חיי שרה - מי שתופס הוא פרה

צ'מעו קטע. הזמנו לארוחת שבת את כיתות י'-יא' לארוחת שבת. היה ממש נחמד. בכל מקרה, הם ביקשו לשיר כל מיני שירים בעברית. אחד מהם היה "שיר למעלות, אשא עייני אל ההרים". באמצע השיר מישהו אומר "תאמין לי, השיר הזה ונרגילה - אתה מסודר". בכלל, הנרגילה פה זה קטע. פעם אחת ישבנו בבית של מישהו, רואים בפלזמה הופעה של "פרחי ניו יורק" ומעשנים נרגילה, הזוי משהו. כולם מעשנים פה נרגילה, בכל גיל, כל הזמן. זה לא כמו בישראל, שככה מדי פעם, בשביל הכיף, על הדרך עם משהו אחר - גם מעשנים. פה זו לא הדרך, זו המטרה. וזה רק היהודים. ייבוא מיוחד מישראל. מצא מין את מינו, אורוגוואשים ונרגילה. מתאים בול לאווירה של הטרנקילו (=תרגיע/רגוע). כמו כפפה ליד, כמו סמרטוט לדלי (אגב דלי, איזה חוסר מזל זה, שזה המזל שלך. מילא אם זה היה מזל רק לנשים, אבל אנחנו? כאילו, נגיד שפרה ופועה באות לאמא שלך: "מזל טוב! נולד לך עקרב" - מגניב. "נולד לך קשת" - כבוד!, "...בתולה" - הגיוני. אבל דלי? מה אני אמורה לעשות איתו).  

פרשת חיי שרה. שרה מתה. אברהם מחפש שידוך ראוי ליצחק. הבטחה של ה' זה מצויין, אבל צריך לעשות השתדלות מצידנו כדי שהיא תתרחש. (אנחנו מבקשים מה' בקשות בטיעון של "זכות אבות". זכותם (מהמילה זך, טהור) עוברת בתורשה, ואנו אומרים לה' - הזכות נמצאת גם בנו, תן לנו הזדמנות נוספת לבטא אותה). כדי שאבות האומה אכן ינחילו זכות וקדושה, אברהם דורש עבור יצחק אישה, שתעמוד בסטנדרטים המוסריים של המשפחה. הוא משביע את אליעזר עבדו שימצא ליצחק אישה מארץ מולדתו של אברהם, ולא מנשות כנען הרעות. העבד הולך לאור כשדים, עומד ליד באר המים עם גמליו, ומבקש מה' לעזור לו למצוא את האישה הנכונה. מה יהיה הסימן שקובע אליעזר? האישה שהוא יבקש ממנה להשקותו מים, והיא לא רק שתדלה (אז כנראה שיש קשר בין דלי למזל, או שזה השגחה פרטית ולא מזל?) עבורו, אלא גם עבור גמליו, היא האישה שראויה לבן של אדונו. הוא לא מסיים את דבריו, רבקה מגיעה, עומדת במבחן, העבד רץ אליה נרגש. וזהו, מאז ועד היום יקראו לחלקנו אבי, צחי וקובי. סוף טוב, הכל טוב.

וזה העניין עליו רוצה לדבר (אין לדיבור שלי יותר מדי קליינטים, אז נסתפק בכתיבה. בתקווה שלה יש יותר). שני דברים מביאים את אליעזר למצוא את האישה בדרך הזו. הראשון, לבניית עם ישראל דרושה (מלבד שלאחד האבות יקראו ישראל) אישה שתהיה גומלת חסדים, בדומה לאברהם, אחת שתהיה ראויה להמשיך את השושלת. לכן, מבחן גמילות החסדים מסוג זה הוא הגיוני ולגיטימי (תשמעו, לשאוב מים לו ולכל הגמלים זה קד"ר רציני, בטח לילדה בת שלוש). אין מידת חסד בלי גמילות חסדים בפועל, בידיים ממש. נקודת המוצא השנייה של העבד, שגרמה לו לבחור בדרך המבחן בצורה כללית, היא שאם הדבר אותו ביקש מהקב"ה יתרחש בצורה מדוייקת, כנראה שזהו רצון ה'. נשמע הגיוני, לא? אז זהו, שלא בטוח (אני אשף ביצירת מתח, אהה? ערפאת הוא המודל לחיקוי שלי. אחרי הכל הוא הקים את אש"ף).

אומר בעל "צדקת הצדיק", אמנם לא בהקשר הספציפי הזה, ה' עונה לתפילות של כל מי שמנסה ללכת בדרך הנכונה. החידוש שבדבריו הוא שגם אם הדרך נכונה בעייני המתפלל בלבד, ולא בעייניו של הקב"ה (כלומר, נגד דרך התורה), ה' עונה לתפילתו!  התורה היא הדרך בה ה' רוצה ודורש מאיתנו ללכת. למרות זאת, הוא הגשים את בקשת המתפלל, כי הוא עונה לתפילת מי שחושב שהוא עושה דבר נכון, ולאו דווקא כיף. ולכן, אין לראות בכך שהתפילה קרתה במציאות "אחד לאחד", ערובה (ולא, אין לי מושג למה אני מכיר את המילה הזו) לכך שעשינו את הצעד הנכון, ושה' תומך במה שעשינו. פשוט, ביקשת - קיבלת, גם אם זה חטא.

הגישה הזו, אותה מציג ר' צדוק, ממש מטלטלת. ה' נתן לך שכל- תשתמש בו. ה' נתן לנו תורה - תחפש בה את התשובה. דרך לימוד התורה ה' נותן לנו את הכלים להתמודד בכל מצב. תפסיק לחפש סימנים ומזלות שמעידים "כי עימנו אל" (גם ככה דלי זה לא מזל משהו). שמעתי שבזמן ההתנתקות אחד הרבנים אמר, שאין שום קשר בין הצלחת/אי הצלחת המאבק במהלך, לשאלה במי תומך ה', או האם זה צריך לקרות או לא.

לא פשוט לנו עם הדרך הזו. אנחנו רגילים לחפש במציאות רמזים שמעידים על צדקת הצעד שעשינו. אין הכוונה שצריך להתעלם מהמציאות. אנחנו מדברים איתה דרך המעשים, והיא מחזירה לנו תשובות דרך התוצאות. ו"אין חכם כבעל נסיון". אנחנו פשוט צריכים לדעת שבעניין הספציפי של תפילה לה', ההתרחשות של הבקשה, לא מלמדת שהיא אכן מוצדקת ונכונה בראייה האלוקית. יותר מזה, אולי ההתרחשות המציאותית היא מבחן בשבילנו, אם אנחנו זורקים את האמונות שלנו, לטובת מה שנראה כמצליח ומכאן גם כ"נכון" במציאות.

כך גם אליעזר. אם מבחן החסד של רבקה הוא הגיוני, תעשה אותו. אל תראה בהתגשמות שלו, עדות שה' מסכים איתך. כיף לעשות דברים בלי ספקות. ספק היא המידה של עמלק. אבל את הספיקות פותרים בראייה של תורה, ולא בהטלת קוביות.

(אין לי מושג למה ובמה אבל) שנזכה! 

           

הזמנה לחתולה

אתמול הייתי בפעם הראשונה בחתונה שלא בארץ (במקום המתקרא "גולה". תגידו, אם אתה בארץ ממש גדולה, נגיד רוסיה, אפשר לשנות ל"ג'ולה"? כי "בלורה" כבר יצא מהאופנה).

חוויה. מיקס של טקס יהודי באויירה נוצרית. מתחילים כמו בסרטים. כולם עומדים משני צידי האולם, הגברים בחליפות והנשים בשמלות ערב [(לא שהסתכלתי, ככה אמרו לי) ואם מישהו הבין שכל מין בצד אחר, אז זהו-שלא], והכלה עוברת באמצע, לצלילי מנגינה של "here comes the quien". מאחוריה גליל שלם ופרוס של בד לבן, משהו שמזכיר הינומה (כשהחתן ניסה לכסות אותה, אנשים בקצה השני של האולם הרימו רגליים, כדי שלא לדרוך).  אהה, לפניה עוברים, כל אחד בנפרד, ילד עם כרית (מאוד משמעותי לטקס), ילדה עם סלסלה, והאמא והאבא של החתן והכלה (לא בהתאמה, כל אחד עם הצד השני. גולנצ'יקים-אם לא התייאשתם עד עכשיו מלנסות להבין, אז אני מתכוון שהאבא של הכלה עם האמא של החתן, והפוך. אולה מסייעת! גימל??). אח"כ זה ממשיך בצורה די יהודית. כולל סולו של החזן, בגירסת חזנות זוועתית, ל"עוף גוזל" (אריק איינשטין היה חוזר להופיע, אם הוא היה יודע מה אנשים עושים לו לשירים, בזמן שהוא מתבייש). עוד קטע מצחיק היה, כשעוד בדרך, אמרתי לרב שאני מקווה לא לנכס (לעשות נאכס, לא מלשון בעלות, יא אשכנזים), אבל בפעם הקודמת שהייתי עד, החתן פיספס את הכוס. אז זהו, שהפעם הוא פיספס פעמיים! עוד כמה פעמים בקצב הזה, ואני מציע לחתן להכין כוראוגרפיה לריקוד אירי, לפי הקצב של ההחטאות.

ישנן (לא שיננית ממין זכר, "יש" בצורת נקבה ברבים) שתי אופציות להסתכל על זה. הראשונה והטבעית לי יותר, היא להדגיש את הרע. ככה לא נראית חתונה יהודית. זה סתם חיקוי מוצלח של הנוצרים [(הנוצרים רוצים להתחתן ככה, לנו יש גם את הכסף בשביל זה) מישהו באמת זוכר כמה כוסות דם של ילד נוצרי שמים במצות? איבדתי את הדף של המתכון שעובר אצלנו כבר דורות במשפחה]. האפשרות השניה, לאו דווקא היותר נכונה, היא להתמקד בחיובי. כ"כ הרבה זמן בגלות, כמעט ושכחנו מי אנחנו, התנהגנו כמו הגויים, ולמרות הכל עדיין מתחתנים בחתונה כהלכה. כנראה שהאמת איפשהו באמצע.

כרגע אני לא בטוח שמצאתי קשר בין מה שסיפרתי עד עכשיו להמשך, אבל ננסה. "כל הדרכים מובילות לרומא", לא? או כמו שראיתי השבוע בפייסבוק "ברומא התנהג כמו רומני"- ללא ספק, דברי אלוקים חיים. סיימתי לקרוא ב"ה (על הקריאה ועל הסיום כאחד, וגם בלי קשר הוא ברוך) את הספר "האם יש סיכוי לאהבה", של דוד בן יוסף. קצת מתיש, אבל מאוד מעניין (אפשר להשיג אצלי, מחירים ממש אטרקטיבים. מהר-לפני שייגמר). למי שמתעצל אז הספר בשני מילים הוא "יש סיכוי", אבל הוא קצת מרחיב, אז סליחה שהרסתי. בכל מקרה, הוא מזכיר שם את הפסוק "ואראה אותך מתבוססת בדמייך, ואומר לך, בדמייך חיי, בדמייך חיי". בעקבות האזכור חשבתי קצת על המשמעות של הפסוק המוכר. הוא יוביל איתנו בעז"ה לדבר על נושא גדול וחושב, אבל לאו דווקא אחד שבוער בי עכשיו. מצד שני, כשאתה ברגעים של קושי, קשה לחשוב על דברי תורה (מי בכלל אישר לנו לחשוב על רעיונות, ולהחליט שהם דברה של התורה? בהזדמנות נחשוב על זה). וכמאמר חז"ל בפרקי אבות "ואם לא עכשיו, אימתי? (אוג' 7! או שזו התשובה לשאלה אחרת). אני מדבר על שאלה שכבר נגענו בה בעבר, שאלת הסתר הפנים. או בעברית פשוטה-למה כאב וקושי הם תחושות כ"כ מוכרות, זה לא כיף. ההתמודדות בשאלה הזו היא קשה. לנאום לאחרים זה קל, לעמוד במבחן ברגעים נאכסיים זה הרבה יותר קשה. בעז"ה. שנהפוך את התורות לתפילות.

ובחזרה לפסוק. לדם יש תפקיד חשוב, הן במישור הבילוגי והן במישור הסמלי. כולנו יודעים שלולא הדם, הגוף לא יוכל לספק חמצן וחומרי בניין לתאים. מצד שני, הדם הוא סמל הפציעה. אנחנו שונאים דם, אנחנו מפחדים ממנו. למה? כי עצם ראיית הדם מצביעה על כשל במערכת, התפוצץ לנו צינור בגוף ואין לנו מושג איך סוגרים את הברז הראשי (גם אם נסגור זה לא יהיה להיט, אבל אל תהיו קטנוניים).

אבל למה אנחנו כ"כ מובהלים? התשובה נמצאת בשני מישורים.

הראשון, חיצוני לכאורה אך שווה דיון, היא שאנחנו פשוט לא אוהבים לראות דם. זה לא טוב שמישהו לא בריא, אבל אם סיגריות, המבורגרים או סתם מצוקה נפשית הורגים אותו לאט, אנחנו פחות נתרגש. חוסר תשומת הלב יכול להיות תירוץ נוח. כשאני שואל מישהו "מה נשמע", אני לא באמת מצפה ורוצה לשמוע "אין, אתה לא מבין, אשתי זרקה אותי מהבית, ולא יודע, עבודת ה' שלי בזמן האחרון מזה על הקרשים". אפילו "בסדר" רפוי יכול להיות מטריד, תן לי איזה "אחלה" ונסיים עם זה (בספרדית זה בכלל מצחיק. אתה שואל מישהו "מה קורה" ובמקום לתרגם את זה ל"קה פסו" הוא מתרגם ל"קה פסה" (=מה קרה), ואומר "שום דבר, למה אתה שואל", או שבמקרה יותר רציני, הוא אשכרה יתחיל לספר על הצרות שלו). זה נשמע פסימי ודיכאוני, אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם באמת אכפת לנו אחד מהשני, או שאנחנו שחקנים עם טקסט קבוע (בספרדית זה יותר גרוע "טודו ביין (=הכל טוב)? טודו ביין אי בוס (=ואתה), טודו ביין אי בוס?" וכו'). אולי כשב"צו ראשון" המראיינת שאלה אותנו כמה חברים יש לנו, וענינו שהרבה, באמת העדנו על בעיה, אין כזה דבר הרבה חברים. בקיצור, באיזהו מקום אנחנו מעדיפים דם עם סרטן בעורקים, מדם בריא מחוץ לכלי הדם, ולא בתור שיקול רפואי. 

השני, והמהותי יותר, הוא שאנחנו באמת מבינים שאם אנחנו רואים דם, משהו לא בסדר. הדם לא יכול למלא את היעוד שלו, אלא בתוך כלי הדם. פשוט. בואו נשכח למשך פיסקה (כל אחד והזמן שלוקח לו לקרוא) את הפסוק, ונחזור אליו בהמשך.

הקושי שבקושי, נקודת השבר שבמשבר, היא תחושת הבדידות. אין תחושה נוראית יותר לאדם מלהיות לבד. אנחנו לא מדברים על בדידות פיזית. אפשר להיות מוקף באנשים ודיבורים ולהשאר בודד. ומנגד, אפשר להיות שבוע במדבר ולהרגיש "ביחד". דור הפייסבוק יהיה אלף עדים לתופעה. יש לך 500 חברים, אבל אתה תתפשל אם תראה אותם, כי אתם בכלל לא מכירים. הטכנולוגיה לימדה אותנו איך להתקשר, והשכיחה מאיתנו איך לתקשר. ערמת הגופות ליד המועדונים תחזק את הקייס שלי.  מילא שאני נמצא בקושי אובייקטיבי, אבל עכשיו גם להיות מנותק מה', זה יותר מדי. אנחנו לא חושבים על זה ככה, אבל זה מה שעומד בבסיס העניין (לנושא הקושי "האובייקטיבי", אין כזה דבר. לא רק מי שאפשר לעשות על הסיפור שלו כתבה בעיתון הוא מסכן. כשחבר משדר קושי, צריך להפסיק לחפש מי הטריד אותו מינית בילדותו, קשה לו (!) וזה מספיק).

הבעש"ט (נדמה לי) מסביר את הפסוק ואנכי אסתר הסתיר פני ביום ההוא". המילים כפולות, כי הסתר הפנים של הקב"ה ממנו, במציאות שאנו חווים, כפול גם הוא. בזמן עליו מדובר בפסוק (מן הסתם שהכוונה למועד ואירוע ספציפי. יש לי כמה רעיונות בראש, על זמנים כאלה בהיסטריה היהודית. אבל זה יכול להיות גם במישור האישי. שוב, קושי הוא סובייקטיבי בהגדרה) ההסתר יהיה כ"כ גדול, עד שלא נבין שזה הסתר. נחשוב שסתם ככה זה, "אלה החיים".

נקודת המוצא שלנו היא, שלא יכול להיות שה' הטוב עושה רע, אז אנחנו חושבים שרע מתרחש כאשר הקב"ה לא מתערב. שהרע הוא חידלון של הקב"ה. "איפה אלוקים היה בשואה"? אני לא מעז לגעת בשאלה הזו, אבל כל נקודת המוצא שלה, היא שרע לא יכול להיות מה'. אנחנו חושבים שכקשה הקב"ה ברוגז איתנו וזה בלתי נסבל.

אנחנו חייבים להבין דבר אחד. גם קושי וכאב הן צורות דיבור. אנחנו לא אוהבים אותן. אנחנו מתחננים מה' ללמוד בדרכים אחרות. אבל לא כי הן מבטאות התעלמות שלו מאיתנו, פשוט כי זה לא נעים. 

כשאנחנו כבר נמצאים בכאב, החוכמה היא לשבור את ההסתר. איך שוברים אותו? מקשיבים לה'. מנסים להבין מה הוא מדבר אלינו. כנראה אם הוא בחר בדרך הזו, לא יכולנו להבין בדרכים אחרות. לפעמים אנחנו צריכים לקבל פרספקטיבה של שנים, אפילו יותר, אבל בסוף הדברים מתבררים. וגם אם לא, אנחנו לא מבינים הכל, אפילו לא את הרוב. לא הכל טוב. הכל לטובה. כל המציאות נמצאת במגמת עלייה. במגמה יש גם ירידות (חוץ מבמגמת פיזיקה, הם חכמים רצח), אבל בגדול אנחנו הולכים למקום טוב יותר. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו נלחמים בה', לא מקבלים את הקושי, או שנושכים שפתיים וחזקים באמונה שה' יודע מה הוא עושה. וגם מנסים "לעזור" לו לזרז את ההגעה ליעד הזה. איך? בעצם הקבלה, ובהתקדמות ספציפיחת בהתאם למקרה.

אז מה משמעות הפסוק "בדמייך חיי". איך חיים מהדם המת? כמו שהסברנו מקודם באופציה השני, הדם חייב למלא את הייעוד שלו. חייבים להחזיר אותו לתפקוד. איך עושים את זה? מחזירים לו את המשמעות. בדומה להסבר הראשון-הוא לא סתם יצא מהמערכת, הוא לא נשפך ללא שוב, הוא חלק מהמסלול! ה' לא סתם שפך לנו אותו כי להנות ממנו מבוהלים, הוא דיבר איתנו! מה הוא אמר? לא יודע, העיקר שהוא אמר. בואו נחפש. הוא מבטיח שיש לדם משמעות. הוא לא מבטיח שנבין אותה. עצם החיפוש והקבלה הפנימית שכשתינוק נולד יש דימום, יש כאב, שאין עליית מדרגה בלי מוות של המדרגה הקודמת, היא היא החזרת החיות לדם. 

הלוואי שהדם שנשפך לנו כיחידים וכאומה כבר הספיק, לקב"ה, להבנה שלנו. הלוואי שנזכה לראות עין בעין את הבניין שהקושי הוליד.

 

אבא! רוצים גאולה! 

מה ההבדל בין שליח לשליח פיצה (בגרמניה)? פיצה כותבים עם דאבל Z וגרמניה עם דאבל S. 

         

עם ישראל ח"י

בס"ד

קומו ואה?

אהה, למתמידים שיחכו בסבלנות עד לסוף הקטע, מחכה חידה מסורתית (בלנ"ד). לא לרמות. המטרה לא מקדשת את האמצעים. כאילו, לא לדלג על האמצע, ככה הסוף יהיה יותר מתוק. או שבעצם, אני מכניס לכם רעיונות לראש? 

בארוחת שבת לפני שבועיים אכלו איתנו כמה חבר'ה, והתחלנו לדבר על על הפוליטיקה בישראל (טוב, "ניסינו" תהיה הגדרה מדוייקת יותר. באנגלית של ישראלי ואורגוושים זה יותר קשה). הם שאלו מה אני חושב על האמירות הלא-דיפלומטיות במיוחד של ליברמן, מה יקרה אם הקואליציה תיפול, ואמרו שאנחנו חייבים את התמיכה של האמריקאים וכו'. עניתי להם להם שהפוליטיקה מעניינת בעיקר את מי שמתפרנס ממנה, שהייאוש מהפוליטקאים גדול ושזה לא באמת משנה מי יהיה ראש הממשלה.

אני מספר את זה, כי איכשהו השיחה גלשה (עלק איכשהו, "הגלשתי" או "הגלצ'תי" הן מילים שיותר יקלעו לאמת) לנושא היחס בין האמוני לריאלי בניהול מדינה יהודית (אחלה שם לסימפוזיון בסגנון "בני עקיבא-לאן? או "אוגוסט 7-עד מתי?").

אנחנו שרים "עם ישראל חי-עוד אבינו חי". מה הקשר? מעבירים מספרי ברזל וכל אחד מדווח שהוא בסדר? בטיטו? חי! עם ישראל? חי! אבינו? חי! אולי. 70 פנים לתורה. סתם. 

אנחנו מתחילים ואומרים שאנחנו חיים, וזה אחלה, ב"ה. אפשר להעצר כאן. אבל לא, יש המשך. רק מכוח עוד אבינו חי-עם ישראל חי! (בעברית של היום היינו מוסיפים את המילה "כל" בהתחלה. כל עוד אבינו חי-ע"י חי). החיות שלנו נובעת ותלויה ב100% בקב"ה.

כל העולם משול לסרט במקרן, כל ההתרחשויות בו הם משחק של אור וצל. לנו זה נדמה כעולם ומלואו, אבל הכל תלוי בטכנאי שמחבר אותנו לחשמל (לבוגרי 3 יח'-הטכנאי זה הקב"ה). הוא מכונת החמצן שלנו. אנחנו בובת החוטים שלו. השאלה שה' שואל אותנו (נראה לי שהוא שואל, לא דיברתי איתו על זה) היא אחת: רוצים למסור לי את החוטים? או שאנחנו חושבים "אני אנווט".

לא אני המצאתי את זה. חז"ל כבר אמרו "הכל בידי שמים-חוץ מיראת שמים". קשה לנו ה"ציייונים" לקבל את זה, קשה לנו להרפות. אנחנו פרפקטציונסטים (ככה כותבים או שעירבבתי פרפקט וציוני? כי זה גם זורם עם העניין) מדי בשביל להשאיר את העבודה למישהו אחר, גם אם יש לו נסיון מוכח של 5771 שנה (לא כולל תוהו ובהו. ואולי הוא בכלל "אובר קוולפייד").

ר' נחמן אומר "טוב מאוד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו...גם אזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך".  קשה לבלוע את זה. אחרי הכל קיבלנו כוחות מהקב"ה, הוא לא רוצה שנשתמש בהם?

ברור שכן, אבל לא ממקום של מרד, לא "לגנוב" כוחות "כשהוא לא שם לב". אלא להיות בטלים אליו, להיות כלי לרצונות שלו. גם עבד וגם מלך הם משרתים. ההבדל הוא בבחירה. האם עושים כי חייבים ובראש קטן, או שעושים הכל כי מבינים למה זה חשוב, ואז הכל נעשה בצורה הטובה ביותר. עבדות של בן חורין.

ברור שההתפרטות למעיישה לא פשוטה. גם כפרטים וגם כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". אבל השאלה על מי אנחנו מפילים את יהבנו. כפרטים-על אדם אחר, על תכונות אופי? על כישרונות? כציבור-על הצבא שלנו, על האמריקאים?

הביטחון חשוב, הכלכלה חשובה, הדיפלומטיה חשובה וכו'. אבל אלה רק האמצעים. הקב"ה והקשר שלנו איתו הם המוקד. ההתנהלות הארצית היא, במובן מסויים, נסיון בשבילנו אם אנחנו נופלים בפח של הריאלייה (מלשון ריאלי), או זוכרים את מי שבאמת מחליט על העניינים. 

מישהו זוכר את הגירגשים? מישהו זוכר את הפלישתים? המלחמה בפלשטינים/באיראנים וכו' היא רק התירוץ. אנחנו חייבים להפסיק לחשוב על עצמנו במושגים של עם רגיל.

התורה והנביאים חוזרים מלא פעמים ואומרים שאם נלך בדרך התורה, אם נהיה אנשי חסד ונעשה משפט צדק, לא תהיה לנו סיבה לדאגה. אם זו תורת חיים, זה נכון כאן ועכשיו. הגיע הזמן להחזיר את הקב"ה למשוואה.

וזה נכון בכל הרמות. עכשיו לא רציתי להמשיך לכתוב ולא היו עליי מפתחות לחדר עם המחשב. זה ממש מעצבן שדברים לא הולכים כמו שאני רוצה. סו וואט? ככה צריך להיות. לא רק בבומבסטי, צריך "לערב" את הקב"ה ביום יום.

רוב יהדות אורוגואי הגיעה לפה בגלל הנאצים. בסעודה שלישית של שבת האחרונה צעיר מהקהילה שעלה לארץ דיבר. הוא ממש התרגש וכל הבית כנסת בכה ביחד איתו. לאיזה עוד עם יש סיפור כזה? יהודים מאורגואי שברחו מאירופה, חשבו שאולי הקב"ה שכח אותם, אבל הם בכל זאת לא שכחו אותו. אם להיטלר ימ"ח יש זמן בין אסדו לאסדו שעושים ממנו בגיהנום, אם אחמדינג'ד יכול לסתום לשנייה את הפה, אז שישמעו שעם ישראל חי! כי עוד אבינו חי.

אסור להיות שאננים. צריך להתפלל, צריך לעשות מה שצריך. אבל אח"כ-בעז"ה תהיה ישועה.

זה באמת קשה. אבל די. לבד זה קשה מדי. "זה כמו לקפוץ מצוק, ולהתחיל לעוף בכוח האמונה, לקחת נשימה גדולה, לרוץ וליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן" (אביתר).

ישועות גדולות! 

ולחידה: מה ההבדל בין שליח בחו"ל לשליח פיצה? (אין לי אפקטים לתשובה הפוכה) - הטיפ  

בעצם עוד משהו. תשמעו קטע מדהים. עשינו השבוע פעילות/טקס לזכר רבין (מדהים כמה היום הזה טעון, איזה עם מסובך). בסוף שרנו התקווה. אני נושא את עייני למזרח (סתם, אין לי מושג איפה המזרח), וקולט את כל התיכוניסטים שמים את היד על הראש בתור כיפה-בהמנון! הייתי בשוק מזה, לא יודע להסביר למה. אולי בגלל שבאמת הם לא מסובכים כמונו. יהדות, דתיות וציונות זה היינו הך (אותו דבר) בשבילם. איפה "הכפיה הדתית"? איפה "החילונים חסרי הערכים האלה"? הם כנראה שכחו את "המורכבות" בבית. 

צ'או צ'או 

לוט הצדיק!!!

נכון שהכותרת מושכת?

כמו המטודות בבני עקיבא. אותו מדריך עשה עלינו את אותה הפרובוקציה, במשך שלוש שנים.
"צריך לזרוק את הטלויזיה מהבית!", "טוב שרצחו את רבין" וכו'. בהתחלה זה אשכרה עובד. "מה פתאום? צריך להרוג אותך! בהתחלה רבין ועכשיו גם הטלויזיה?!". אח"כ החניכים מבינים את הקטע וחוזרים לאדישות. הכי כיף זה להיות אדיש. אין תקוות-אין אכזבות. גם אין ממש חיים, אבל למה להיות קטנוניים.
any way, אם אתם קוראים את זה, כנראה שיש עתיד לפרובוקציות.

בעיקרון המטרה שלי היא להתיישר, בעזרת ה', על כתיבת קטע-שתיים בשבוע. הגענו למשהו מעניין על פרשת השבוע, אז תצטרכו לסבול אותי בפעם השלישית השבוע. איזה משקיען אני! או כמו שאמרו חז"ל "אם אין אני לי-מי יחמיא לי".

ולעניינינו (כמה יוד'ים, ב"ה), אנחנו (השליחים, ב"ע {=בעל הבלוג}) משתדלים לארגן לימוד משותף של פרשת השבוע לכל מי שרוצה, ומתחת לגיל 35 (אף אחד לא צעיר לנצח). ביינתים זה קצת צולע, כאילו, תלוי איך אתה מגדיר הצלחה. 4 שליחים, מישהו שמגיע אחרי 45 דקות ועוד אחת שמגיעה אחרי שעה ורק כותבת אימיילים, זה טוב? צריך להסתכל על הצד החיובי, נכון? אז לפחות על מידות האמת והכנות למדנו משהו. שאלתי את ההיא שקראה אימיילים "את רוצה להצטרף? התחלנו נושא חדש ומעניין-עקדת יצחק", היא סובבה את הראש אליי,  אמרה "לא",  וחזרה למחשב.

בכל מקרה, בתור ערב גיבוש לשליחים, זה היה מוצלח, גם לדעת המחמירים.
אחת השליחות העלתה נקודה מעניינת. לטובת מי שיקרא את הקטע בתור טקסט היסטורי-סוציולוגי בשנת 2020, אנחנו מדברים על פרשת "וירא". אנחנו מדברים עכשיו על סיפור הצלת לוט, שבד"כ לא מדובר, ככה זה כשאיתך בפרשה מסופר על עקידת יצחק.
בתחילת הפרשה באים שלושת השליחים אל אברהם לבשר מספר בשורות (אני לא מפרט את הסיפור התנ"כי, כי זה גם הנושא שלנו להצגה היום {שישי} בגן, אז אם אחד הילדים במקרה קורא את הבלוג, חבל להרוס לא את ההפתעה). החשובה לעניינו היא השמדת סדום ועמורה. ה' "מחזיק" מאברהם, ולכן הוא משתף אותו בקבלת ההחלטות הקשורה לאזור שלו (זו לא הנקודה עליה רציתי לכתוב, אבל אולי ההבדל בין אברהם לנח ניכר כאן. אברהם מבין שכשה' משתף אותו בקבלת ההחלטות, הוא מצפה ממנו להילחם על חייהם של אנשי סדום. "יתמו חטאים ולא חוטאים". גם אם אין סיכוי). אברהם מנהל מו"מ, הוא מתחנן לה' לחון (חנינה) את העיר בעבור הצדיקים שבה, ה' מסכים אבל לא מוצא כאלה.
בשורה התחתונה אברהם נכשל, השיחה מסתיימת כשלאברהם אין יותר טענות, והמלאכים נשלחים להשמיד את העיר.

לפני ההשמדה הם מנסים למלט משם את לוט. למה? מהסיפור עצמו לא ברור לגמרי. בהמשך הפרשה הסיבה נכתבת בבירור. "ויהי בשחת אלוקים את ערי הכיכר, ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה". בקיצור, ללוט אין זכות הצלה משל עצמו, אלא רק בגלל שהוא מקורב לצלחת, הוא ניצל. גם בלי לקרוא את מדרשי חז"ל, בולט מהמקרא שלוט לא היה צדיק גדול. אולי היו יותר גרועים, אבל זהו. על רקע ההקדמה הזו בולט עניין אחר, וזוהי ההארה של השליחה ממקודם. אברהם צדיק, לוט לא. אברהם נכשל בהצלת סדום והערים השכנות. לוט לא! רק בזכות לוט, העיר מצער, אחת מחמשת הערים שהיו צריכות להיהרס-ניצלת! "ויאמר אליו (כנראה המלאך) הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה (הדבר הראשון הוא הצלתו שלו) לבלתי הופכי את העיר אשר דברת. מהר הימלט ההרה, כי לא אוכל (!) לעשות דבר עד בואך שמה, על כן קרה שם העיר צוער". מה הסוד של לוט? את עצמו אין לו זכות להציל, אבל כשהוא מנסה להציל עיר אחרת בשביל עצמו הוא מצליח? הוא לא עשה את זה מתוך דאגה גדולה לעיר. אם העניין הוא הדאגה לאחרים, תחינתו של אברהם גדולה הרבה יותר.

אולי, וזה באמת אולי, אפילו כשלמדנו את הנושא ביחד לא הגענו להסכמה, לוט מצליח להינצל ולהציל בזכות דרך הבקשה שלו מה'. לוט חוצפן. הוא לא צדיק גדול. את הכל עושה ה' בשביל אברהם, ופתאום לוט אומר: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי, להחיות את נפשי, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה, פן תדבקני הרעה ומתי". תגיד לי, אתה מצאת חן בעייני מישהו, למה נראה לך?

לוט "מדגדג" לה' במקומות הנכונים. לוט הוא הערס שמדבר דוגרי ושובר מחיצות. מידת הדין דופקת קופה, ולוט מפוצץ לה את הבלון. אלקים בא בכל הכח להשמיד את סדום, ולוט נתן מענה למה שה' לא יכל לקבל מאברהם. תפלה כנה של בנאדם שנלחם על החיים שלו. אדם שיודע להזכיר לה' שאחרי הכל הוא אוהב אותנו. ה' ברא אותנו עם יצר הרע. ברור שהוא נתן לנו כח להלחם בו ודורש מאיתנו שאכן זה יקרה, אבל בטוח שהיתה לו תוכנית מגירה , דפ"א (דרך פעולת אויב) בה הרע מנצח, לפחות באופן זמני. למה ה' כ"כ מופתע "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ה' רוצה תפילה, ה' רוצה הכנעה. לוט מספק לו אותן. לוט אומר "אני לא אוכל, אני אמות". זאת הכוונה בסה"כ, לא? אבל לוט מזכיר לו שסוף סוף אנחנו מדברים על אנשים שמתים, אנשים שלא יכולים. אבל ה' אוהב אותנו לא יכולים, אוהב שאנחנו מכירים בזה.
לוט אומר לה' "אתה זוכר אותנו לפני שכל זה קרה, כמה אהבת אותנו"? לוט שובר דיסטנס, והתשובה לזה היא "לא אוכל לעשות דבר עד בואך שמה". כשאנחנו לא יכולים-גם ה' לא יכול.

"יפה תפילת החולה, מתפילת אחרים עליו".

כשהיינו קטנים והיינו רבים עם אחותי  "שהגיע הזמן שתעזרי קצת בבית הזה!", אמא שלי הייתה אומרת שזה לא הזמן לחנך. והיינו אומרים "אבל מתי יהיה הזמן? כשזה קורה-צריך לחנך". מה היה הסוד של אחותי? מידת הדין הייתה איתנו, "הצדק" צעק לטובתנו, אבל אמא זאת אמא.

קשה לבנות עולם ביד קשה. לפעמים ה' רוצה שנזכיר לו, שלפני שהוא "מלכנו" הוא "אבינו". ויש גבול לכמה שאבא מענה את הבן. לוט אמר אתה רואה שיש פה צער (מ-צער), אנחנו סובלים. אתה לא אוהב אותנו? ואז, כשה' "נזכר", כשה' מחליט להביט בצער, הוא "לא מסוגל" להמשיך יותר, וכל העיר ניצלת, ההשמדה נפסקת. לוט מבקש שלא להימלט ההרה אל אברהם, כי אז הוא לא "צדיק בסדום" אלא "זנב לאריות". וכשיש ענווה, כשיש הכרה בקטנות, יש לה' מקום. איפה נמצא ה'? בכל מקום שנותנים לו להיכנס.

ואם יצאתם מבולבלים, אל תתרגשו, גם אני.     ענווה +‎ הכנעה = הצלה‎

מצטער להרוס את הדרמה, בכל זאת אני בונה אותה כבר חצי שעה-אבל הבטחתי.
מה ההבדל בין שליח בתפוצות לשליח פיצה? הקטנוע

שב'ס!
      

לאריה ולממותה, לגמל ולשיבוטה (דולי?!)

בס"ד

בהפטרה של פרשת נח קורא ישעיהו הנביא למבול "מי נח". למה נח, "איש צדיק תמים היה בדורותיו", אשם במבול? למה המבול נקרא על שמו?
להיפך, אפילו שמידת הדין של הקב"ה עבדה שעות נוספות באותם ימים, הוא היה היחיד שהיה זכאי לצאת מהמבול בחיים!
הסיבה להאשמה של נח במבול היא, שהוא לא התפלל לה', שיבטל את הגזירה מעל העולם.
זה ה' שהחליט להשמיד את העולם, מה הוא רוצה מנח? אם ה' רוצה, כנראה שזה מה שצריך לקרות, ה' מצפה מנח ללכת נגד רצונו שלו?
אתם יודעים מה, בסדר, נח התפלל וה' סלח-מה יהיה עם החטאים והשחיתות של אותו הדור? המשנה בפרק חמישי של מסכת ברכות אומרת שמי שקורא לקב"ה ותרן-"ייותרו מעיו (המעיים שלו)". טוב, אין לי מושג מזה אומר, אבל משהו בי אומר לי, שלא לקרוא לה' ככה, סתם, ליתר ביטחון. נראה לי שאני אוותר. כאילו, לא המעיים! אני.
אז אם הקב"ה לא מוותר לחוטאים, למה הוא אומר לנח "תפוס'תי, לפני אני נופל עליהם". מה בכלל נח קשור לשיקולים של הקב"ה, שיעשה מה שיחליט וזהו.
אז זהו, שהוא קשור.

הרב נבנצל זצ"ל השווה בין עניין זה, לדיני רוצח בשגגה. אדם שהרג אדם אחר בטעות, מחוייב עפ"י התורה לגלות לעיר מקלט, שתגן עליו מפני נקמת דם של קרובי הנרצח.
אסור לו לצאת מעיר מעיר המקלט עד למות הכהן הגדול.  שוב, מה לכה"ג ולמקרה הרצח? התורה מאשימה אותו בכך שלא התפלל מספיק שלא יארע מקרה רצח, אפילו בשוגג, בזמן כהונתו.
אוקי, הבנתי. אבל יש דין נוסף שאם ההריגה התרחשה לקראת מותו של הכה"ג הקודם, ההורג ישאר בעיר המקלט עד למותו של הכהן החדש. במה הוא אשם? המקרה בכלל לא התבצע בזמנו.
תקשיבו טוב (בעצם, תקרבו את המשקפיים לאף/תאכלו גזר, למתרפאים האלטרנטיביים), טעותו של הכה"ג החדש היא שלא התפלל מספיק "שיגמר דינו (של הרוצח) לזכות", איך יכול להיות שהרשיעו את הרוצח (שאכן רצח), בזמן שהוא היה הכה"ג?! אין הכוונה שהכהן צריך היה להתפלל שלא יעשה משפט צדק, אלא ש"שבעים פנים לתורה", שבעים כיווני הסתכלות שונים לאותה האמת. תפקידו של הכהן היה למצוא את אותו הפן (צד) שעל פיו הרוצח לא אשם.
לא קל להבין את האמירה הזו. אמנם לאף אחד מאיתנו אין חזקה על האמת (טוב, לפחות לכם, לי, באופן ספציפי, יש), אבל יש דעות שיותר קרובות בעיינינו לאמת האובקיטיבית. לא הלכנו רחוק מדי עם הפוסט-מודרניזם?
תפקידו של הכהן הגדול היא לקשר, או לפחות לחזק את בקשר, בין הקב"ה לעולם. אם הוא לא היה מועל בתפקידו, אלא מרים את כל מציאות העולם איתו, היה ראוי פן הזכות של העולם להתבטא, ובכך לזכות את הרוצח, עפ"י האמת.

זו גם הייתה הדרישה מנח. חלק מהגדרת התפקיד של "צדיק תמים" היא להעלות את כל המציאות איתו. למה חנוך (אבא של מתושלח מפרשת בראשית) לא היה המייסד של העם החדש, במה הצטיין אברהם שהפך אותו לראוי לתואר "אבי האומה"? על חנוך נאמר "ואיננו, כי לקח אותו אלוקים". הוא היה מלאך, העולם הזה לא יכל לו. וזו בדיוק הבעיה, בגדלותו-קטנותו. מלאכים יש בשפע, ה' מחפש בני אדם. בן אדם הוא אחד שלא עוצם עיינים ומתעלה לגבהים, אלא אחד שמעלה את כל המציאות איתו. אולי ההסבר של הדיוק באמירה על נח, שהיה צדיק בדורותיו בלבד, ורגיל ומטה בדורו של אברהם, היא שהוא "האמין" לה'. הזוהר אומר שנח פנה לה' אחרי המבול ואמר: "ריבונו של עולם, נקראת רחום. היה לך לרחם על בריותך". נו, הוא ניסה לבקש רחמים. אבל הקב"ה ענה: "רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת? בשעה שאמרתי לך "כי אותך ראיתי צדיק לפני, אמרתי לך זאת כדי שתבקש רחמים על העולם". רועה טוב, מנהיג אמיתי, היה מבין  
שהכינוי "צדיק" בא עם רשימת דרישות. כמו משה, שלא הסכים לעם חדש לאחר חטא העגל. ומי כרשב"י שלפני שחזר למערה, תורתו הייתה שורפת את העולם, יכול לתאר בזוהר על השיחה הזו.

עד לפה המהלך הנפלא של הרב נבנצל. עוד טיפה ומסיימים. איך חפ"שים (חיילים פשוטים) כמונו (ומי כמוני יודע חפ"ש מהו) יכולים לזכות אנשים, בלי לדעת איך מרוממים עולם. ר' נחמן בפיסקה רפב בליקוטי מוהר"ן דורש מאיתנו למצוא נקודה טובה בכל אדם. בשונא, באוהב, בכל העולם, ואפילו בעצמנו. יכול להיות שאנחנו מוצאים 99% שלילי. אם נחפש טוב נמצא את הנקודה טובה. וכשנמצא אותה, ונתרכז רק בה, אותו אדם לא יהפך רק בעיינים שלנו ליהודי טוב, אלא גם בעייני עצמו, ויותר מכל, אפילו אובייקטיבית הוא ישתנה לחלוטין. העיינים שלנו יכולות לחייב ולזכות. כשאנחנו מסתכלים על הטוב שבחבר, הוא מתחיל גם להסתכל על הטוב הזה. יותר מאוחר הוא יסתכל על כל כולו כטוב. ומי שטוב, לא יכול לעשות מעשים רעים, זה פשוט לא לרמה שלו. כל העולם יכול לעשות את אותו השינוי. אם נסתכל עליו חיובי, אם נתפלל עליו חיובי (זה ממש איסור להתפלל על מישהו שיחזור בתשובה, זה מעלה עליו את מידת הדין, כי בעצם אמרת שהוא לא טוב עכשיו), הוא יעשה חיובי. וזאת המטרה של עם ישראל. הגאולה לא תבוא רק כש"אוביקטיבית" העולם יהיה טוב. היא תבוא גם אם נסתכל עליו כטוב. ככה נרומם את המציאות. ככה העולם יהיה ראוי לגאולה. אם הגאולה לא תרד אלינו, נעלה אנחנו אליה.

יחי המלך! (אמא תרגעי, סתם בשביל החב"דניקים, שיהיו מרוצים)

שבת שלום ושכוייח אם שרדתם עד לפה!

אהה, ועוד משהו. מבטיח לכם שהגישו בחדר האוכל לארוחת צהריים(!) מלפפון, עגבניה, ביצה וגבינה צהובה מגורדת. עכשיו אתם מבינים למה בארץ ישראל "מעיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר"-הכל יחסי.
סתם, הארץ שלנו באמת טובה.

בס"ד

מנת'שמע?

החגים עברו. היה טוב וטוב שהיה. או כמו בשיר האורגוושי הידוע: "היה טוב, היה טוב, היה טוב מאוד מאוד מאוד".
המטרה עכשיו היא להיכנס לשגרה בריאה ומאוזנת, אבל עם הרבה עשייה. זה קשה, במיוחד החלק הראשון.
מצ'עמם לי, תתקשרו או משהו.

בשמיני עצרת התפללנו על הגשמים.
לראות יהודים, וישראלים בפרט מתפללים על גשמים זה דבר מיוחד.
אתה רואה אנשים שאשכרה רוצים גשם, שיודעים איך זה מרגיש כשאין מספיק.
וזה מעורר מחשבה.

אנחנו יודעים שארץ ישראל טובה מכל הארצות.
אבל לא יודע. גשם לדוגמא זה די טוב בעיינינו, ואנחנו לא משופעים בו.
תסתובבו במדינות הכי מונפצות בעולם (לא שחס וחלילה אורוגואי היא אחת מאלה. אני לא אמרתי כזה דבר. לא, באמת, אני לא אמרתי), ותגלו שאיתן הגשם הרבה יותר "זורם". או כמו ששלישית מה קשור היטיבו לתאר בשירם הלירי והערכי כאחד "למה לא אוגנדה"; "הרצל עשית טעות חמורה, הלכת בחרת מדינה לא נכונה".

אז מה בעצם טוב אצלנו?

בגלות לא יודעים לא העריך גשם. אנשים רואים גשם ומעקמים את האף.
אולי זה שכשיש שפע קשה להעריך אותו זה נכון, אבל זה לא מספיק, לא אידאלי.
היהדות לא מקדשת את הנזירות. לא הפרטית ולא הלאומית.
אנחנו מצליחים להבין שעושר רוחני לא נמדד במושגים הגשמיים של הרבה וקצת.
אבל מי אמר שגם בתחום החומרי מה שנראה בעיינינו הרבה, הוא באמת הרבה וטוב, ושקצת שווה לחוסר ולביש מזל?
אולי העובדה שהחומר הוא ספיר, מפילה אותנו בפח? אולי באמת האושר לא בעושר?

"איזהו עשיר? השמח בחלקו". תמיד הבנתי שהאמירה הזאת באה לנחם אותי. טוב, אין לך הכל, וזה החלק שלך עכשיו- גט יוס טו איט. גם חבל שתהיה עצוב בגלל זה, אז יאללה- תתעודד. אולי מחר תשיג עוד והחלק שלך יגדל ובכלל תהיה שמח. וכו'. זו בעצם סוג של חוכמת חיים שמלמדת אותנו להסתדר עם ההווה. עם המציאות התמידית של החוסר.

ומה אם האימרה יותר עמוקה. החלק שלך הוא לא רק חלק- הוא השלם שלך! אתה לא צריך לשמוח בחלק האובייקטיבי (בתמונה העולמית הוא כן חלקי) כי הוא סבבה לעכשיו, אתה צריך לשמוח כי ה' נותן לך באמת את מה שנכון וטוב רק בשבילך. מה אתה פוזל לצלחת של אחרים, העושר שלהם הוא העוני שלך. אל תיתן עיינים שלך לרמות אותך.
אולי אני לא מסוגל לעמוד בנסיון של הרבה רכוש. אולי אתה לא מסוגל לעלות ניצוצות של כ"כ הרבה נוצצים (כפרה עליי).
אולי החוסר הזמני נועד לאפשר שפע נצחי, וחו"ח גם הפוך.

בואו נתקשר לפרשיות השבוע.
העונש של הנחש הוא שהעפר יהיה המזון שלו. מה רע? נשמע דווקא כמו עסקה טובה. עפר לא חסר.
רש"י מסביר שה' אומר לנחש "קח את האוכל'שך וסע לי מהעיינים. לא רוצה קשר איתך".
בצבא ראיתי שעדיף מפקד שצועק עליך ממפקד שהתייאש ומתעלם ממך.
גם על מצרים התורה אומרת שה' נתן בה את הנילוס, כדי שלמצריים לא יהיו בקשות נוספות.
הארץ שלנו טובה דווקא כי חסר בה. דווקא כי הצעקה שלנו אליו יוצרת קשר. אחרת "מי צריך אותו"?

"הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם". השאגה של האריה דומה לשוועה שלו לאוכל מהשמיים.
ככה גם אנחנו. צועקים וה' מטפטף לנו לפיות הפעורים. כיף לא? הרבה יותר נחמד שאמא מאכילה אותך.

בעז"ה! שנזכה לעיינים של אמת, שרואות את האמת שלנו. ושנזכה לטפטוף עז במיוחד, גשמי ורוחני. אמן

שבת שלום! 
   

 

בס"ד

אהלן,
הכל טוב?

אוי חגים, הרגתם אותי. ביחד עם יום טוב שני של גלויות, זכינו לרצף מכובד של שלושה ימים "שבת". 6 ארוחות בסוכה של הקהילה! בכל ארוחה פעילות שאנחנו מעבירים. וגם החג הקרוב אותו דבר. שמחת תורה הוא חג נפרד משמיני עצרת. את החג השני ישראלים לא אמורים לחגוג אבל איכשהו זה עובד רק לחומרה. בכלל, יש משהו עקום בחיים היהודיים בגלות. מצד אחד זה מעצבן. מצד שני, זה מזכיר לך שחיים יהודיים בגולה זה לא באמת מסתדר. בעז"ה משבוע הבא נתחיל לעבוד יותר בהדרגתיות.

יש לי וידוי. סוכות הוא אולי "זמן שמחתנו", אבל אני לא ממש מרגיש את זה. ימים נוראים זה אחלה. אנחנו מתים על דברים נוראיים. להכות על חטא זה כיף. להרביץ לאגו שלך זה צורך בסיסי של האדם המודרני. אנחנו אפילו לא צריכים בשביל זה את יום כיפור, הרבה מאיתנו {טוב-אני. מה אני מאשים אתכם) עושים את זה בחלק נכבד מהחיים. זו לא המטרה של יום כיפור ולא אמור ממקום של שבירת האני, אבל יום כיפור כבר עבר אז עזבו אתכם.

בכל מקרה, לשמוח זה כבר יותר קשה. זה אשכרה מעשה חיובי ואקטיבי. טוב, אז אומרים לך שהארה המיוחדת של החג זו שמחה. אז אתה מנסה ומנסה ואני מקווה שגם מצליח, אני לא ממש. וזהו, שבעה ימים התאמצת ופתאום אתה מבין-שמחת תורה! אין שמחה אלא בתורה. ביום כיפור עוד התעסקנו בעבר. אבל בשביל העתיד חייבים לעבוד. מה היעד-שמחה. מה הדרך-שמחה. ואין שמחה אמיתית, יציבה וחזקה, שלא באה מתורה. תאוות, הנאות העולם הזה זה נחמד. אבל אין, ככה לא מגיעים לקב"ה, הקליפות מפרידות בינינו. אנחנו מתגעגעים, לא מבינים למה, לא מבינים איך, לא תמיד מפרשים את האותות נכון.

אז סוכות בא ואומר לנו, דלה [יאללה], רוצה לשמוח- תעזוב את ההנאות הזמניות. צא מהבית, תתנתק מהרעשים החיצוניים, הטכנולוגיה לא תחביא אותך לתמיד. ועכשיו לשלב הבא- תתחיל לשטוף את עצמך במרתון לימוד תורה [הושענא רבה]. ועדיין זה לא מספיק. ללמוד תורה זה מצויין, אבל אם אתה רוצה באמת את השינוי המיוחד, תאהב את התורה, תשמח בה [שמחת תורה]. רק ע"י שינוי עמוק ופנימי תצליח.

"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול"- זה הפסוק של השם שלי. תמיד חשבתי שאם אתה רוצה שיהיה לך טוב- רק לימוד תורה הוא הדרך. אבל זה לא מה שהפסוק אומר. רוצה שלום- לימוד תורה הוא הדרך- אבל אתה צריך לאהוב אותה.
ומפה לוח השנה היהודי שולח אותנו לשנה ארוכה של עבודה פנימית, הדרגתית ומלאת שמחה, בקב"ה ובנו, שאוהב אותנו ככה, משתדלים. 

בעז"ה שיהיה לנו חג של שמחה של תורה!

שלומית בונה פצצת אטום

חג שמח!
קומו ואה?
חודש ומשהו בשליחות. הולך טוב ב"ה.
החגים זו תקופה די מטורפת לשליחים בחו"ל וליו"ר ועדת קישוט, במקרה הנ"ל אין הבדל.
מה שמיוחד בקהילה היהודית באורגואי הוא שכמעט ואין אנשים שגדלו בבתים דתיים, ובכל זאת ההתעניינות בדת מדהימה.
המון חוזרים בתשובה ובגלל שאין עתיד ליהודים פה, מיד אח"כ הם עולים לארץ.
למשל ביום כיפור באים לתפילה 2000 איש, אבל כמעט אף אחד לא יודע איך להתפלל.
זה יכול להיות קצת חומר למחשבה בשבילנו בארץ הקודש לגבי כמה עניינים. בהזדמנות.
בנוסף זה יוצר מצבים מאוד מצחיקים.
בארץ לפני יזכור כולם יוצאים וחוזרים אח"כ. פה כולם נכנסים ביזכור ויוצאים אח"כ.
מישהו סיפר לי שהוא יצא מהתפילה להתאוורר, ולידו הוא ראה מישהו שגם יצא להתאוורר עם כוס מים ושיחה בפלאפון.
הוא גם סיפר שלפני כמה שנים ניגש אליו אדם מבוגר באמצע תפילת ראש השנה ואומר לו: "וואי, אני רעב. מתי כבר נגמר הצום"?
כשמשתחווים "על אמת" בר"ש ויום כיפור, כולם חושבים שאתה עובד אלילים או איזה חסיד עם הנהגות מיוחדות.
אחת השליחות סיפרה שכשהיא באה להשתחוות, היא שמה את המעיל של הבת שלה על הרצפה כדי להשתחוות עליו, וכל פעם מישהי הרימה לה אותו כי היא חשבה שנפל לה. היא זורקת והיא מרימה וכו'.
ואחרון, ברכת כהנים עושים רק בימים נוראים אז "הנהלים" לא ברורים. מישהו אמר שאסור להסתכל על הכהנים, אז בית כנסת שלם עומד עם הגב לכהנים כל הברכה.
בעצם, תסבלו עוד אחד. לפני מוסף של יו"כ אחד ממכובדי הקהילה נותן דרשה מרגשת על מצוות צדקה. כשהוא סיים אחד המתפללים הכניס את היד לכיס ושאל אם זה בסדר לתרום עכשיו.
וברצינות, אולי אין שירה גדולה בתפילה וכל רגע צריך להעביר את מספרים במתקן ענק כדי שכולם ידעו באיזה עמוד בסידור אנחנו, אבל מדהים לראות כ"כ הרבה אנשים שנמצאים בבית כנסת שעות בלי להבין מילה, ושלצום זו בכלל לא שאלה בשבילם, ברור שכן. אתה עומד בבית כנסת ויודע שיש לך "קייס" מול הקב"ה, יהודים שכ"כ רחוקים, אבל מאוד קרובים. שנזכה לגאולה שלמה במהרה.

ולענייני דיומא. סוכות הוא "זמן שמחתנו". ביום כיפור עבדנו במידת היראה. המידה והעבודה של סוכות היא השמחה.
התורה לא נותנת לנו מקום לטעות "ושמחת בחגך (ושוב) והיית אך שמח".
ה"נתיבות שלום" אומר שהדרך להגיע לשמחה היא התרחקות מהנאות העולם הזה.
ביום כיפור ניקינו את עצמנו מחטאים ודברים האסורים. בסוכות אנחנו מתנקים מהריח הרע של הנאות ההיתר.
לא מדובר בהתנזרות נוצרית אלא בחיבור של כל העשייה שלנו לקדושה (העלאת ניצוצות).
לא הנאה לשם הנאה, אלא הנאה שתיתן כוחות והתרוממות רוח בעשיית מצוות ולימוד תורה.
בעל התניא מחדש לנו שאין קדושה, טומאה וביניהם התחום האפור-ה"בסדר".
מה שלא קשור לקדושה בהכרח טמא.
מספרים על מלך אחד שיום אחד נעשה חולה. אמרו לו הרופאים שהוא חולה בגלל העצבות,
ושהדרך היחידה שלו להירפא היא ללבוש את הכותנת (בגד) של אדם שאין לו דאגות כלל.
לא מצאו בכל הממלכה אלא אדם אחד בלי דאגות. בא אליו המלך וביקש את הכותונת שלו.
ענה לו האיש שאין לו כותונת כלל, כי אם אם הייתה לו בהכרח היו לו דאגות ולא היה שמח.
בסוכות אנחנו יוצאים מהבית העמוס טוב שלנו אל הסוכה ואומרים לעצמנו ולקב"ה שאין שום דאגה
והנאה חולפת שניתן לה לחצוץ בינינו לבין הקב"ה. בלי אינטרנט ובלי פלאפון. רק אני והוא

חג סוכות שמח!

"אומן אומן ראש השנה"

אולה! טודו ביין?

"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".
הפירוש המקובל והיפה אומר שבבוקר, כשהכל מאיר-רואים את החסד של הקב"ה והדרך ברורה לפנינו.
בלילה, ברגעים קשים של הסתר וקושי, צריכים להיות בעלי אמונה שהקב"ה נמצא מאחורי פרגוד ההסתר.
כי אם היינו רואים היינו יודעים ואז לא צריך היה להאמין.
אפשרות נוספת לפרוש, שנצמדת יותר ללשון הפסוק, היא ש"אמונתך" היא האמונה שלך, הקב"ה-בי.
גם ברגעים קשים, כשאפילו אני לא האמנתי ונפלתי לייאוש, אפילו אז לא הפסקת להאמין בי לרגע. וגם על זה- כמה שטוב להודות לה'.
הסיפור הידוע מספר על האבא והבן שהולכים על שפת הים ומשאירים עקבות בחול.
יום אחד שואל הבן: "אבא, למה תמיד אני רואה 4 עקבות בחול ואילו כשקשה אני רואה רק 2, לאן אתה נעלם כשבאמת צריך אותך?".
עונה האב: "העקבות שראית הם שלי- נושא אותך על הגב". הקב"ה תודה

הרב חרל"פ אומר שהסיבה שלעתיד לבוא "יבוקש עוונם של ישראל ולא יימצא", היא שבזמן שההסתר יהיה חלש יותר נבין שבעצם מעולם לא חטאנו. תמיד, גם במצוות וגם בחטאים חיפשנו רק דבר אחד, להתקרב לקב"ה. טוב, לפעמים לא מצאנו אותו אז רעינו בשדות זרים, אבל תמיד התכוונו לטוב. וכל לב יעיד שזו אמת.

"טוב להודות לה". ה' הוא טוב, אנחנו טובים ובעז"ה נחתם לחיים טובים וארוכים.

למה מברכים שנה "טובה ומתוקה",  הרי מתוקה היא מילה נרדפת? התשובה היא שידענו ב"ה גם שנים טובות שלא היו מתוקות, הקב"ה דיבר איתנו עם מידת הדין ואח"כ גילינו שהכל לטובתנו. לכן אנחנו אומרים לו: "הפעם תיתן לנו שנה שתהיה גם היא טובה, אבל הפעם במתיקות".

סליחה אם פגעתי במישהו, בטח הסתתרה טיפה כוונה טובה מתחת, לא? :)

שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות! שה' יאיר לנו את הדרך ויזכה אותנו להתחיל ללכת בה.

טוב, מתחילים?

אהלן!
ברוכים הבאים לבלוג שלי.
נדמה לי שאף פעם לא נכנסתי לבלוג, ככה שאני חדש בעניין (וכן, אני יודע שאלה תירוצים של לוזרים).
בכל מקרה, אני בשנת שליחות בדרום אמריקה, וחבר הציע לי לשתף את העולם ברשמיי.
אם זה יחסוך לי את הפסיכולוג כבר יצאתי מורווח. אם זה יעניין מישהו אחר-בכלל טוב. אם לא זה ולא זה-כפרות, אימון לשרירי האצבעות.
אם אני כבר בקטע של תירוצים, זמן זה לא משהו שיש לי יותר מדי (ואל תבלבלו את המוח שזמן עושים, השעה עכשיו אחת בלילה שעון מקומי,  ולא אתם קמים לתפילה ב7). ככה שלשבת ולכתוב על השליחות מתחילתה זה מפתע, אבל כרגע אני לא מגיע לזה. אולי עם הזמן נתקדם גם במישור הזה. עד אז, שהסקרנות שלכם תחפש חיים של מישהו אחר לחטט בהם. סתם, כפרה עליכם. ביינתים אני אשתדל להעלות קטעים על מחשבות שעלו לי וקצת דיווחים על איך שהולך. יש הרבה סיפורים מצחיקים אבל בעז"ה עם הזמן, ואם יהיו קליינטים לעניין (למתקשים-אחי, אני מדבר עליך).
טוב טוב, שיהיה לנו בהצלחה. תראו נוכחות שאני אקבל מרץ לעבוד.
אני מתחיל מקטעים מלפני כמה זמן ונתקדם בעז"ה. לאט לנו