אוי ואבוי, מאיפה בא עלינו האסון הזה? אנחנו, בני האדם, כבר חשבנו שהכנענו את הטבע, שאסונות טבע מתרחשים רק במדינות עולם שלישי, והנה הטבע צוחק לנו בפנים (ואני לו אהיה מופתע אם יתברר שהוא לא היחיד). ה', לא לאור הזה התכוונו בחנוכה, רצינו אור שמאיר, לא כזה שמסנוור את האמונה. אנחנו יודעים שאתה מדבר אלינו גם בכאב, וננסה להשתפר בלנ"ד, אבל בבקשה תפסיק. תוריד עלינו גשם שיכבה את האש וימלא את המעיינות.

 

אני אנסה לכתוב משהו, זה מרגיש פלספני ומציק, אבל נו, בעז"ה.

 

יש רגעים לא קלים. בשליחות, ובכלל בחיים. גם כשנראה לך שעלית על דרך המלך, אז נראה לך, סו וואט? חשבת שאתה מעל כל השטויות הקטנות, ולא, גם אם תבלע בטעות קצת מי פה ויהיה לך טעם מגעיל, זה יכול להתגלגל ולהרוס לך חצי יום (לא, זה באמת לא קרה לי). הרבה פעמים אנחנו מסבירים דברים שקרו לנו, בסיבות גדולות ועקרוניות, אבל לפעמים זה לא נכון, איזושהי שטות קטנה התנפחה והשכיחה לך את המטרה. אולי לגאווה אין מקום כי אנחנו באמת בני אדם, גם אתה סטלן והיית שנתיים בהודו, יכול לבוא זבוב קטן ולעלות לך את העצבים. כי ככה, אחרי הכל אנחנו בעיקר חומר.

 

היינו אתמול ב"טיול" שנתי של חטיבת הביינים. אתם בטח חושבים על חום וזבובים ולא על מי פה (אולי על משחת שיינים לצבוע ת'חברים), אתם יודעים, כל מיני דברים שעושים הטיול. אז תדעו שצדקתם, הזבובים היו הדבר הכי אקטיבי ומעניין שהיה ב"טיול". הגענו לפארק במרחק שעתיים נסיעה, המורה לספורט הנפיצה מסלול טיול של רבע שעה, וזהו, שם נגמר התפקיד החינוכי של המורים. 7 שעות של רביצה. כלום כלום כלום. שיהיו בריאים.

 

עשיתי חברותא עם כמה תיכנוסטים. היו כמה תנאים: בבית שלי, עם אוכל ונרגילה. הם אפילו הרשו לי לדבר כמה דקות על חנוכה. למדנו, אתם יודעים, שמהאור החיצוני של החנוכיה אפשר ללמוד על האור הפנימי, ושקצת אור דוחה הרבה חושך. מישהו מהם שאל אותי "ומה עם הנרות לא אומרים לי כלום". לא ידעתי מה לענות, גם לי הם לא תמיד אומרים משהו. בכלל, יש משהו בחגים, לפחות בחו"ל, שמעורר רגשות, אבל לא תמיד של שמחה. לפעמים זה כבדות, געגוע, באסה. לא יודע.  

 

אח"כ חשבתי, שאולי יש עוד יעוד לאור שאנחנו פחות חושבים עליו. אנחנו חושבים על האור בתור המטרה, אולי שהוא הצ'ופר שאחרי המעשים הטובים. אבל מה אור עושה - מאיר. כשהחג מגיע, ומאיר בנו נקודה מסויימת, זה לא שאנחנו תמיד נרגיש שהיא תמיד טובה ומאירה בזכות עצמה, כי כשיש אור אנחנו רואים, רואים את מה שיש לראות, אם יש מה לראות. החג שואל אותנו: "אתה מסתכל על הנרות, הם באמת מאירים לך, הם באמת יפים בעייניך"? אם הנושא הרוחני הספציפי, ובכלל החיים הרוחניים שלנו במצב טוב האור יגלה אותו, ותתעורר שמחה ספונטנית, שמחת חג. ואם לא - אז פחות.

 

ובכל זאת, מצווה לשמוח בחג. למה? ומה אם המצב לא משהו? כי תמיד יש על מה לעבוד, תמיד יש במה להשתפר. לעבודה האין סופית הזו יש שם - חיים. באנו לפה לעבוד, וצריך לשמוח בזה. ככה נעשה את העבודה הרוחנית יותר טוב, ובעיקר כי זה החיים וזה יופי. מי שמפסיק לעבוד, מי שרוצה לעצור לרגע, "לבחון את הדברים", שידע שהחיים הם כמו אופנוע. מי שעוצר, נופל. מותר לבדוק שמן-מים, אבל תוך כדי תנועה (אל תנסו את זה בבית). כשאנחנו שמחים, אנחנו אומרים לה' תודה, אנחנו אוהבים את המשחק הזה, את משחק החיים (שם של טלנבולה), ואנחנו רוצים להמשיך לשחק. תודה על החג שנתן לנו מנוחה קצרה, תודה שהוא האיר, אפילו אם האור גילה נקודות רעות, אנחנו ננסה להשתפר.     

 

לעילוי נשמת אור א. וכל ההרוגים בשריפה, ולרפואת הפצועים.

 

חג אורים שמח ובשורות טובות