לדעת ליפול

מ'נתשמע?

אהה, הבלוג השתדרג לטור קבוע (בעז"ה) באתר "מורשת", אתם מוזמנים להראות נוכחות.

היום אני משלים 4 חודשים מחוץ לבית, והפז"ם דופק. סתם. למרות שגם כשטוב סופרים לסוף, לא? 

השנה בחצי כדור הזה של העולם שונה (ואל תבקשו פירוט, אני לא באמת מבין), לכן עכשיו שיא הקיץ (הכל יחסי, עדיין יורד פה גשם יותר מבארץ), ושנת הלימודים בדיוק הסתיימה. לשליח שבא לשנה זה קצת מעפן, ואני אסביר. באת באוגוסט, לא הבנת מה הולך מסביבך. פה פה פה, התחלת להתאקלם. עוד לא הרמת את הראש וכולם כבר באס"ק (אוירת סוף קורס) של סוף שנה.

חופש גדול, בעצם ענק, של 3 חודשים. הוא הסתיים? נשארו שלושה חודשים. ביוני כבר התחברת לחבר'ה, קלטת קצת ת'שפה. סוף יולי דספדידה (מסיבת פרידה בספרדית. זה מזכיר באופן חשוד את המילה הספד, שהיא מסיבת פרידה מסוג אחר).

מצד שני, אפשר לתאר את כל החיים ככה. נולדנו. בכינו, אכלנו, ישנו. למדנו לקרוא, אכלנו, הלכנו לשירותים, עבדנו. ביזבזנו ת'כסף. צ'או. החיים זה מה שקורה בין הפעולות המוכרחות האלה, והדרך שבה אנחנו עושים את הפעולות {(איזה קלישאות, אני יכול להכין ממנה מצגת עם תמונות של נוף ומוזיקה רגועה) אנחנו מפחדים ממשפטים מפוצצים, אז חייבים להיות ציניים בסוף, כדי להוציא מהם את האויר. כשאין ציפיות מהחיים, גם אין אכזבות מהם}.

צ'מעו, כל הכבוד לי, 7 משפטים ועוד לא אמרתי כלום, אני מורח אתכם יופי, ועוד חשבתי שאין לי על מה לכתוב.  

אז איפה היינו? אהה. שנת הלימודים הסתיימה. בטח אתם אומרים לעצמכם (בטח שלא אומרים, יהיה יותר מדוייק. יא אדישים), איזה בכיין. הוא הולך להגיד שאין מה לעשות ומשעמם לו. אז צדקתם לגמרי, אני בכיין ומשעמם לי. אבל בקשר להמשך אתם טועים. אין לי איך להעסיק את עצמי. זו לא שהחבר'ה פנויים אז אפשר להעסיק אותם (הוי אומר, לעשות להם שטיפת מוח דתית (צחוק שטני). שמעתי פעם ממישהו שהוא באמת עושה שטיפת מוח, זה מצויין אחרי הלכלוך של החטאים). כאילו, הם פנויים, אבל פנוי פה, זה לא כמו פנוי שלנו. בדרום אמריקה פנוי זה מקצוע. זה לא פנוי לעשות, זה פנוי מלעשות, זה עסוק כי אני פנוי. שלושה חודשים בבית ובפונטה דל אסטה (סוג של אילת. רק יותר יקרה ועם פחות ערסים. יכול להיות שיש קשר בין העובדות, אבל לא שמעתם אותי אומר את זה). מה שזה אומר בשבילי, זה שצריך לחזור לאסוף בולים וז'וז'ים. ואם ממש, אבל ממש משעמם לי, זה יכול להגיע למצב שאני אלמד ספרדית, ואפילו תורה! אני גם יוצא למחנה של בני עקיבא, מתכנן טיול לדרום אמריקה ואח"כ עושה אותו במשך חודש, אבל אל תתנו לעובדות לקלקל לי את הנקודה.

אני חייב לעצור את הרצף. שמעתי עכשיו הגיג חוכמה. תיכוניסט שעבר פה הדגים את היכולות שלו בעברית. "אני לייק מלפפון". תחשבו על זה בבית. 

אהה, יופי. בלי ששמתי לב מצאנו לנו נושא לדיון. למה כשיש זמן - אין זמן, וכשאין זמן - יש זמן. כשאתה נמצא בזמנים טובים של עשייה, אתה מתאמץ לגרד זמן לדברים נוספים, כי אתה במוד חיוני. וכשיש חופש, אוי ואבוי. קשה אפילו להפוך את הגוף במיטה, כדי למנוע פצעי לחץ. זה אירוני, אבל דווקא כשישנים - עייפים. איפה אתה ואיפה ההבטחות שהבטחת, שאם רק יהיה קצת זמן אני אעשה ככה וככה וככה. אגב שינה, בשבוע האחרון השתבשתי לגמרי. אני צובר עייפות, ישן הרבה בשבת, לא מצליח לישון במוצאי שבת, אז ישן את כל הבוקר-צהריים ביום ראשון (זה יום חופשי), לא מצליח לישון בלילה. עייף בשני, ישן בערב וככה נמשך כל השבוע. זה כמו שאתה נוסע באוטובוס ומשעמם. אם לא הבאת ספר, אתה יכול לאכול את עצמך ימים, איזה כיף היה אם רק היה לי ספר. ואם הבאת, אפילו ספריה שלמה, לא תפתח אותו.  

אז מה עושים? שומרים על מסגרת בחופשים (תתפוצצו, בטח אתם מזילים ריר על חופש עכשיו). קמים בבוקר, מתפללים (טוב, רושמים לי חיסורים אם אני לא מגיע), לומדים, עושים כושר, מגרדים חברותות מהבתים (מבטיחים שיהיה נרגילה, זה תמיד עובד).

לדעת ליפול זו אומנות. ולא, לא רק בקפיצה לבריכה באולמפידה. האדמו"ר הזקן של חב"ד כתב את "שער היחוד והאמונה" שבספר התניא בשביל זה. התחלת לעלות בעבודת ה', יפה לך. אנחנו יודעים שהחיים הם בבחינת "רצו ושוב", עליות וירידות. אחרי העלייה בוודאות תבוא ירידה, סונר אור לייטר. איך אני מגיע למצב שבסך הכולל אני אהיה במגמת עליה. אחרת, בשביל מה שווה כל המאמץ, אם נשארתי כמו שאני. הוא עונה שצריך ליצור קו אדום, גבול תחתון, שגם אם אני ב"מוחין דקטנות", שכל הדיבורים הגבוהים לא מעניינים אותי עכשיו, גם אז יש גבול לירידה. מותר לרגע להפסיק לעלות, אסור ליפול. שלא תעשה דברים שאח"כ תצטער עליהם. לגבול הזה קוראים הלכה. גם כשלא מתחשק - תהיה חזק, מאמי.  נדמה לי שזה בעל צדקת הצדיק שאומר, שבתחילת עבודת ה' אדם מקבל הארה, אור גדול שבעזרתו הכל ברור, אין שאלות. אח"כ האור נכבה, וצריך להמשיך להתקדם מכוח הזכרון של האור. האירו לך? אתה יודע הכל? יפה. כיבו את האור? הגיע הרגע להאמין. (משום מה זה מזכיר לי את עשרות הדוכנים למכירת תירס שהבני דודים שמים ברצף, על כבישים מהירים. ההגיון שלהם עובד בערך ככה: רוצה תירס? "לא". ועכשיו? "לא", ועכשיו? ועכשיו?).

ר' נחמן מדבר על בקיאות בעלייה ובקיאות בירידה. כולם נופלים, אבל חתול נופל על הרגליים.

ובכל זאת, כבר נפלת?  "מי שנפל מאוד חס ושלום, צריך שידע זאת, ששם במקומו דיקא יכול להתקרב לה' יתברך ביותר, כי שם דיקא נעלם חיות גבוה מאוד. וכשיזכה לשוב אל ה' יתגלה על ידו דיקא תורה גבוהה, דהיינו סתרי תורה". או-ואו! איזה כיף. לעבודה!