שלום!
הכי מציקים הם הילדים המפונקים [(איזה כיף זה שיש אנשים אחרים בעולם, ככה שאתה יכול להקרין עליהם את כל הבעיות שלך, במקום להתמודד איתן באמת. בגלל זה לשון הרע הוא באמת לב רע. אתה רע (לא אתה אישית. אתה צדיק, עיינים שילי {במבטא מרוקאי}) ומקרין את זה על הזולת (אלא אם כן קוראים לו קובי לדוגמא. אחרי הכל, "זולת" זה לא שם כזה נפוץ)]. ובחזרה למפונקים. מה בדיוק הבעיה שלהם? הם רגילים לקבל את כל מה שהם רוצים, הם לא מכירים מציאות של חיסרון. אז גם הטוב הוא לא מספיק טוב. אין רע להשוות אליו. הם לא יודעים איך לעמוד מול המציאות החדשה.
אנחנו נגיע אל האושר רק כאשר נפסיק לחפש אותו בהנאות בומבסטיות וחיצוניות. החוכמה היא לאהוב את הרגעים הקטנים. למצוא את היופי שבשגרה, בחיים הנורמליים. בטלוויזיה תמיד נצטרך אקשן גדול יותר. סף הרגש שלנו עולה ואין לנו דרך לספק אותו יותר. זה מזכיר לי את חגורת הטלטול שלי (בחו"ל אין עירוב חצרות, ואם אתה רוצה לצאת מהבית עם מפתח, אתה קושר אותו לחגורה). אם מישהו יותר גדול ממך לבש אותה, הגומי נמתח והיא לעולם לא תתאים יותר. מה שצריך זה לקשור אותה מחדש, ככה שהיא תחזור לפרופורציות הנכונות. לאיטיי המחשבה שבינינו (איזה כיף שאני זה שכותב, אני תמיד מבין ראשון), אתם צריכים לחזור לנמשל. אנחנו חייבים לאהוב את הפשטות מחדש. השמש מספקת בחינם שירותים של מייבש כביסה, חימום לבית, מיטת שיזוף, פוטוסינטזה לצמח ומראה coolי בזכות משקפי השמש (ואל תשכחו את השמש של חנוכה. אחלה חג שבעולם). בואו נתחיל לאהוב אותה, ונפסיק להתחבא בבית (אני חכם גדול, אצלי היא הרבה יותר נעימה. תתבשלו ישראלים!!). זה נכון בכל הרמות, לכל חלקי היום. צריך רק לפקוח עיניים.
ר' נחמן אומר שהיצר הרע הוא כמו אדם שמסתובב בשוק עם כף יד סגורה וצועק, "מי יודע מה יש לי ביד?", כל האנשים מתקבצים סביבו. כל אחד בטוח שמה שהוא מחפש, האושר שלו, נמצא חבוי בתוך ידו של האדם. אנחנו עושים את מה שהיצר מבקש. פותחים לו את היד, ומגלים שהיא ריקה. ואני ממשיך את ר' נחמן, אז אנחנו מרימים את הראש, רק כדי לגלות שהיצר השאיר אותנו מאוכזבים ובעיקר בודדים. המסקנה של ר' נחמן היא, שאין לנו יכולת לספק ולמלא את התאוות שלנו. בהגדרה, מעצם היותן תאוות, הן בלתי ניתנות לסיפוק.
אז מה הפתרון? לא זוכר מי היה הרב שאמר, שמי ששובר את היצר, נשאר עם שני יצרים, לא פחות חזקים. "יצר" הוא יצירה של הקב"ה, יש לו את היכולת ליצור. הוא בסה"כ כוח חיים. המטרה שלנו היא להפנות את הכוחות שלו מהרס-לבנייה. הרבה מהצדיקים הגדולים היו רשעים גדולים קודם לכן, עד שהחליטו להפנות את הכוחות הגדולים שלהם לטוב. והפוך, רשע בינוני יהיה עובד ה' בינוני (ולא הבינוני של תניא, בינוני של אריק ברמן). אז איך מנתבים את הכוחות שלנו לבנייה? זו המטרה של התורה, הלא היא הוראות היצרן למכונה שלנו.
ואיך הגענו לכל העניין הזה? אהה, שיגרה. גם לתפילה זה נכון. מלבד עצם התפילה והיכולת לעמוד ולדבר עם ה' (חוסך פסיכולוג ובדידות), אנחנו אומרים בה טקסטים יפייפים, מבלי לשים לב. הנה אחד מהם, חרוש מדי מכדי שנחשוב עליו.
"השכיבנו אבינו לשלום, והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום".
אנחנו אומרים את המשפט הזה בתפילת ערבית. אנחנו מתפללים אל הקב"ה שנישן בשקט, ונתעורר לחיים טובים.
אפשר להבין אותו בצורה נוספת. "השכיבנו אבינו לשלום". מתי שוכבים לישון? כשחשוך. מתי חשוך מבחינה רוחנית? כשרע, כשכואב. ואז, כמו ילדים טובים, אנחנו מתחננים לאבא שירשה לנו לישון איתו במיטה, שיפרוש עלינו את סוכת שלומו. שייתן לנו שלווה, שלום. לא בקשות מטורפות מדי. לא שלום כלל עולמי. לא כזה של מיס אמריקה. כזה פנימי, של שוקו חם (בלי רום אבא, נמאס כבר להוציא אותו עם כפית!).
ברגעים כאלה אנחנו רק רוצים להתכרבל, עד שיעבור זעם, עד שיגיע הבוקר.
ואז כשהוא מגיע, אנחנו מתפללים "והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום". אל תיתן לנו להישאר במיטה. אל תיתן לנו לפחד מהעולם. תעזור לנו לקום על הרגליים, לעמוד-איתנים. אם צריך, תיתן לנו בעיטה בקולה (בספרדית. בגלל זה לטעם החיים קוראים פה רק "קוקה"), אם צריך. לא אחת כואבת, אחת שמזרזת. ברגעים כאלה ה' "שוכח" שהוא גם אבא. עכשיו הוא מלך. כזה שדורש מאיתנו להתקדם, כזה שלא מוותר (שילוב של אבא ומלך, הוא אבא שמלמד אותך לשחות בבריכה, ואומר "תשחה עד אליי", ואתה, איכשהו, מצליח לטבוע עד אליו. ואז הוא מתרחק! ואתה באמת רוצה להגיע אליו, מספיק קרוב כדי לחנוק. לא מנסיון אישי חו"ח. פשוט חבר סיפר לי על זה. תאמינו לי, איזה קשיים אנשים חווים). וממלך כזה, במצב כזה, אנחנו לא מסתפקים בשלום, שיהיה רגוע. אנחנו רוצים חיים, אנחנו רוצים חיות, כוח לפעול. כוחות של עשייה, לא של הרס, כוחות טובים. ואתה יודע מה המלך, אחרי הכל, אנחנו רוצים גם שלווה. עשייה זה נחמד, אבל אנחנו שוב רוצים את השלום , את השלווה. דווקא היה כיף להתכרבל. מתי כבר סוף שבוע, מתי תגיע שבת שהיא התכרבלות של מצווה (אני יכול לרשום פטנט על הביטוי הזה באקדמיה ללשון).
יפה, לא? "אין הנחתום מעיד על עיסתו". פו! מזל שאני לא נחתום. תנסו את זה בבית. כמעט כל פסוק ומשפט בתפילה הם כאלה. פשוט צריך לעבור ממצב של הסתכלות על המילים, להתבוננות בהם.
בעז"ה! שנמצא את היופי שבאופי (זה קצת קשור, תחשבו על זה. היופי הוא הרגעים המפוצצים והחיצוניים, האופי הוא השגרה הפנימית והיום יומית).
ישועות גדולות!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה