יום חמישי, 30 בדצמבר 2010

טוב טוב


טוב, ראשית דבר ולפני הכל, אני רוצה להבהיר נקודה חשובה. מי שמתמיד בקריאת הטור אולי זוכר שבשבוע שעבר דיברנו על סממני הדאגה עפ"י הרפואה האלטרנטיבית. בתגובה שלח לי אחי מייל בו הוא מציע לי לעשות 10 דקות מדיטציה ביום כדי להתגבר על התקפי החרדה שלי. אז למען הסר ספק מליבן של כל החמיות (זה הרבים של אמא של אשתי, לא?) הפוטנציאליות שלי, אני אשמח לעשות התבודדות יום יומית, אבל אין לי התקפי חרדה. גם אם היו, לא הייתי חולק אותם עם כלל ישראל. אהה, חוץ מה..., בעצם לא, זה כלום באמת, רק פעם אחת, וכל העדים כבר מתו.  

פו (נשיפת אויר)! 8 ימים מחנה זה ארוך. היה כיף בסה"כ, בבחינת היה טוב וטוב שהיה. התנאים היו ממש טובים ביחס למחנה. אתם יודעים, מזכיר קצת את בקתות העץ שליד הים בסרטים האמריקאיים (טפו, לא ראיתי. קראתי על זה פעם. אל תחשדו בכשרים). איפה שיש חדר אוכל גדול מעץ, ועושים מלחמות אוכל עם עוגות קצפת. אז זהו, שקצפת זה לא כשר. אבל ירקות ואורז כן. אז אכלנו ירקות ואורז.
מלחמות לא חינוכיות אחרות היו גם היו. אם יש צ'ופר משמעותית לישראלי בחו"ל, הוא בלי שום ספק לבזבז לגויים את המים. למה מה קרה, אם אין לי - שלא יהיה לאף אחד. קערות, בלונים, רובי מים. איזה טקטיקה, עם המפקדים מהצבא היו רואים איזה איגופים דפקתי כדי להרטיב את יעדי האויב, את "מסמך גלנט" הבא היו מפברקים עליי.

המלחמה השנייה, שהיא ללא ספק התוכן העיקרי של המחנה, היא על ה"תורן" (ואם לא גדלת בישראל אז בטח תגיד "תורם"). אל תרגישו חוסר נעימות, אתם שייכים למשפחה טובה, גם אני לא ידעתי לפני המחנה על קיומו של המושג. אז ככה, הבוגרים של התנועה בונים לפני המחנה מגדל עץ, עליו תולים את דגל התנועה. כל לילה, כל הלילה, שומרים עליו החניכים בקנאות (אל תזלזלו, בכמות החניכים שהייתה, זה היה לילה לבן). מפני מי שומרים? פיית הדגלים, סתם, לא, אין באמת פיות. בוגרים מתנועה אחרת, מגיעים באישון לילה בתיאום מראש עם בוגרי התנועה, חוטפים את הדגל ומתבצרים על ה"תורם". הבוגרים שחיכו להתקפה ולא ממש ישנו, מעירים את שאר החניכים, ואז מתחיל הסיפור. כל אחד מהצדדים תוקף את חברו בכל אופן שיוכל. מילולית, בקללות שגם אם הייתי מבין התרגום שלהם, לא יכולתי לכתוב אותם (תגידו, כשאתה במסע בצבא וסוחב אלנוקה, ובאותם רגעים אתה ממש, אבל ממש שונא את כל העולם, יש היתר לקלל בשקט?). ופיזית, בביצים, קמח, אפר וכו'. אח"כ, מפאת מחסור בג'ובניקים, האספקה נגמרת, האוייבים יורדים מהתורם, הולכים מכות עם הבוגרים-אוייבים-חברים מהתנועה המארחת ובורחים עם הדגל. הם מחזירים אותו רק לאחר מו"מ מתיש, בו הם דורשים ממתקים ומגבות (!) (זה באמת מה שהם רצו. ברור לי שלאי בודד הייתי לוקח תנ"ך, רשימת כשרות מקומית ו..ברור, מגבת). בסוף המלחמה, אחרי קפה וסיגריה, סתם, סיגריה זה לא חינוכי, אז נרגילה, הסולחה נכנסת לתוקף והתוקפים נשארים לישון במחנה.
אני מבין אותכם, משהו מרגיש לא מובן. אוייבים או חברים, רוצים את הדגל או את המגבת, העניינים לא ממש ברורים. אבל עם מסורת לא מתווכחים. שלא תטעו, כל אורווגשי מתייחס להתקפה ברצינות תהומית. אחרי גניבת הדגל המדריכים צורחים על החניכים, שלא השתתפו כמו שצריך ולא עשו מורל, ומכריזים שמחר, כעונש, קמים מוקדם. במקום ב10, 8:00 כולם על הרגליים!

בהמשך המחנה ולאחר שבת, החניכים הולכים ומתחיל מחנה הבוגרים. התלבטנו אם לעשות מעין התקפת שליחים, משהו ברוח טובה יותר. כמובן שאני צדקתי (אלא מה), זו הייתה טעות. ואני רוצה לעמוד פה על נקודה מהותית. בנות יקרות, בנים לא הולכים מכות בצחוק. הם יכולים לצחוק לפני, אחרי, ואפילו לחייך במהלך המכות, אבל בלב הם היו נושכים אחד ת'שני. לא לאלימות! (אני ממש גרוע בה).

מספר נקודות נוספות אך קצרות.

יש רגעים בשליחות ובמחנה באופן ספציפי, כמו בכל החיים, בהם אתה אומר (לרוב לעצמך): מה אני עושה פה, למה הייתי צריך את זה. ובעיקר, אני לא עושה פה כלום, לא בשביל זה באתי. ללמד את החבר'ה לשחק "יניב" בקלפים זה נחמד, אפילו השם של המשחק הוא ישראלי, אבל יש לי רעיונות לכמה דברים יותר מועילים לעשות כרגע. לא יודע מה התשובה למחשבות האלה. אולי שלפעמים היצר עושה לנו כ"כ הרבה שיחות מוסר על הרגע המבוזבז, במציאות שבאופן כללי היא מנוצלת, שבגללו אנו מוותרים ומפסידים את כל האפשרות לקדם ולהתקדם.
זה קשור לנקודה השנייה. ב"ה הצלחתי ללמוד קצת תורה במחנה. זה לא שחסר זמן, אבל גם לגרד את עצמך מהבטלה, זה לא תמיד קל. למה אני אומר את זה? משתי סיבות: הראשונה קשורה לעניין ה"יניב" ו"אני לא עושה פה כלום". כמה פעמים בחיים התחלנו משהו ובגלל שהפסדנו פעם אחת ויתרנו על הכל. "מהיום כל יום אני רץ"! יום יומיים-סבבה, ביום השלישי לא רצתי, אז יאללה, הכל לפח. ה"בשר" של הזמן, הזמן העיקרי מבחינה כמותית, הוא זה שבין הקריזות בהן אנחנו מקבלים עלינו הנהגות חדשות לאחר שנכשלנו בקודמות. צריך להפסיק לוותר בגלל ש"נהרס לי הרצף", זה פרפקטיוניזם שמשאיר אותנו עם כלומניזם ביד, לאחריו. למה זה קשור, כי אם אני אוותר על השליחות בגלל יומיים משעממים, אני אפסיד הרבה יותר משאני ארוויח בשם ה"יקיות" שלי. והסיבה השנייה הרבה יותר פשוטה. ההבדל בין מחנה מרוח ומרגיז, עם שעמום שמביא לידי חטא, לבין מחנה סבבה לגמרי, היה לאתגר את עצמי במשהו, ללמוד קצת תורה. נורא קל לעשות טוב לעצמנו, פשוט צריך לקלף את עצמנו מהכורסא ולהתחיל לזוז.

מה עוד, אהה, שאם יש משהו שאני שונא, אבל שונא לעשות, זה להילחם על המקום שלי מבחינה חברתית. אין דבר שמוציא מהבנאדם יותר כוחות לחוצים ולא כייפים, מהרצון הנואש מדי להיות בחבר'ה. זה לא משנה אם מדובר בילדים בני 16 במחנה קטן, או באנשי עסקים מלוחים ומפולפלים (לא, זעתר לא מתאים). אל תלחם על המקום שלך, תבנה את עצמך מלמטה. גם בתור חברה צריך לדעת לקבל את החדש מהמקום שלו, אחרת אנחנו רק מעצימים את הקושי והשונות שלו.

ואחרון, וזה נחשב לי דבר תורה, טוב ה'? תשארו, זה מתוק. בעל התניא מדבר על 2 סוגי תשובות. תשובה תחתונה ותשובה עליונה. תחתונה היא על חטא, להשיב את הנשמה למצב הרוחני בו הייתה לפני החטא, ובעצם, למצב בו באנו לעולם. התשובה העליונה היא להשתמש בתנופה של התשובה התחתונה (בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים"), ולעלות אפילו יותר גבוה, עד למקום שבו אין כבר "אני" ששב אל ה', אני כבר מתבטל במציאותו. במילים אחרות, גאולה. בדור שלנו אנחנו לא אוהבים טוב מאוד, אנחנו רוצים מצויין (תכונה בעייתית משהו). אז למה לי תשובה נמוכה, בוא נקפוץ ישר לעליונה!
ה"ביאור תניא" (חובה חובה חובה-לקרוא) מעלה שאלה בשם אחד מחכמי החסידות, בעצם 2 שאלות עם תשובה אחת. הראשונה, בחסידות מפרשים את המילה "שמע" בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", התקבץ ישראל, מלשון אסיפה. למה לא לפרש לפי הפשט "שמע ישראל" - תקשיב ישראל. השנייה, האר"י הקדוש כתב באחד הספרים שלו, למה תגלגל כל נשמה לאחר המיתה, בהתאם לחטאיה. לדוגמא, עז פנים מתגלגל לכלב, החוטא בניאוף מתגלגל לחמור. ההתנהגות החייתית תהפוך אותך לחיה ממש. שואל החסיד, ומה עם הנואף היה גם עז פנים, בגלגול הבא הוא יהיה כלב או חמור?
והתשובה המשותפת היא שאולי החוטא לא יתגלגל לחיה בפועל, אלא כשהוא מתנהג בצורה מסויימת הוא נותן את כוחו לאותה חיה. כעת מסתובב החוטא ללא כוחות, כשכל כשרונותיו מפוזרים בין חיות היער והחצר. ולכן, לפני שמע ישראל - תקשיב ישראל, חייב להיות האסף ישראל, כי רק לאחר שקיבצת את הכוחות שלך שהשקעת במעשים הרעים (תשובה נמוכה), תוכל להקשיב באמת. ומה תוכנה של אותה הקשבה, "ה' אלוקינו ה' אחד", לבטל את עצמי ולהיכלל בה' אחד (תשובה עליונה).

מתוק או לא מתוק?!        

שבת שלום!  

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

לחץ - תנו לו לצאת

שלום,

אני יוצא למחנה של בני עקיבא, ולצערי ו/או לשמחתי לא אמור להיות שם אינטרנט, אז אני כותב בשלב מוקדם, באופן יחסי, של השבוע. 
לי, ובטח שגם לכם, יש תדמית מסויימת למחנה קיץ של תנועת נוער. אתם יודעים, עפר באוזניים, קפיצה משולשת כדי לעבור את השלולית שלפני הכיורים, 2 סנדות עקומות בתור שולחן ואחת בתור כיסא. ילדים שבמקום לישון בשק"ש - מתעפ"צים מסביב למדורה עם גיטרה ושרים סרנדות (אה, סליחה, סנדות). ובעיקר, ריח זוועתי של שירותים כימיים. לכן המחנה לא בא לי כ"כ בטוב, למי יש כוח לזה על הבוקר, בעצם, לפי השעות הזמניות של בני עקיבא, זה בצהריים.
מה שאני כנראה שוכח שמחנה בחו"ל שונה ממחנה בארץ. פחות בכיוון של "ריקושט", יותר בכיוון של "מגה ספורט", או בעצם מלון "יערות הכרמל" (דווקא במצב הנוכחי שלו, מחנה שם נשמע לי די קרבי). נשמע לי שכמה ספרים לא יזיקו לי שם, נעלי טיולים זה פחות בכיוון. היינו אמורים לארגן (ששש, אל תגלו, ננפיץ משהו) יום צבא, למצוא ולהמציא את הרעל שלא יצא בשירות. בתוכנית, רובי מים והמון קד"רים (קליטה דרך הרגליים), נשמע כמעט כמו הלו"ז הרגיל בטירונות.  
אתם יודעים, כשטיפה מתרחקים מהצבא זה מתחיל להישמע טיפה מגניב והירואי, כמו בסיפורים מלפני הצבא. אה, בטח סתם פאטה מורגנה.    


חולשה של הגב התחתון, כאבי ברכיים, דופק מואץ, פנים אדומות (בעיקר בין הגבות), חרדות, קוצר נשימה, נוקשות צוואר וכתפיים, הפרעות עיכול וספיגה, רעב מוגבר והשתוקקות למזונות מסויימים.
האם כמה מהסיפטומים הללו מוכרים לכם באופן חשוד? אם כן, ביינ-ואנידוס (ברוכים הבאים), קחו פתק ותחכו בתור, והוא ארוך. לפי הרפואה האלטרנטיבית  (תאמינו לי, חברים שלי כתבו על מפית תחזיות לגבי איך שאני הולך לסיים את השנה. גורו של רפואה אלטרנטיבית לא הייתה אחת מהן),  אלה הם נורות אדומות שמצביעות על דאגה, שהיא שילוב של פחד וחשיבת יתר. אווצ'. שנים של ביקורים אצל רופא לברכיים, שהסתיימו מקסימום בברכות וב"אין ממצאים חולניים", ואף אחד לא יכל לזרוק מילה, להגיד שלא שם הפתרון.  זהו, אני עובר למזרח, מפגין עם "גרינפיס" ופוצח בדיאטת צנוברים. סתם, סמים יש גם בדרום אמריקה, למה להרחיק נדוד עד הודו.
  

יש לי וידוי. אני כולה שליח צוציק במדינה חמודה אך לא גדולה בדרום אמריקה, ובכל זאת, הראש שלי טרוד במחשבות 24 שעות ביממה. לפעמים הן עוסקות בענייני תיקון עולם במלכות שדי (אגב, שמתם לב פעם שהכתובת של אלוקים כתובה ב"עלינו לשבח"? זה ישוב די קטן, מושב ליתר דיוק. מושב יקרו בשמים ממעל. כשאתם נכנסים תחפשו את שכונת עוזו בגובהי מרומים. הכתובת הייתה על הקיר!), אבל לרוב סתם, בענייני יום יום. לדוגמא, תהיו איתי. אני מסדר את בית המדרש. מה כדאי? לעביר שולחן שולחן או לדחוף את האחד בעזרת השני. איך לקחת את כל הערימה של הסידורים בנגלה אחת ואת הספרים מהארון חסידות באחרת, כדי לחסוך עבודה.  הפסקה מטודית.  נגיד שהחלטתי, אני אמור להיות רגוע עכשיו, אז זהו, שלא. אני אמשיך לעבוד, ביינתים אני אחשוב על מה שהשליח השני אמר לי היום, ושאני צריך להזכיר לרב בקשר לכסף, ואולי כדי לארגן איזה פעילות לטו' בשבט, ו-וואי, איזה רעב אני, ולמה אף אחד לא הזמין אותי לאכול. בקיצור, ככה נראה רוב היום שלי. זה אפילו מתדרדר בזמן תפילה. אז בכלל יש זמן לחשוב על מלא דברים, כי ה20 פסו שההוא חייב לי הרבה יותר מעניינים מגשם, רפואה וגאולה, נכון? זה די מעייף, סתם שתדעו. שיער לבן מגיל 10 יכול להיות קשור לעניין הזה? 


לחצי עולם יש היום משקפיים, עדשות או לייזר בעיינים ברמות יותר גבוהות מלציקלופ באקס-מן. לפני כמה מאות שנים לא היה משקפיים לאף אחד. טוב, אז חלק גיששו את דרכם באפלה, אבל לא כולם. כל ילד בגיל 10 מחזיק את המותניים בגלל כאבי גב, כמו זקן בן 90. זה שאנחנו כל היום במחשב עם גב סימן שאלה ועיינים של חפרפרת, זה בטח חלק מהתשובה. אבל זה יותר מזה. הגוף צובר את כל הרגש שאנחנו מפיקים, וזה בסוף מתבטא בכאבים שונים ומשונים. העיינים בולעות את כל המתח. גם עמוד השדרה הוא נקז טוב של דאגה. אנחנו חיים בעולם של מותרות, ובכל זאת לא מפסיקים לדאוג מלתכנן את הצעד הבא. אחוז ההתאבדות הכי גבוה בעולם הוא במדינות הכי עשירות. יש לנו לחם בבית, יש משפחה, יש לימודים, יש תורה, טרנקילו, מה הלחץ?


כאילו מה, אני שליח, לא ראש ממשלה, חלק מהמטרה זה להינות. זו הרי אחת הדרכים הטובות לדוסים לצאת לטיול אחרי צבא, ועוד על חשבון המערכת. ועוד עזבו אתכם מהשיקול האישי, שיש לו מקום מכובד מאוד בפני עצמו. באת לקרב ולהתקרב, איך תצליח בזה אם כשאתה עם החבר'ה אתה טרוד בגלל הפעילות הבאה בתור, או כועס ומתוח בגלל הפעילות הנוכחית. בפעם האחרונה שבדקתי, ה' עוד לא מינה אותי לדובר שלו, אבל בכל זאת, לא נראה לי שהוא התכוון שנהיה כאלה כבדים. 


שאלה: למאזינים למוזיקה ישראלית (לא עלינו), מתי בפעם האחרונה שמעתם שיר ישראלי לא חסידי, שנכתב החל משנות ה90, ולא היה דיכאוני, שקט ונוגע ללב? נו בחייט אמא'שלהם, כל מפורסם שמקבל כתבה ב7 ימים מספר איך עשו עליו חרם בילדותו, שהוא התמכר לסמים,נגמל ופיתח אובססיה חולנית לקרמבו מוקה. אי אפשר סתם להגיד, אני שמח וטוב לי? אני לא בא לזלזל בכאב של אחרים, אבל למה התמכרנו כ"כ חזק לדכדוך הזה, ועוד כחברה?


וידוי פרק 2, אל תגלו לבן גוריון, אבל מעבר למשפחה, לחברים (ובעצם להכל), לא תמיד מתחשק לי לחזור לארץ. קראתי את הספר המיוחד "האם יש סיכוי לאהבה", וכמה שהוא צודק. אנחנו חברה בחרדה, אנחנו עסוקים בלשרוד יותר מדי שנים.  אין מה לעשות, כנראה שלבני דודים אין תוכניות להפסיק להציק לנו במאה הקרובה, חייבים להפסיק להשתמש בהם כתירוץ.  אנחנו פשוט חולי נפש, כמה מתח, כמה עצבים, כמה ריצות ממקום למקום, די כבר! ואני עוד מכור לזה, כל היום בynet וnrg, קורא ומתעצבן. כמה שנאה עצמית, אנחנו פשוט הורגים את עצמו מבפנים. תראו כתבה שמדברת על ימניים/חרדים/שמאלנים, תגלגלו את העכבר למטה ותגלו בתגובות שנאת אחים עצומה. היום אפשר להתחבא מאחורי המקלדת, אז כל אחד שופך את כל הרוע שלו.


זהו, הוצאתי את זה, כאילו לפחות קצת. מה הפתרון שלי? ממש לא יודע, אני עסוק בלהרגיע את עצמי, תתדאגו אתם למדינה (אהה בעצם, אל תדאגו. כאילו, תתדאגו שלא תתדאג). אולי חסר לנו קצת בטחון בה'. מה יש לפחד כ"כ הרבה, הוא אוהב אותנו, שומר עלינו, דואג בשבילנו. כל העולם עכשיו בקטע של הניו-אייג', מחפשים את עצמם, מי במקום יותר קרוב ומי יותר רחוק. אנחנו קיבלנו מתנה - תורה. איזה יופי שלא צריך לתהות ולטעות כ"כ הרבה. פשוט צריך להפסיק לחשוב שהחיים עד כדי כך מורכבים. הם מורכבים אבל הדרך סלולה לפנינו. בו נשמח בה, בזה שהיא קיימת, בהליכה בה. במשפחה, בחברים, בעולם. בואו נחייך, זה עדיין בחינם.

"מה יש לכם לדאוג?" (ע. רן. חחח)         
  

יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

לדעת ליפול

מ'נתשמע?

אהה, הבלוג השתדרג לטור קבוע (בעז"ה) באתר "מורשת", אתם מוזמנים להראות נוכחות.
היום אני משלים 4 חודשים מחוץ לבית, והפז"ם דופק. סתם. למרות שגם כשטוב סופרים לסוף, לא? 

השנה בחצי כדור הזה של העולם שונה (ואל תבקשו פירוט, אני לא באמת מבין), לכן עכשיו שיא הקיץ (הכל יחסי, עדיין יורד פה גשם יותר מבארץ), ושנת הלימודים בדיוק הסתיימה. לשליח שבא לשנה זה קצת מעפן, ואני אסביר. באת באוגוסט, לא הבנת מה הולך מסביבך. פה פה פה, התחלת להתאקלם. עוד לא הרמת את הראש וכולם כבר באס"ק (אוירת סוף קורס) של סוף שנה.
חופש גדול, בעצם ענק, של 3 חודשים. הוא הסתיים? נשארו שלושה חודשים. ביוני כבר התחברת לחבר'ה, קלטת קצת ת'שפה. סוף יולי דספדידה (מסיבת פרידה בספרדית. זה מזכיר באופן חשוד את המילה הספד, שהיא מסיבת פרידה מסוג אחר).
מצד שני, אפשר לתאר את כל החיים ככה. נולדנו. בכינו, אכלנו, ישנו. למדנו לקרוא, אכלנו, הלכנו לשירותים, עבדנו. ביזבזנו ת'כסף. צ'או. החיים זה מה שקורה בין הפעולות המוכרחות האלה, והדרך שבה אנחנו עושים את הפעולות {(איזה קלישאות, אני יכול להכין ממנה מצגת עם תמונות של נוף ומוזיקה רגועה) אנחנו מפחדים ממשפטים מפוצצים, אז חייבים להיות ציניים בסוף, כדי להוציא מהם את האויר. כשאין ציפיות מהחיים, גם אין אכזבות מהם}.

צ'מעו, כל הכבוד לי, 7 משפטים ועוד לא אמרתי כלום, אני מורח אתכם יופי, ועוד חשבתי שאין לי על מה לכתוב.  

אז איפה היינו? אהה. שנת הלימודים הסתיימה. בטח אתם אומרים לעצמכם (בטח שלא אומרים, יהיה יותר מדוייק. יא אדישים), איזה בכיין. הוא הולך להגיד שאין מה לעשות ומשעמם לו. אז צדקתם לגמרי, אני בכיין ומשעמם לי. אבל בקשר להמשך אתם טועים. אין לי איך להעסיק את עצמי. זו לא שהחבר'ה פנויים אז אפשר להעסיק אותם (הוי אומר, לעשות להם שטיפת מוח דתית (צחוק שטני). שמעתי פעם ממישהו שהוא באמת עושה שטיפת מוח, זה מצויין אחרי הלכלוך של החטאים). כאילו, הם פנויים, אבל פנוי פה, זה לא כמו פנוי שלנו. בדרום אמריקה פנוי זה מקצוע. זה לא פנוי לעשות, זה פנוי מלעשות, זה עסוק כי אני פנוי. שלושה חודשים בבית ובפונטה דל אסטה (סוג של אילת. רק יותר יקרה ועם פחות ערסים. יכול להיות שיש קשר בין העובדות, אבל לא שמעתם אותי אומר את זה). מה שזה אומר בשבילי, זה שצריך לחזור לאסוף בולים וז'וז'ים. ואם ממש, אבל ממש משעמם לי, זה יכול להגיע למצב שאני אלמד ספרדית, ואפילו תורה! אני גם יוצא למחנה של בני עקיבא, מתכנן טיול לדרום אמריקה ואח"כ עושה אותו במשך חודש, אבל אל תתנו לעובדות לקלקל לי את הנקודה.

אני חייב לעצור את הרצף. שמעתי עכשיו הגיג חוכמה. תיכוניסט שעבר פה הדגים את היכולות שלו בעברית. "אני לייק מלפפון". תחשבו על זה בבית. 

אהה, יופי. בלי ששמתי לב מצאנו לנו נושא לדיון. למה כשיש זמן - אין זמן, וכשאין זמן - יש זמן. כשאתה נמצא בזמנים טובים של עשייה, אתה מתאמץ לגרד זמן לדברים נוספים, כי אתה במוד חיוני. וכשיש חופש, אוי ואבוי. קשה אפילו להפוך את הגוף במיטה, כדי למנוע פצעי לחץ. זה אירוני, אבל דווקא כשישנים - עייפים. איפה אתה ואיפה ההבטחות שהבטחת, שאם רק יהיה קצת זמן אני אעשה ככה וככה וככה. אגב שינה, בשבוע האחרון השתבשתי לגמרי. אני צובר עייפות, ישן הרבה בשבת, לא מצליח לישון במוצאי שבת, אז ישן את כל הבוקר-צהריים ביום ראשון (זה יום חופשי), לא מצליח לישון בלילה. עייף בשני, ישן בערב וככה נמשך כל השבוע. זה כמו שאתה נוסע באוטובוס ומשעמם. אם לא הבאת ספר, אתה יכול לאכול את עצמך ימים, איזה כיף היה אם רק היה לי ספר. ואם הבאת, אפילו ספריה שלמה, לא תפתח אותו.  

אז מה עושים? שומרים על מסגרת בחופשים (תתפוצצו, בטח אתם מזילים ריר על חופש עכשיו). קמים בבוקר, מתפללים (טוב, רושמים לי חיסורים אם אני לא מגיע), לומדים, עושים כושר, מגרדים חברותות מהבתים (מבטיחים שיהיה נרגילה, זה תמיד עובד).

לדעת ליפול זו אומנות. ולא, לא רק בקפיצה לבריכה באולמפידה. האדמו"ר הזקן של חב"ד כתב את "שער היחוד והאמונה" שבספר התניא בשביל זה. התחלת לעלות בעבודת ה', יפה לך. אנחנו יודעים שהחיים הם בבחינת "רצו ושוב", עליות וירידות. אחרי העלייה בוודאות תבוא ירידה, סונר אור לייטר. איך אני מגיע למצב שבסך הכולל אני אהיה במגמת עליה. אחרת, בשביל מה שווה כל המאמץ, אם נשארתי כמו שאני. הוא עונה שצריך ליצור קו אדום, גבול תחתון, שגם אם אני ב"מוחין דקטנות", שכל הדיבורים הגבוהים לא מעניינים אותי עכשיו, גם אז יש גבול לירידה. מותר לרגע להפסיק לעלות, אסור ליפול. שלא תעשה דברים שאח"כ תצטער עליהם. לגבול הזה קוראים הלכה. גם כשלא מתחשק - תהיה חזק, מאמי.  נדמה לי שזה בעל צדקת הצדיק שאומר, שבתחילת עבודת ה' אדם מקבל הארה, אור גדול שבעזרתו הכל ברור, אין שאלות. אח"כ האור נכבה, וצריך להמשיך להתקדם מכוח הזכרון של האור. האירו לך? אתה יודע הכל? יפה. כיבו את האור? הגיע הרגע להאמין. (משום מה זה מזכיר לי את עשרות הדוכנים למכירת תירס שהבני דודים שמים ברצף, על כבישים מהירים. ההגיון שלהם עובד בערך ככה: רוצה תירס? "לא". ועכשיו? "לא", ועכשיו? ועכשיו?).
ר' נחמן מדבר על בקיאות בעלייה ובקיאות בירידה. כולם נופלים, אבל חתול נופל על הרגליים.

ובכל זאת, כבר נפלת?  "מי שנפל מאוד חס ושלום, צריך שידע זאת, ששם במקומו דיקא יכול להתקרב לה' יתברך ביותר, כי שם דיקא נעלם חיות גבוה מאוד. וכשיזכה לשוב אל ה' יתגלה על ידו דיקא תורה גבוהה, דהיינו סתרי תורה". או-ואו! איזה כיף. לעבודה! 
 


יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

אחים

חג אורים שמח וחודש טוב!

נכון שרק חסר היה שר"ח טבת היה יוצא בשבת, והיינו אומרים את כל התוספות שמתחת לקו ב"רינת ישראל"? תמיד, במהלך התפילה, כשאני מנסה להראות לאנשים חדשים בקהילה, איפה אנחנו נמצאים בסידור, במקום לגמגם בספרדית, אני מצביע על מספר העמוד של תחילת תפילת עמידה, על המספר של סופה, מצביע על הקטעים שמתחת לקו ומסמן עם האצבע "לא".  

בני אדם חלשים בלהנות מדברים כשהם מתרחשים. אף פעם אני לא מצליח להתכוון בתוספות המיוחדות בתפילה, רק כשהחג עומד להסתיים אני נזכר שאח"כ לא תהיה לי הזדמנות, אז אני חושב קצת על המשמעות של המילים שב"על הניסים".


התחילה אצלנו, ב"ה, מגפת מוצ'ילרים (מטיילים ישראלים. מוצ'ילה זה תיק בספרדית. איזה כיף להתנשא על אחרים ב4 מילים שאני יודע יותר מהם בספרדית. אנחנו לא מעריכים מספיק את ההנאה שבלהיות ראש לשועלים). אורוגואי היא לא בדיוק מדינת מטיילים, כאילו יכול להיות שכן, פשוט רוב האורגוושים עצלנים מדי (הגויים, ברור. הכי קל להאשים אותם) כדי לטייל בה ולבדוק. אז מה שנשאר זה מונטוידיאו, עיר הבירה. אם אתה בקטע של מסלולי מכשולים בדמות מדרכות עקומות ועליהן מזכרות מכלבים - אתה במקום הנכון. סתם סתם, ממש יפה פה (לכו תדעו מי קורא את זה, אני לא רוצה להסתבך). בקיצור, יש כמה מוצ'ילרים עם יותר מדי זמן פנוי (וזמן פנוי יחסית למוצ'ילרים, זה המון זמן פנוי יחסית לבני אדם נורמלים, כאלה עם חיים), וצורך עז להחתים עוד מדינות בדרכון, שמגיעים לפה. זה התחיל מטלפון תמים מצעיר מהקהילה, שחבר של חבר של חבר שאל אותו אם יש לו מקום פנוי לסדר לשלושה מטיילים יהודים מאוסטרליה. תנחשו על הדירה של מי הוא חשב. אז שוב, גם פנוי זה מושג יחסי. עכשיו, לא השתמשתי במילה מגיפה בלי סיבה. בשבת, באורח פלא, אין לי מושג איך, התארחו אצלנו חמישה בנים, אוסטרלים, ישראלי מניו יורק וישראלי מישראל. אליהם הצטרפו מדי פעם שלוש יהודיות מאוסטרליה. בקיצור, בלאגן (אה, סליחה. מלא שכר מצוות הכנסת אורחים).

אז זה לא נגמר פה. המגנט היהודי משך אלינו עוד שתי מטיילות ישראליות להדלקת נרות חנוכה השבוע. בטח נשמע לכם שאני מגזים, שאני מסלף את העובדות, שהאחרים כבר הלכו עד אותה הדלקת נרות. אז קודם כל, אתם צודקים. אבל מעבר לזה, החבר'ה נהנו בשבת ובמקום להמשיך בדרכם הם אמרו שנראה להם שהם ידחו את הטיסה וישארו עוד קצת. אז חשבתי, וואלה, יהיו איתנו בדומינגו (יום ראשון), זה יום חופשי אז בכיף (אין ספק שמוסד ימי הראשון הוא אחת מהדרכים הטובות להעלות את ניצוצות הקדושה שבאומות העולם). אז הם נשארו, ונשארו. זה לא שביינתים הם קרעו את העיר. בבוקר השארנו להם דלת פתוחה ומפתח. כשחזרנו ב7 בערב, היא הייתה עדיין פתוחה, הם בדיוק הכינו ביצה לארוחת בוקר. המשך הלו"ז, שהסתיים ביום שלישי, היה להתווכח אם ללכת לטיילת (היא במרחק 150 מטר מהבית) ולקנח בארוחת ערב אצל אחת ממשפחות השליחים. כמובן שהם השאירו את התיקים אצלנו ומתכננים לחזור לשבת. ב"ה, שנהיה בריאים. צריך ליצור קשר עם הרבנות הראשית, ולדחות את בר המצווה לפחות ב10 שנים, תראו לי אחד שבאמת מתבגר בגיל הזה (לא, אני לא נחשב). סתם, באמת ב"ה. הם אמרו שזו הייתה השבת הכי טובה שלהם בדרום אמריקה. כיף לראות קהילה יהודית כ"כ חיה ותוססת. לפעמים צריכים להתרחק כדי להתקרב (ראה ערך "על הניסים" דלעיל).        


כל ערב שבת אנחנו עושים ארוחת ערב לצעירים. לבשל ל15 חבר'ה לפני ולנקות את הסופה אחרי, זה פרוייקט, אבל ב"ה, זו אחת מהפעילויות הכי משמעותיות שלנו. אין כמו אוכל כדי לקרב את הבטן לשולחן, ולהבדיל, את הלבבות לה'. כדי למשוך חבר'ה חדשים החלטנו על נושא אטרקטיבי לארוחה, מגיע רק מי שמביא את אחיו. אנחנו מכינים משחקים בסטייל "בחן את עצמך"- מה אתה יודע על אח שלך.

בלי לשים לב, כיוונו לדעת תורה, כי מבחינת פרשיות השבוע, אנחנו נמצאים בשיא הדרמה של סיפור מכירת יוסף והמפגש בין האחים (מדהים איך דווקא המילים המאופקות של התורה, מצליחות לתאר את המפגש הטעון הזה. כנראה שצריך להיות אלוקים כדי לדעת לאזן בין התלהבות יתר לאדישות. לא סתם הוא האחראי לרב המכר הנגנב ביותר בהיסטוריה). אחת השאלות שמציקות לי בזמן האחרון (כמובן, אחרי "בני עקיבא - לאן?"), ולאו דווקא בגלל הסיפור המקראי, היא למה כ"כ הרבה אחים לא מסתדרים אחד עם השני. (מעניין לעניין, בלי שום קשר לעניין. זה נחמד לכתוב במקלדת עם עברית, אבל השרירים באצבע נתפסים לי מרוב קושי לשכנע את המחשב שבאמת רציתי לכתוב "ב" ו"ר"). זה פשוט לא הגיוני, אחים אמורים להיות - אחים, לא? לכל ערס שעובר ברחוב אני אקרא "אחי", כי לבטא כמה אנחנו קרובים, אבל לאחי "על אמת" זה הרבה יותר קשה (לא אצלי באמת, אצלי הכל מושלם, אצלכם).

אז מה התשובה, למה זה קורה ואיך משתפרים? האמת שאין לי מושג, קיוותי שאתם תגידו לי, או שזה סתם יזרום לי עם הכתיבה (אני פשוט משקיע כרגע את עיקר המרץ והדעת להרביץ למקלדת את האותיות). לגבי השאלה השנייה, אפשר לקשר את זה לעניין "על הניסים" (מי האמין שאני אצור שלוש פסקאות עם קשר ביניהן. אמא, אמרתי לך שיש לי תקווה). תחשוב שבגיל 120 כשאחיך ילך לעולם שכולו טוב (המפעל של עלית?), אתה תצטער שלא הייתם חברים. לא יודע, אולי זה יכול להצליח מדי פעם, אבל זה רדוד ולא יציב. לחיות כי בסוף מתים זה לא סביר. 

ולמה זה ככה? אולי כי הרבה יותר קל לאהוב את "אחי" של הרחוב, מאשר את אחי הביולוגי. בבית, כשאין לי כח להיות צדיק, מתגלה האני האמיתי. חבר אמר לי פעם כשהייתי באיזה פרץ דוסי-מתלהב, ונאמתי לו בעניין, שאני אומר הרבה דברי תורה יפים, אבל לאחותי אני לא ממש נחמד (שוב, זה לא אני באמת, רק בשביל הדוגמא. אני באופן ספציפי, ממש בסדר). עבודת המידות האמיתית היא עם מי שאני לא "צריך" אותו, שאני לא מנסה להרוויח אותו. בקיצור, בנות, החיים זה לא דייט.

עוד סיבות? אולי כי למרות לפעמים נוטים לחשוב שאנחנו הרבה יותר מזה, שאנחנו אנשים בוגרים והתגברנו על הרצונות הקטנים, עם כל זה, אנחנו בסה"כ בני אדם. כאלה שרוצים אהבה, שעדיין מקנאים באח שהיה לו חדר יותר גדול, באחות שחשבנו שאבא ואמא אוהבים אותה יותר.


אני אמור לסיים באיזה פאנץ, עם איזה מסקנה ניצחת, אותי כבר תיקנתי ועכשיו עברתי לתקן אתכם, ואין לי. אולי נסיים במה שמו"ר אמר השבוע. המסקנה של התעלמות האחים מיוסף, של "והם לא היכירוהו", שסירבו להכיר בטוב שבו, שחיפשו אותו (עפ"י המדרש) בבית זונות, כי איפה "מסלסל בשערו" כבר יכול להיות, היא "ויכר יוסף את אחיו" - להתמקד רק בטוב של השני, אח, חבר, שותף, כל אחד.

צ'או                         

יום שישי, 3 בדצמבר 2010

אוי ואבוי, מאיפה בא עלינו האסון הזה? אנחנו, בני האדם, כבר חשבנו שהכנענו את הטבע, שאסונות טבע מתרחשים רק במדינות עולם שלישי, והנה הטבע צוחק לנו בפנים (ואני לו אהיה מופתע אם יתברר שהוא לא היחיד). ה', לא לאור הזה התכוונו בחנוכה, רצינו אור שמאיר, לא כזה שמסנוור את האמונה. אנחנו יודעים שאתה מדבר אלינו גם בכאב, וננסה להשתפר בלנ"ד, אבל בבקשה תפסיק. תוריד עלינו גשם שיכבה את האש וימלא את המעיינות.
 
אני אנסה לכתוב משהו, זה מרגיש פלספני ומציק, אבל נו, בעז"ה.
 
יש רגעים לא קלים. בשליחות, ובכלל בחיים. גם כשנראה לך שעלית על דרך המלך, אז נראה לך, סו וואט? חשבת שאתה מעל כל השטויות הקטנות, ולא, גם אם תבלע בטעות קצת מי פה ויהיה לך טעם מגעיל, זה יכול להתגלגל ולהרוס לך חצי יום (לא, זה באמת לא קרה לי). הרבה פעמים אנחנו מסבירים דברים שקרו לנו, בסיבות גדולות ועקרוניות, אבל לפעמים זה לא נכון, איזושהי שטות קטנה התנפחה והשכיחה לך את המטרה. אולי לגאווה אין מקום כי אנחנו באמת בני אדם, גם אתה סטלן והיית שנתיים בהודו, יכול לבוא זבוב קטן ולעלות לך את העצבים. כי ככה, אחרי הכל אנחנו בעיקר חומר.
 
היינו אתמול ב"טיול" שנתי של חטיבת הביינים. אתם בטח חושבים על חום וזבובים ולא על מי פה (אולי על משחת שיינים לצבוע ת'חברים), אתם יודעים, כל מיני דברים שעושים הטיול. אז תדעו שצדקתם, הזבובים היו הדבר הכי אקטיבי ומעניין שהיה ב"טיול". הגענו לפארק במרחק שעתיים נסיעה, המורה לספורט הנפיצה מסלול טיול של רבע שעה, וזהו, שם נגמר התפקיד החינוכי של המורים. 7 שעות של רביצה. כלום כלום כלום. שיהיו בריאים.
 
עשיתי חברותא עם כמה תיכנוסטים. היו כמה תנאים: בבית שלי, עם אוכל ונרגילה. הם אפילו הרשו לי לדבר כמה דקות על חנוכה. למדנו, אתם יודעים, שמהאור החיצוני של החנוכיה אפשר ללמוד על האור הפנימי, ושקצת אור דוחה הרבה חושך. מישהו מהם שאל אותי "ומה עם הנרות לא אומרים לי כלום". לא ידעתי מה לענות, גם לי הם לא תמיד אומרים משהו. בכלל, יש משהו בחגים, לפחות בחו"ל, שמעורר רגשות, אבל לא תמיד של שמחה. לפעמים זה כבדות, געגוע, באסה. לא יודע.  
 
אח"כ חשבתי, שאולי יש עוד יעוד לאור שאנחנו פחות חושבים עליו. אנחנו חושבים על האור בתור המטרה, אולי שהוא הצ'ופר שאחרי המעשים הטובים. אבל מה אור עושה - מאיר. כשהחג מגיע, ומאיר בנו נקודה מסויימת, זה לא שאנחנו תמיד נרגיש שהיא תמיד טובה ומאירה בזכות עצמה, כי כשיש אור אנחנו רואים, רואים את מה שיש לראות, אם יש מה לראות. החג שואל אותנו: "אתה מסתכל על הנרות, הם באמת מאירים לך, הם באמת יפים בעייניך"? אם הנושא הרוחני הספציפי, ובכלל החיים הרוחניים שלנו במצב טוב האור יגלה אותו, ותתעורר שמחה ספונטנית, שמחת חג. ואם לא - אז פחות.
 
ובכל זאת, מצווה לשמוח בחג. למה? ומה אם המצב לא משהו? כי תמיד יש על מה לעבוד, תמיד יש במה להשתפר. לעבודה האין סופית הזו יש שם - חיים. באנו לפה לעבוד, וצריך לשמוח בזה. ככה נעשה את העבודה הרוחנית יותר טוב, ובעיקר כי זה החיים וזה יופי. מי שמפסיק לעבוד, מי שרוצה לעצור לרגע, "לבחון את הדברים", שידע שהחיים הם כמו אופנוע. מי שעוצר, נופל. מותר לבדוק שמן-מים, אבל תוך כדי תנועה (אל תנסו את זה בבית). כשאנחנו שמחים, אנחנו אומרים לה' תודה, אנחנו אוהבים את המשחק הזה, את משחק החיים (שם של טלנבולה), ואנחנו רוצים להמשיך לשחק. תודה על החג שנתן לנו מנוחה קצרה, תודה שהוא האיר, אפילו אם האור גילה נקודות רעות, אנחנו ננסה להשתפר.     
 
לעילוי נשמת אור א. וכל ההרוגים בשריפה, ולרפואת הפצועים.
 
חג אורים שמח ובשורות טובות