אתמול הייתי בפעם הראשונה בחתונה שלא בארץ (במקום המתקרא "גולה". תגידו, אם אתה בארץ ממש גדולה, נגיד רוסיה, אפשר לשנות ל"ג'ולה"? כי "בלורה" כבר יצא מהאופנה).
חוויה. מיקס של טקס יהודי באויירה נוצרית. מתחילים כמו בסרטים. כולם עומדים משני צידי האולם, הגברים בחליפות והנשים בשמלות ערב [(לא שהסתכלתי, ככה אמרו לי) ואם מישהו הבין שכל מין בצד אחר, אז זהו-שלא], והכלה עוברת באמצע, לצלילי מנגינה של "here comes the quien". מאחוריה גליל שלם ופרוס של בד לבן, משהו שמזכיר הינומה (כשהחתן ניסה לכסות אותה, אנשים בקצה השני של האולם הרימו רגליים, כדי שלא לדרוך). אהה, לפניה עוברים, כל אחד בנפרד, ילד עם כרית (מאוד משמעותי לטקס), ילדה עם סלסלה, והאמא והאבא של החתן והכלה (לא בהתאמה, כל אחד עם הצד השני. גולנצ'יקים-אם לא התייאשתם עד עכשיו מלנסות להבין, אז אני מתכוון שהאבא של הכלה עם האמא של החתן, והפוך. אולה מסייעת! גימל??). אח"כ זה ממשיך בצורה די יהודית. כולל סולו של החזן, בגירסת חזנות זוועתית, ל"עוף גוזל" (אריק איינשטין היה חוזר להופיע, אם הוא היה יודע מה אנשים עושים לו לשירים, בזמן שהוא מתבייש). עוד קטע מצחיק היה, כשעוד בדרך, אמרתי לרב שאני מקווה לא לנכס (לעשות נאכס, לא מלשון בעלות, יא אשכנזים), אבל בפעם הקודמת שהייתי עד, החתן פיספס את הכוס. אז זהו, שהפעם הוא פיספס פעמיים! עוד כמה פעמים בקצב הזה, ואני מציע לחתן להכין כוראוגרפיה לריקוד אירי, לפי הקצב של ההחטאות.
ישנן (לא שיננית ממין זכר, "יש" בצורת נקבה ברבים) שתי אופציות להסתכל על זה. הראשונה והטבעית לי יותר, היא להדגיש את הרע. ככה לא נראית חתונה יהודית. זה סתם חיקוי מוצלח של הנוצרים [(הנוצרים רוצים להתחתן ככה, לנו יש גם את הכסף בשביל זה) מישהו באמת זוכר כמה כוסות דם של ילד נוצרי שמים במצות? איבדתי את הדף של המתכון שעובר אצלנו כבר דורות במשפחה]. האפשרות השניה, לאו דווקא היותר נכונה, היא להתמקד בחיובי. כ"כ הרבה זמן בגלות, כמעט ושכחנו מי אנחנו, התנהגנו כמו הגויים, ולמרות הכל עדיין מתחתנים בחתונה כהלכה. כנראה שהאמת איפשהו באמצע.
כרגע אני לא בטוח שמצאתי קשר בין מה שסיפרתי עד עכשיו להמשך, אבל ננסה. "כל הדרכים מובילות לרומא", לא? או כמו שראיתי השבוע בפייסבוק "ברומא התנהג כמו רומני"- ללא ספק, דברי אלוקים חיים. סיימתי לקרוא ב"ה (על הקריאה ועל הסיום כאחד, וגם בלי קשר הוא ברוך) את הספר "האם יש סיכוי לאהבה", של דוד בן יוסף. קצת מתיש, אבל מאוד מעניין (אפשר להשיג אצלי, מחירים ממש אטרקטיבים. מהר-לפני שייגמר). למי שמתעצל אז הספר בשני מילים הוא "יש סיכוי", אבל הוא קצת מרחיב, אז סליחה שהרסתי. בכל מקרה, הוא מזכיר שם את הפסוק "ואראה אותך מתבוססת בדמייך, ואומר לך, בדמייך חיי, בדמייך חיי". בעקבות האזכור חשבתי קצת על המשמעות של הפסוק המוכר. הוא יוביל איתנו בעז"ה לדבר על נושא גדול וחושב, אבל לאו דווקא אחד שבוער בי עכשיו. מצד שני, כשאתה ברגעים של קושי, קשה לחשוב על דברי תורה (מי בכלל אישר לנו לחשוב על רעיונות, ולהחליט שהם דברה של התורה? בהזדמנות נחשוב על זה). וכמאמר חז"ל בפרקי אבות "ואם לא עכשיו, אימתי? (אוג' 7! או שזו התשובה לשאלה אחרת). אני מדבר על שאלה שכבר נגענו בה בעבר, שאלת הסתר הפנים. או בעברית פשוטה-למה כאב וקושי הם תחושות כ"כ מוכרות, זה לא כיף. ההתמודדות בשאלה הזו היא קשה. לנאום לאחרים זה קל, לעמוד במבחן ברגעים נאכסיים זה הרבה יותר קשה. בעז"ה. שנהפוך את התורות לתפילות.
ובחזרה לפסוק. לדם יש תפקיד חשוב, הן במישור הבילוגי והן במישור הסמלי. כולנו יודעים שלולא הדם, הגוף לא יוכל לספק חמצן וחומרי בניין לתאים. מצד שני, הדם הוא סמל הפציעה. אנחנו שונאים דם, אנחנו מפחדים ממנו. למה? כי עצם ראיית הדם מצביעה על כשל במערכת, התפוצץ לנו צינור בגוף ואין לנו מושג איך סוגרים את הברז הראשי (גם אם נסגור זה לא יהיה להיט, אבל אל תהיו קטנוניים).
אבל למה אנחנו כ"כ מובהלים? התשובה נמצאת בשני מישורים.
הראשון, חיצוני לכאורה אך שווה דיון, היא שאנחנו פשוט לא אוהבים לראות דם. זה לא טוב שמישהו לא בריא, אבל אם סיגריות, המבורגרים או סתם מצוקה נפשית הורגים אותו לאט, אנחנו פחות נתרגש. חוסר תשומת הלב יכול להיות תירוץ נוח. כשאני שואל מישהו "מה נשמע", אני לא באמת מצפה ורוצה לשמוע "אין, אתה לא מבין, אשתי זרקה אותי מהבית, ולא יודע, עבודת ה' שלי בזמן האחרון מזה על הקרשים". אפילו "בסדר" רפוי יכול להיות מטריד, תן לי איזה "אחלה" ונסיים עם זה (בספרדית זה בכלל מצחיק. אתה שואל מישהו "מה קורה" ובמקום לתרגם את זה ל"קה פסו" הוא מתרגם ל"קה פסה" (=מה קרה), ואומר "שום דבר, למה אתה שואל", או שבמקרה יותר רציני, הוא אשכרה יתחיל לספר על הצרות שלו). זה נשמע פסימי ודיכאוני, אבל אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם באמת אכפת לנו אחד מהשני, או שאנחנו שחקנים עם טקסט קבוע (בספרדית זה יותר גרוע "טודו ביין (=הכל טוב)? טודו ביין אי בוס (=ואתה), טודו ביין אי בוס?" וכו'). אולי כשב"צו ראשון" המראיינת שאלה אותנו כמה חברים יש לנו, וענינו שהרבה, באמת העדנו על בעיה, אין כזה דבר הרבה חברים. בקיצור, באיזהו מקום אנחנו מעדיפים דם עם סרטן בעורקים, מדם בריא מחוץ לכלי הדם, ולא בתור שיקול רפואי.
השני, והמהותי יותר, הוא שאנחנו באמת מבינים שאם אנחנו רואים דם, משהו לא בסדר. הדם לא יכול למלא את היעוד שלו, אלא בתוך כלי הדם. פשוט. בואו נשכח למשך פיסקה (כל אחד והזמן שלוקח לו לקרוא) את הפסוק, ונחזור אליו בהמשך.
הקושי שבקושי, נקודת השבר שבמשבר, היא תחושת הבדידות. אין תחושה נוראית יותר לאדם מלהיות לבד. אנחנו לא מדברים על בדידות פיזית. אפשר להיות מוקף באנשים ודיבורים ולהשאר בודד. ומנגד, אפשר להיות שבוע במדבר ולהרגיש "ביחד". דור הפייסבוק יהיה אלף עדים לתופעה. יש לך 500 חברים, אבל אתה תתפשל אם תראה אותם, כי אתם בכלל לא מכירים. הטכנולוגיה לימדה אותנו איך להתקשר, והשכיחה מאיתנו איך לתקשר. ערמת הגופות ליד המועדונים תחזק את הקייס שלי. מילא שאני נמצא בקושי אובייקטיבי, אבל עכשיו גם להיות מנותק מה', זה יותר מדי. אנחנו לא חושבים על זה ככה, אבל זה מה שעומד בבסיס העניין (לנושא הקושי "האובייקטיבי", אין כזה דבר. לא רק מי שאפשר לעשות על הסיפור שלו כתבה בעיתון הוא מסכן. כשחבר משדר קושי, צריך להפסיק לחפש מי הטריד אותו מינית בילדותו, קשה לו (!) וזה מספיק).
הבעש"ט (נדמה לי) מסביר את הפסוק ואנכי אסתר הסתיר פני ביום ההוא". המילים כפולות, כי הסתר הפנים של הקב"ה ממנו, במציאות שאנו חווים, כפול גם הוא. בזמן עליו מדובר בפסוק (מן הסתם שהכוונה למועד ואירוע ספציפי. יש לי כמה רעיונות בראש, על זמנים כאלה בהיסטריה היהודית. אבל זה יכול להיות גם במישור האישי. שוב, קושי הוא סובייקטיבי בהגדרה) ההסתר יהיה כ"כ גדול, עד שלא נבין שזה הסתר. נחשוב שסתם ככה זה, "אלה החיים".
נקודת המוצא שלנו היא, שלא יכול להיות שה' הטוב עושה רע, אז אנחנו חושבים שרע מתרחש כאשר הקב"ה לא מתערב. שהרע הוא חידלון של הקב"ה. "איפה אלוקים היה בשואה"? אני לא מעז לגעת בשאלה הזו, אבל כל נקודת המוצא שלה, היא שרע לא יכול להיות מה'. אנחנו חושבים שכקשה הקב"ה ברוגז איתנו וזה בלתי נסבל.
אנחנו חייבים להבין דבר אחד. גם קושי וכאב הן צורות דיבור. אנחנו לא אוהבים אותן. אנחנו מתחננים מה' ללמוד בדרכים אחרות. אבל לא כי הן מבטאות התעלמות שלו מאיתנו, פשוט כי זה לא נעים.
כשאנחנו כבר נמצאים בכאב, החוכמה היא לשבור את ההסתר. איך שוברים אותו? מקשיבים לה'. מנסים להבין מה הוא מדבר אלינו. כנראה אם הוא בחר בדרך הזו, לא יכולנו להבין בדרכים אחרות. לפעמים אנחנו צריכים לקבל פרספקטיבה של שנים, אפילו יותר, אבל בסוף הדברים מתבררים. וגם אם לא, אנחנו לא מבינים הכל, אפילו לא את הרוב. לא הכל טוב. הכל לטובה. כל המציאות נמצאת במגמת עלייה. במגמה יש גם ירידות (חוץ מבמגמת פיזיקה, הם חכמים רצח), אבל בגדול אנחנו הולכים למקום טוב יותר. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם אנחנו נלחמים בה', לא מקבלים את הקושי, או שנושכים שפתיים וחזקים באמונה שה' יודע מה הוא עושה. וגם מנסים "לעזור" לו לזרז את ההגעה ליעד הזה. איך? בעצם הקבלה, ובהתקדמות ספציפיחת בהתאם למקרה.
אז מה משמעות הפסוק "בדמייך חיי". איך חיים מהדם המת? כמו שהסברנו מקודם באופציה השני, הדם חייב למלא את הייעוד שלו. חייבים להחזיר אותו לתפקוד. איך עושים את זה? מחזירים לו את המשמעות. בדומה להסבר הראשון-הוא לא סתם יצא מהמערכת, הוא לא נשפך ללא שוב, הוא חלק מהמסלול! ה' לא סתם שפך לנו אותו כי להנות ממנו מבוהלים, הוא דיבר איתנו! מה הוא אמר? לא יודע, העיקר שהוא אמר. בואו נחפש. הוא מבטיח שיש לדם משמעות. הוא לא מבטיח שנבין אותה. עצם החיפוש והקבלה הפנימית שכשתינוק נולד יש דימום, יש כאב, שאין עליית מדרגה בלי מוות של המדרגה הקודמת, היא היא החזרת החיות לדם.
הלוואי שהדם שנשפך לנו כיחידים וכאומה כבר הספיק, לקב"ה, להבנה שלנו. הלוואי שנזכה לראות עין בעין את הבניין שהקושי הוליד.
אבא! רוצים גאולה!
מה ההבדל בין שליח לשליח פיצה (בגרמניה)? פיצה כותבים עם דאבל Z וגרמניה עם דאבל S.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה