עם ישראל ח"י

בס"ד

קומו ואה?

אהה, למתמידים שיחכו בסבלנות עד לסוף הקטע, מחכה חידה מסורתית (בלנ"ד). לא לרמות. המטרה לא מקדשת את האמצעים. כאילו, לא לדלג על האמצע, ככה הסוף יהיה יותר מתוק. או שבעצם, אני מכניס לכם רעיונות לראש? 

בארוחת שבת לפני שבועיים אכלו איתנו כמה חבר'ה, והתחלנו לדבר על על הפוליטיקה בישראל (טוב, "ניסינו" תהיה הגדרה מדוייקת יותר. באנגלית של ישראלי ואורגוושים זה יותר קשה). הם שאלו מה אני חושב על האמירות הלא-דיפלומטיות במיוחד של ליברמן, מה יקרה אם הקואליציה תיפול, ואמרו שאנחנו חייבים את התמיכה של האמריקאים וכו'. עניתי להם להם שהפוליטיקה מעניינת בעיקר את מי שמתפרנס ממנה, שהייאוש מהפוליטקאים גדול ושזה לא באמת משנה מי יהיה ראש הממשלה.

אני מספר את זה, כי איכשהו השיחה גלשה (עלק איכשהו, "הגלשתי" או "הגלצ'תי" הן מילים שיותר יקלעו לאמת) לנושא היחס בין האמוני לריאלי בניהול מדינה יהודית (אחלה שם לסימפוזיון בסגנון "בני עקיבא-לאן? או "אוגוסט 7-עד מתי?").

אנחנו שרים "עם ישראל חי-עוד אבינו חי". מה הקשר? מעבירים מספרי ברזל וכל אחד מדווח שהוא בסדר? בטיטו? חי! עם ישראל? חי! אבינו? חי! אולי. 70 פנים לתורה. סתם. 

אנחנו מתחילים ואומרים שאנחנו חיים, וזה אחלה, ב"ה. אפשר להעצר כאן. אבל לא, יש המשך. רק מכוח עוד אבינו חי-עם ישראל חי! (בעברית של היום היינו מוסיפים את המילה "כל" בהתחלה. כל עוד אבינו חי-ע"י חי). החיות שלנו נובעת ותלויה ב100% בקב"ה.

כל העולם משול לסרט במקרן, כל ההתרחשויות בו הם משחק של אור וצל. לנו זה נדמה כעולם ומלואו, אבל הכל תלוי בטכנאי שמחבר אותנו לחשמל (לבוגרי 3 יח'-הטכנאי זה הקב"ה). הוא מכונת החמצן שלנו. אנחנו בובת החוטים שלו. השאלה שה' שואל אותנו (נראה לי שהוא שואל, לא דיברתי איתו על זה) היא אחת: רוצים למסור לי את החוטים? או שאנחנו חושבים "אני אנווט".

לא אני המצאתי את זה. חז"ל כבר אמרו "הכל בידי שמים-חוץ מיראת שמים". קשה לנו ה"ציייונים" לקבל את זה, קשה לנו להרפות. אנחנו פרפקטציונסטים (ככה כותבים או שעירבבתי פרפקט וציוני? כי זה גם זורם עם העניין) מדי בשביל להשאיר את העבודה למישהו אחר, גם אם יש לו נסיון מוכח של 5771 שנה (לא כולל תוהו ובהו. ואולי הוא בכלל "אובר קוולפייד").

ר' נחמן אומר "טוב מאוד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו...גם אזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם מתנהג כראוי אם לאו, מאחר שסומך עליו יתברך".  קשה לבלוע את זה. אחרי הכל קיבלנו כוחות מהקב"ה, הוא לא רוצה שנשתמש בהם?

ברור שכן, אבל לא ממקום של מרד, לא "לגנוב" כוחות "כשהוא לא שם לב". אלא להיות בטלים אליו, להיות כלי לרצונות שלו. גם עבד וגם מלך הם משרתים. ההבדל הוא בבחירה. האם עושים כי חייבים ובראש קטן, או שעושים הכל כי מבינים למה זה חשוב, ואז הכל נעשה בצורה הטובה ביותר. עבדות של בן חורין.

ברור שההתפרטות למעיישה לא פשוטה. גם כפרטים וגם כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש". אבל השאלה על מי אנחנו מפילים את יהבנו. כפרטים-על אדם אחר, על תכונות אופי? על כישרונות? כציבור-על הצבא שלנו, על האמריקאים?

הביטחון חשוב, הכלכלה חשובה, הדיפלומטיה חשובה וכו'. אבל אלה רק האמצעים. הקב"ה והקשר שלנו איתו הם המוקד. ההתנהלות הארצית היא, במובן מסויים, נסיון בשבילנו אם אנחנו נופלים בפח של הריאלייה (מלשון ריאלי), או זוכרים את מי שבאמת מחליט על העניינים. 

מישהו זוכר את הגירגשים? מישהו זוכר את הפלישתים? המלחמה בפלשטינים/באיראנים וכו' היא רק התירוץ. אנחנו חייבים להפסיק לחשוב על עצמנו במושגים של עם רגיל.

התורה והנביאים חוזרים מלא פעמים ואומרים שאם נלך בדרך התורה, אם נהיה אנשי חסד ונעשה משפט צדק, לא תהיה לנו סיבה לדאגה. אם זו תורת חיים, זה נכון כאן ועכשיו. הגיע הזמן להחזיר את הקב"ה למשוואה.

וזה נכון בכל הרמות. עכשיו לא רציתי להמשיך לכתוב ולא היו עליי מפתחות לחדר עם המחשב. זה ממש מעצבן שדברים לא הולכים כמו שאני רוצה. סו וואט? ככה צריך להיות. לא רק בבומבסטי, צריך "לערב" את הקב"ה ביום יום.

רוב יהדות אורוגואי הגיעה לפה בגלל הנאצים. בסעודה שלישית של שבת האחרונה צעיר מהקהילה שעלה לארץ דיבר. הוא ממש התרגש וכל הבית כנסת בכה ביחד איתו. לאיזה עוד עם יש סיפור כזה? יהודים מאורגואי שברחו מאירופה, חשבו שאולי הקב"ה שכח אותם, אבל הם בכל זאת לא שכחו אותו. אם להיטלר ימ"ח יש זמן בין אסדו לאסדו שעושים ממנו בגיהנום, אם אחמדינג'ד יכול לסתום לשנייה את הפה, אז שישמעו שעם ישראל חי! כי עוד אבינו חי.

אסור להיות שאננים. צריך להתפלל, צריך לעשות מה שצריך. אבל אח"כ-בעז"ה תהיה ישועה.

זה באמת קשה. אבל די. לבד זה קשה מדי. "זה כמו לקפוץ מצוק, ולהתחיל לעוף בכוח האמונה, לקחת נשימה גדולה, לרוץ וליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן" (אביתר).

ישועות גדולות! 

ולחידה: מה ההבדל בין שליח בחו"ל לשליח פיצה? (אין לי אפקטים לתשובה הפוכה) - הטיפ  

בעצם עוד משהו. תשמעו קטע מדהים. עשינו השבוע פעילות/טקס לזכר רבין (מדהים כמה היום הזה טעון, איזה עם מסובך). בסוף שרנו התקווה. אני נושא את עייני למזרח (סתם, אין לי מושג איפה המזרח), וקולט את כל התיכוניסטים שמים את היד על הראש בתור כיפה-בהמנון! הייתי בשוק מזה, לא יודע להסביר למה. אולי בגלל שבאמת הם לא מסובכים כמונו. יהדות, דתיות וציונות זה היינו הך (אותו דבר) בשבילם. איפה "הכפיה הדתית"? איפה "החילונים חסרי הערכים האלה"? הם כנראה שכחו את "המורכבות" בבית. 

צ'או צ'או