טוב טוב

טוב, ראשית דבר ולפני הכל, אני רוצה להבהיר נקודה חשובה. מי שמתמיד בקריאת הטור אולי זוכר שבשבוע שעבר דיברנו על סממני הדאגה עפ"י הרפואה האלטרנטיבית. בתגובה שלח לי אחי מייל בו הוא מציע לי לעשות 10 דקות מדיטציה ביום כדי להתגבר על התקפי החרדה שלי. אז למען הסר ספק מליבן של כל החמיות (זה הרבים של אמא של אשתי, לא?) הפוטנציאליות שלי, אני אשמח לעשות התבודדות יום יומית, אבל אין לי התקפי חרדה. גם אם היו, לא הייתי חולק אותם עם כלל ישראל. אהה, חוץ מה..., בעצם לא, זה כלום באמת, רק פעם אחת, וכל העדים כבר מתו.  

פו (נשיפת אויר)! 8 ימים מחנה זה ארוך. היה כיף בסה"כ, בבחינת היה טוב וטוב שהיה. התנאים היו ממש טובים ביחס למחנה. אתם יודעים, מזכיר קצת את בקתות העץ שליד הים בסרטים האמריקאיים (טפו, לא ראיתי. קראתי על זה פעם. אל תחשדו בכשרים). איפה שיש חדר אוכל גדול מעץ, ועושים מלחמות אוכל עם עוגות קצפת. אז זהו, שקצפת זה לא כשר. אבל ירקות ואורז כן. אז אכלנו ירקות ואורז.
מלחמות לא חינוכיות אחרות היו גם היו. אם יש צ'ופר משמעותית לישראלי בחו"ל, הוא בלי שום ספק לבזבז לגויים את המים. למה מה קרה, אם אין לי - שלא יהיה לאף אחד. קערות, בלונים, רובי מים. איזה טקטיקה, עם המפקדים מהצבא היו רואים איזה איגופים דפקתי כדי להרטיב את יעדי האויב, את "מסמך גלנט" הבא היו מפברקים עליי.

המלחמה השנייה, שהיא ללא ספק התוכן העיקרי של המחנה, היא על ה"תורן" (ואם לא גדלת בישראל אז בטח תגיד "תורם"). אל תרגישו חוסר נעימות, אתם שייכים למשפחה טובה, גם אני לא ידעתי לפני המחנה על קיומו של המושג. אז ככה, הבוגרים של התנועה בונים לפני המחנה מגדל עץ, עליו תולים את דגל התנועה. כל לילה, כל הלילה, שומרים עליו החניכים בקנאות (אל תזלזלו, בכמות החניכים שהייתה, זה היה לילה לבן). מפני מי שומרים? פיית הדגלים, סתם, לא, אין באמת פיות. בוגרים מתנועה אחרת, מגיעים באישון לילה בתיאום מראש עם בוגרי התנועה, חוטפים את הדגל ומתבצרים על ה"תורם". הבוגרים שחיכו להתקפה ולא ממש ישנו, מעירים את שאר החניכים, ואז מתחיל הסיפור. כל אחד מהצדדים תוקף את חברו בכל אופן שיוכל. מילולית, בקללות שגם אם הייתי מבין התרגום שלהם, לא יכולתי לכתוב אותם (תגידו, כשאתה במסע בצבא וסוחב אלנוקה, ובאותם רגעים אתה ממש, אבל ממש שונא את כל העולם, יש היתר לקלל בשקט?). ופיזית, בביצים, קמח, אפר וכו'. אח"כ, מפאת מחסור בג'ובניקים, האספקה נגמרת, האוייבים יורדים מהתורם, הולכים מכות עם הבוגרים-אוייבים-חברים מהתנועה המארחת ובורחים עם הדגל. הם מחזירים אותו רק לאחר מו"מ מתיש, בו הם דורשים ממתקים ומגבות (!) (זה באמת מה שהם רצו. ברור לי שלאי בודד הייתי לוקח תנ"ך, רשימת כשרות מקומית ו..ברור, מגבת). בסוף המלחמה, אחרי קפה וסיגריה, סתם, סיגריה זה לא חינוכי, אז נרגילה, הסולחה נכנסת לתוקף והתוקפים נשארים לישון במחנה.
אני מבין אותכם, משהו מרגיש לא מובן. אוייבים או חברים, רוצים את הדגל או את המגבת, העניינים לא ממש ברורים. אבל עם מסורת לא מתווכחים. שלא תטעו, כל אורווגשי מתייחס להתקפה ברצינות תהומית. אחרי גניבת הדגל המדריכים צורחים על החניכים, שלא השתתפו כמו שצריך ולא עשו מורל, ומכריזים שמחר, כעונש, קמים מוקדם. במקום ב10, 8:00 כולם על הרגליים!

בהמשך המחנה ולאחר שבת, החניכים הולכים ומתחיל מחנה הבוגרים. התלבטנו אם לעשות מעין התקפת שליחים, משהו ברוח טובה יותר. כמובן שאני צדקתי (אלא מה), זו הייתה טעות. ואני רוצה לעמוד פה על נקודה מהותית. בנות יקרות, בנים לא הולכים מכות בצחוק. הם יכולים לצחוק לפני, אחרי, ואפילו לחייך במהלך המכות, אבל בלב הם היו נושכים אחד ת'שני. לא לאלימות! (אני ממש גרוע בה).

מספר נקודות נוספות אך קצרות.

יש רגעים בשליחות ובמחנה באופן ספציפי, כמו בכל החיים, בהם אתה אומר (לרוב לעצמך): מה אני עושה פה, למה הייתי צריך את זה. ובעיקר, אני לא עושה פה כלום, לא בשביל זה באתי. ללמד את החבר'ה לשחק "יניב" בקלפים זה נחמד, אפילו השם של המשחק הוא ישראלי, אבל יש לי רעיונות לכמה דברים יותר מועילים לעשות כרגע. לא יודע מה התשובה למחשבות האלה. אולי שלפעמים היצר עושה לנו כ"כ הרבה שיחות מוסר על הרגע המבוזבז, במציאות שבאופן כללי היא מנוצלת, שבגללו אנו מוותרים ומפסידים את כל האפשרות לקדם ולהתקדם.
זה קשור לנקודה השנייה. ב"ה הצלחתי ללמוד קצת תורה במחנה. זה לא שחסר זמן, אבל גם לגרד את עצמך מהבטלה, זה לא תמיד קל. למה אני אומר את זה? משתי סיבות: הראשונה קשורה לעניין ה"יניב" ו"אני לא עושה פה כלום". כמה פעמים בחיים התחלנו משהו ובגלל שהפסדנו פעם אחת ויתרנו על הכל. "מהיום כל יום אני רץ"! יום יומיים-סבבה, ביום השלישי לא רצתי, אז יאללה, הכל לפח. ה"בשר" של הזמן, הזמן העיקרי מבחינה כמותית, הוא זה שבין הקריזות בהן אנחנו מקבלים עלינו הנהגות חדשות לאחר שנכשלנו בקודמות. צריך להפסיק לוותר בגלל ש"נהרס לי הרצף", זה פרפקטיוניזם שמשאיר אותנו עם כלומניזם ביד, לאחריו. למה זה קשור, כי אם אני אוותר על השליחות בגלל יומיים משעממים, אני אפסיד הרבה יותר משאני ארוויח בשם ה"יקיות" שלי. והסיבה השנייה הרבה יותר פשוטה. ההבדל בין מחנה מרוח ומרגיז, עם שעמום שמביא לידי חטא, לבין מחנה סבבה לגמרי, היה לאתגר את עצמי במשהו, ללמוד קצת תורה. נורא קל לעשות טוב לעצמנו, פשוט צריך לקלף את עצמנו מהכורסא ולהתחיל לזוז.

מה עוד, אהה, שאם יש משהו שאני שונא, אבל שונא לעשות, זה להילחם על המקום שלי מבחינה חברתית. אין דבר שמוציא מהבנאדם יותר כוחות לחוצים ולא כייפים, מהרצון הנואש מדי להיות בחבר'ה. זה לא משנה אם מדובר בילדים בני 16 במחנה קטן, או באנשי עסקים מלוחים ומפולפלים (לא, זעתר לא מתאים). אל תלחם על המקום שלך, תבנה את עצמך מלמטה. גם בתור חברה צריך לדעת לקבל את החדש מהמקום שלו, אחרת אנחנו רק מעצימים את הקושי והשונות שלו.

ואחרון, וזה נחשב לי דבר תורה, טוב ה'? תשארו, זה מתוק. בעל התניא מדבר על 2 סוגי תשובות. תשובה תחתונה ותשובה עליונה. תחתונה היא על חטא, להשיב את הנשמה למצב הרוחני בו הייתה לפני החטא, ובעצם, למצב בו באנו לעולם. התשובה העליונה היא להשתמש בתנופה של התשובה התחתונה (בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים"), ולעלות אפילו יותר גבוה, עד למקום שבו אין כבר "אני" ששב אל ה', אני כבר מתבטל במציאותו. במילים אחרות, גאולה. בדור שלנו אנחנו לא אוהבים טוב מאוד, אנחנו רוצים מצויין (תכונה בעייתית משהו). אז למה לי תשובה נמוכה, בוא נקפוץ ישר לעליונה!
ה"ביאור תניא" (חובה חובה חובה-לקרוא) מעלה שאלה בשם אחד מחכמי החסידות, בעצם 2 שאלות עם תשובה אחת. הראשונה, בחסידות מפרשים את המילה "שמע" בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", התקבץ ישראל, מלשון אסיפה. למה לא לפרש לפי הפשט "שמע ישראל" - תקשיב ישראל. השנייה, האר"י הקדוש כתב באחד הספרים שלו, למה תגלגל כל נשמה לאחר המיתה, בהתאם לחטאיה. לדוגמא, עז פנים מתגלגל לכלב, החוטא בניאוף מתגלגל לחמור. ההתנהגות החייתית תהפוך אותך לחיה ממש. שואל החסיד, ומה עם הנואף היה גם עז פנים, בגלגול הבא הוא יהיה כלב או חמור?
והתשובה המשותפת היא שאולי החוטא לא יתגלגל לחיה בפועל, אלא כשהוא מתנהג בצורה מסויימת הוא נותן את כוחו לאותה חיה. כעת מסתובב החוטא ללא כוחות, כשכל כשרונותיו מפוזרים בין חיות היער והחצר. ולכן, לפני שמע ישראל - תקשיב ישראל, חייב להיות האסף ישראל, כי רק לאחר שקיבצת את הכוחות שלך שהשקעת במעשים הרעים (תשובה נמוכה), תוכל להקשיב באמת. ומה תוכנה של אותה הקשבה, "ה' אלוקינו ה' אחד", לבטל את עצמי ולהיכלל בה' אחד (תשובה עליונה).

מתוק או לא מתוק?!        

שבת שלום!