשמור על קשר. וכשאנחנו נבוא עם החסרון, ותיתן לנו את "כל מה שבראת" הגשמי, תוסיף לנו "על הדרך" את הנפש השנייה, האלוקית, ותחייה אותנו בה. ביקשנו חומר, אבל בעצם רצינו אותך. בבקשה תיתן לנו את מה שבאמת רצינו. וכמו שאחת השליחות אמרה לי, זה כמו ילד שמבקש מאבא שיקשור לו את השרוכים, רק כי הוא רוצה להתפנק אצל אבא (לא יודע, לי תמיד היה קרוקס). וזה מה שבאמת רצינו, את הנפש האמיתית, זו שמקשרת אותנו אלייך. וככה אתה, "ברוך חי העולמים", תיתן לנו קצת מהחיות האינסופית הזו שלך. (זה מזכיר את מה שדיברנו עליו בקשר לגשם, שהחוסר יוצר תפילה), זאת שכל הזמן אנחנו מחפשים, ה"אושר" שחשבנו שמחכה לנו מעבר לפינת התאווה הבאה, ובעצם נמצא בכל מקום שאתה נמצא.  

יש עוד אפשרות לפרש את הכפל של הנפשות ששברכה. לא רק החייאת נפש אלוקית בנפש הבהמית.
הנפשות אותן אנו מחיים הם הצמחים, בע"ח וכו' אותם אנו אוכלים. כשאנחנו אוכלים בצורה המתאימה (אוכל כשר, אכילה בצורה מכובדת, כוונה אקטיבית במהלך האוכל להשתמש בכח שקיבלנו מהאוכל לעשות מעשים טובים וכו'), אנחנו, בלשון קבלית, מעלים את ניצוצות הקדושה שנמצאים באוכל אל ה', מקור הקדושה. זו המטרה שלנו בעולם, לאתר את נקודות הקדושה שבחומר ולרומם אותם.
ההסבר השני לא חייב לסתור את הראשון. שימוש בחיסרון שלנו, שנובע מהיותנו עשויים מחומר, ע"י תיעול (מהמילה תועלת, נדמה לי. אבשלום קור-לעיונך) שלו לתפילה לקב"ה, לא רק שהופך את אותו מחולשה לכוח, הוא הוא שמעלה את הניצוצות של כל היצורים החיים אותם אכלנו. אז ה' בורא נפשות-אלה הנפשות הטבעיות-חומריות שלנו, ואת החסרון שבהם, על מנת שבעזרת החיסרון ניצור איתו קשר, וע"י כך גם נחיה בנו נפש חדשה-אלוקית, וגם ניתן טעם ומשמעות לכל עולם החי החומרי. להחיות בהן (בנפשות בני האדם החומרים) נפש (נפש אלוקית), ולהחיות על ידן נפש כל חי (הבריאות האחרות, אותן אנחנו אוכלים).
האדם הראשון הושם בגן עדן והצטווה לתת שמות (יעוד ומשמעות) לכל בעלי החיים. כשאנו אוכלים אותם בדרך הנכונה, עליה דיברנו עד עכשיו, אנחנו חוזרים לתפקיד המקורי אליו יועדנו לפני חטא האדם הראשון. לפעמים הריגת בע"ח או צמח, היא ההחייאה האמיתית שלו, כי היא זו שמאפשרת לו לממש את הייעוד שלו בעולם.
          

מה אסיר חרדי צועק בשבת? שב"ס!