בס"ד
מנת'שמע?
החגים עברו. היה טוב וטוב שהיה. או כמו בשיר האורגוושי הידוע: "היה טוב, היה טוב, היה טוב מאוד מאוד מאוד".
המטרה עכשיו היא להיכנס לשגרה בריאה ומאוזנת, אבל עם הרבה עשייה. זה קשה, במיוחד החלק הראשון.
מצ'עמם לי, תתקשרו או משהו.
בשמיני עצרת התפללנו על הגשמים.
לראות יהודים, וישראלים בפרט מתפללים על גשמים זה דבר מיוחד.
אתה רואה אנשים שאשכרה רוצים גשם, שיודעים איך זה מרגיש כשאין מספיק.
וזה מעורר מחשבה.
אנחנו יודעים שארץ ישראל טובה מכל הארצות.
אבל לא יודע. גשם לדוגמא זה די טוב בעיינינו, ואנחנו לא משופעים בו.
תסתובבו במדינות הכי מונפצות בעולם (לא שחס וחלילה אורוגואי היא אחת מאלה. אני לא אמרתי כזה דבר. לא, באמת, אני לא אמרתי), ותגלו שאיתן הגשם הרבה יותר "זורם". או כמו ששלישית מה קשור היטיבו לתאר בשירם הלירי והערכי כאחד "למה לא אוגנדה"; "הרצל עשית טעות חמורה, הלכת בחרת מדינה לא נכונה".
אז מה בעצם טוב אצלנו?
בגלות לא יודעים לא העריך גשם. אנשים רואים גשם ומעקמים את האף.
אולי זה שכשיש שפע קשה להעריך אותו זה נכון, אבל זה לא מספיק, לא אידאלי.
היהדות לא מקדשת את הנזירות. לא הפרטית ולא הלאומית.
אנחנו מצליחים להבין שעושר רוחני לא נמדד במושגים הגשמיים של הרבה וקצת.
אבל מי אמר שגם בתחום החומרי מה שנראה בעיינינו הרבה, הוא באמת הרבה וטוב, ושקצת שווה לחוסר ולביש מזל?
אולי העובדה שהחומר הוא ספיר, מפילה אותנו בפח? אולי באמת האושר לא בעושר?
"איזהו עשיר? השמח בחלקו". תמיד הבנתי שהאמירה הזאת באה לנחם אותי. טוב, אין לך הכל, וזה החלק שלך עכשיו- גט יוס טו איט. גם חבל שתהיה עצוב בגלל זה, אז יאללה- תתעודד. אולי מחר תשיג עוד והחלק שלך יגדל ובכלל תהיה שמח. וכו'. זו בעצם סוג של חוכמת חיים שמלמדת אותנו להסתדר עם ההווה. עם המציאות התמידית של החוסר.
ומה אם האימרה יותר עמוקה. החלק שלך הוא לא רק חלק- הוא השלם שלך! אתה לא צריך לשמוח בחלק האובייקטיבי (בתמונה העולמית הוא כן חלקי) כי הוא סבבה לעכשיו, אתה צריך לשמוח כי ה' נותן לך באמת את מה שנכון וטוב רק בשבילך. מה אתה פוזל לצלחת של אחרים, העושר שלהם הוא העוני שלך. אל תיתן עיינים שלך לרמות אותך.
אולי אני לא מסוגל לעמוד בנסיון של הרבה רכוש. אולי אתה לא מסוגל לעלות ניצוצות של כ"כ הרבה נוצצים (כפרה עליי).
אולי החוסר הזמני נועד לאפשר שפע נצחי, וחו"ח גם הפוך.
בואו נתקשר לפרשיות השבוע.
העונש של הנחש הוא שהעפר יהיה המזון שלו. מה רע? נשמע דווקא כמו עסקה טובה. עפר לא חסר.
רש"י מסביר שה' אומר לנחש "קח את האוכל'שך וסע לי מהעיינים. לא רוצה קשר איתך".
בצבא ראיתי שעדיף מפקד שצועק עליך ממפקד שהתייאש ומתעלם ממך.
גם על מצרים התורה אומרת שה' נתן בה את הנילוס, כדי שלמצריים לא יהיו בקשות נוספות.
הארץ שלנו טובה דווקא כי חסר בה. דווקא כי הצעקה שלנו אליו יוצרת קשר. אחרת "מי צריך אותו"?
"הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם". השאגה של האריה דומה לשוועה שלו לאוכל מהשמיים.
ככה גם אנחנו. צועקים וה' מטפטף לנו לפיות הפעורים. כיף לא? הרבה יותר נחמד שאמא מאכילה אותך.
בעז"ה! שנזכה לעיינים של אמת, שרואות את האמת שלנו. ושנזכה לטפטוף עז במיוחד, גשמי ורוחני. אמן
שבת שלום!
מנת'שמע?
החגים עברו. היה טוב וטוב שהיה. או כמו בשיר האורגוושי הידוע: "היה טוב, היה טוב, היה טוב מאוד מאוד מאוד".
המטרה עכשיו היא להיכנס לשגרה בריאה ומאוזנת, אבל עם הרבה עשייה. זה קשה, במיוחד החלק הראשון.
מצ'עמם לי, תתקשרו או משהו.
בשמיני עצרת התפללנו על הגשמים.
לראות יהודים, וישראלים בפרט מתפללים על גשמים זה דבר מיוחד.
אתה רואה אנשים שאשכרה רוצים גשם, שיודעים איך זה מרגיש כשאין מספיק.
וזה מעורר מחשבה.
אנחנו יודעים שארץ ישראל טובה מכל הארצות.
אבל לא יודע. גשם לדוגמא זה די טוב בעיינינו, ואנחנו לא משופעים בו.
תסתובבו במדינות הכי מונפצות בעולם (לא שחס וחלילה אורוגואי היא אחת מאלה. אני לא אמרתי כזה דבר. לא, באמת, אני לא אמרתי), ותגלו שאיתן הגשם הרבה יותר "זורם". או כמו ששלישית מה קשור היטיבו לתאר בשירם הלירי והערכי כאחד "למה לא אוגנדה"; "הרצל עשית טעות חמורה, הלכת בחרת מדינה לא נכונה".
אז מה בעצם טוב אצלנו?
בגלות לא יודעים לא העריך גשם. אנשים רואים גשם ומעקמים את האף.
אולי זה שכשיש שפע קשה להעריך אותו זה נכון, אבל זה לא מספיק, לא אידאלי.
היהדות לא מקדשת את הנזירות. לא הפרטית ולא הלאומית.
אנחנו מצליחים להבין שעושר רוחני לא נמדד במושגים הגשמיים של הרבה וקצת.
אבל מי אמר שגם בתחום החומרי מה שנראה בעיינינו הרבה, הוא באמת הרבה וטוב, ושקצת שווה לחוסר ולביש מזל?
אולי העובדה שהחומר הוא ספיר, מפילה אותנו בפח? אולי באמת האושר לא בעושר?
"איזהו עשיר? השמח בחלקו". תמיד הבנתי שהאמירה הזאת באה לנחם אותי. טוב, אין לך הכל, וזה החלק שלך עכשיו- גט יוס טו איט. גם חבל שתהיה עצוב בגלל זה, אז יאללה- תתעודד. אולי מחר תשיג עוד והחלק שלך יגדל ובכלל תהיה שמח. וכו'. זו בעצם סוג של חוכמת חיים שמלמדת אותנו להסתדר עם ההווה. עם המציאות התמידית של החוסר.
ומה אם האימרה יותר עמוקה. החלק שלך הוא לא רק חלק- הוא השלם שלך! אתה לא צריך לשמוח בחלק האובייקטיבי (בתמונה העולמית הוא כן חלקי) כי הוא סבבה לעכשיו, אתה צריך לשמוח כי ה' נותן לך באמת את מה שנכון וטוב רק בשבילך. מה אתה פוזל לצלחת של אחרים, העושר שלהם הוא העוני שלך. אל תיתן עיינים שלך לרמות אותך.
אולי אני לא מסוגל לעמוד בנסיון של הרבה רכוש. אולי אתה לא מסוגל לעלות ניצוצות של כ"כ הרבה נוצצים (כפרה עליי).
אולי החוסר הזמני נועד לאפשר שפע נצחי, וחו"ח גם הפוך.
בואו נתקשר לפרשיות השבוע.
העונש של הנחש הוא שהעפר יהיה המזון שלו. מה רע? נשמע דווקא כמו עסקה טובה. עפר לא חסר.
רש"י מסביר שה' אומר לנחש "קח את האוכל'שך וסע לי מהעיינים. לא רוצה קשר איתך".
בצבא ראיתי שעדיף מפקד שצועק עליך ממפקד שהתייאש ומתעלם ממך.
גם על מצרים התורה אומרת שה' נתן בה את הנילוס, כדי שלמצריים לא יהיו בקשות נוספות.
הארץ שלנו טובה דווקא כי חסר בה. דווקא כי הצעקה שלנו אליו יוצרת קשר. אחרת "מי צריך אותו"?
"הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אוכלם". השאגה של האריה דומה לשוועה שלו לאוכל מהשמיים.
ככה גם אנחנו. צועקים וה' מטפטף לנו לפיות הפעורים. כיף לא? הרבה יותר נחמד שאמא מאכילה אותך.
בעז"ה! שנזכה לעיינים של אמת, שרואות את האמת שלנו. ושנזכה לטפטוף עז במיוחד, גשמי ורוחני. אמן
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה