יום רביעי, 8 בדצמבר 2010

אחים

חג אורים שמח וחודש טוב!

נכון שרק חסר היה שר"ח טבת היה יוצא בשבת, והיינו אומרים את כל התוספות שמתחת לקו ב"רינת ישראל"? תמיד, במהלך התפילה, כשאני מנסה להראות לאנשים חדשים בקהילה, איפה אנחנו נמצאים בסידור, במקום לגמגם בספרדית, אני מצביע על מספר העמוד של תחילת תפילת עמידה, על המספר של סופה, מצביע על הקטעים שמתחת לקו ומסמן עם האצבע "לא".  

בני אדם חלשים בלהנות מדברים כשהם מתרחשים. אף פעם אני לא מצליח להתכוון בתוספות המיוחדות בתפילה, רק כשהחג עומד להסתיים אני נזכר שאח"כ לא תהיה לי הזדמנות, אז אני חושב קצת על המשמעות של המילים שב"על הניסים".


התחילה אצלנו, ב"ה, מגפת מוצ'ילרים (מטיילים ישראלים. מוצ'ילה זה תיק בספרדית. איזה כיף להתנשא על אחרים ב4 מילים שאני יודע יותר מהם בספרדית. אנחנו לא מעריכים מספיק את ההנאה שבלהיות ראש לשועלים). אורוגואי היא לא בדיוק מדינת מטיילים, כאילו יכול להיות שכן, פשוט רוב האורגוושים עצלנים מדי (הגויים, ברור. הכי קל להאשים אותם) כדי לטייל בה ולבדוק. אז מה שנשאר זה מונטוידיאו, עיר הבירה. אם אתה בקטע של מסלולי מכשולים בדמות מדרכות עקומות ועליהן מזכרות מכלבים - אתה במקום הנכון. סתם סתם, ממש יפה פה (לכו תדעו מי קורא את זה, אני לא רוצה להסתבך). בקיצור, יש כמה מוצ'ילרים עם יותר מדי זמן פנוי (וזמן פנוי יחסית למוצ'ילרים, זה המון זמן פנוי יחסית לבני אדם נורמלים, כאלה עם חיים), וצורך עז להחתים עוד מדינות בדרכון, שמגיעים לפה. זה התחיל מטלפון תמים מצעיר מהקהילה, שחבר של חבר של חבר שאל אותו אם יש לו מקום פנוי לסדר לשלושה מטיילים יהודים מאוסטרליה. תנחשו על הדירה של מי הוא חשב. אז שוב, גם פנוי זה מושג יחסי. עכשיו, לא השתמשתי במילה מגיפה בלי סיבה. בשבת, באורח פלא, אין לי מושג איך, התארחו אצלנו חמישה בנים, אוסטרלים, ישראלי מניו יורק וישראלי מישראל. אליהם הצטרפו מדי פעם שלוש יהודיות מאוסטרליה. בקיצור, בלאגן (אה, סליחה. מלא שכר מצוות הכנסת אורחים).

אז זה לא נגמר פה. המגנט היהודי משך אלינו עוד שתי מטיילות ישראליות להדלקת נרות חנוכה השבוע. בטח נשמע לכם שאני מגזים, שאני מסלף את העובדות, שהאחרים כבר הלכו עד אותה הדלקת נרות. אז קודם כל, אתם צודקים. אבל מעבר לזה, החבר'ה נהנו בשבת ובמקום להמשיך בדרכם הם אמרו שנראה להם שהם ידחו את הטיסה וישארו עוד קצת. אז חשבתי, וואלה, יהיו איתנו בדומינגו (יום ראשון), זה יום חופשי אז בכיף (אין ספק שמוסד ימי הראשון הוא אחת מהדרכים הטובות להעלות את ניצוצות הקדושה שבאומות העולם). אז הם נשארו, ונשארו. זה לא שביינתים הם קרעו את העיר. בבוקר השארנו להם דלת פתוחה ומפתח. כשחזרנו ב7 בערב, היא הייתה עדיין פתוחה, הם בדיוק הכינו ביצה לארוחת בוקר. המשך הלו"ז, שהסתיים ביום שלישי, היה להתווכח אם ללכת לטיילת (היא במרחק 150 מטר מהבית) ולקנח בארוחת ערב אצל אחת ממשפחות השליחים. כמובן שהם השאירו את התיקים אצלנו ומתכננים לחזור לשבת. ב"ה, שנהיה בריאים. צריך ליצור קשר עם הרבנות הראשית, ולדחות את בר המצווה לפחות ב10 שנים, תראו לי אחד שבאמת מתבגר בגיל הזה (לא, אני לא נחשב). סתם, באמת ב"ה. הם אמרו שזו הייתה השבת הכי טובה שלהם בדרום אמריקה. כיף לראות קהילה יהודית כ"כ חיה ותוססת. לפעמים צריכים להתרחק כדי להתקרב (ראה ערך "על הניסים" דלעיל).        


כל ערב שבת אנחנו עושים ארוחת ערב לצעירים. לבשל ל15 חבר'ה לפני ולנקות את הסופה אחרי, זה פרוייקט, אבל ב"ה, זו אחת מהפעילויות הכי משמעותיות שלנו. אין כמו אוכל כדי לקרב את הבטן לשולחן, ולהבדיל, את הלבבות לה'. כדי למשוך חבר'ה חדשים החלטנו על נושא אטרקטיבי לארוחה, מגיע רק מי שמביא את אחיו. אנחנו מכינים משחקים בסטייל "בחן את עצמך"- מה אתה יודע על אח שלך.

בלי לשים לב, כיוונו לדעת תורה, כי מבחינת פרשיות השבוע, אנחנו נמצאים בשיא הדרמה של סיפור מכירת יוסף והמפגש בין האחים (מדהים איך דווקא המילים המאופקות של התורה, מצליחות לתאר את המפגש הטעון הזה. כנראה שצריך להיות אלוקים כדי לדעת לאזן בין התלהבות יתר לאדישות. לא סתם הוא האחראי לרב המכר הנגנב ביותר בהיסטוריה). אחת השאלות שמציקות לי בזמן האחרון (כמובן, אחרי "בני עקיבא - לאן?"), ולאו דווקא בגלל הסיפור המקראי, היא למה כ"כ הרבה אחים לא מסתדרים אחד עם השני. (מעניין לעניין, בלי שום קשר לעניין. זה נחמד לכתוב במקלדת עם עברית, אבל השרירים באצבע נתפסים לי מרוב קושי לשכנע את המחשב שבאמת רציתי לכתוב "ב" ו"ר"). זה פשוט לא הגיוני, אחים אמורים להיות - אחים, לא? לכל ערס שעובר ברחוב אני אקרא "אחי", כי לבטא כמה אנחנו קרובים, אבל לאחי "על אמת" זה הרבה יותר קשה (לא אצלי באמת, אצלי הכל מושלם, אצלכם).

אז מה התשובה, למה זה קורה ואיך משתפרים? האמת שאין לי מושג, קיוותי שאתם תגידו לי, או שזה סתם יזרום לי עם הכתיבה (אני פשוט משקיע כרגע את עיקר המרץ והדעת להרביץ למקלדת את האותיות). לגבי השאלה השנייה, אפשר לקשר את זה לעניין "על הניסים" (מי האמין שאני אצור שלוש פסקאות עם קשר ביניהן. אמא, אמרתי לך שיש לי תקווה). תחשוב שבגיל 120 כשאחיך ילך לעולם שכולו טוב (המפעל של עלית?), אתה תצטער שלא הייתם חברים. לא יודע, אולי זה יכול להצליח מדי פעם, אבל זה רדוד ולא יציב. לחיות כי בסוף מתים זה לא סביר. 

ולמה זה ככה? אולי כי הרבה יותר קל לאהוב את "אחי" של הרחוב, מאשר את אחי הביולוגי. בבית, כשאין לי כח להיות צדיק, מתגלה האני האמיתי. חבר אמר לי פעם כשהייתי באיזה פרץ דוסי-מתלהב, ונאמתי לו בעניין, שאני אומר הרבה דברי תורה יפים, אבל לאחותי אני לא ממש נחמד (שוב, זה לא אני באמת, רק בשביל הדוגמא. אני באופן ספציפי, ממש בסדר). עבודת המידות האמיתית היא עם מי שאני לא "צריך" אותו, שאני לא מנסה להרוויח אותו. בקיצור, בנות, החיים זה לא דייט.

עוד סיבות? אולי כי למרות לפעמים נוטים לחשוב שאנחנו הרבה יותר מזה, שאנחנו אנשים בוגרים והתגברנו על הרצונות הקטנים, עם כל זה, אנחנו בסה"כ בני אדם. כאלה שרוצים אהבה, שעדיין מקנאים באח שהיה לו חדר יותר גדול, באחות שחשבנו שאבא ואמא אוהבים אותה יותר.


אני אמור לסיים באיזה פאנץ, עם איזה מסקנה ניצחת, אותי כבר תיקנתי ועכשיו עברתי לתקן אתכם, ואין לי. אולי נסיים במה שמו"ר אמר השבוע. המסקנה של התעלמות האחים מיוסף, של "והם לא היכירוהו", שסירבו להכיר בטוב שבו, שחיפשו אותו (עפ"י המדרש) בבית זונות, כי איפה "מסלסל בשערו" כבר יכול להיות, היא "ויכר יוסף את אחיו" - להתמקד רק בטוב של השני, אח, חבר, שותף, כל אחד.

צ'או                         

תגובה 1: