macaco

לה' הארץ ומלואה

הבוקר קברנו חבר.

התלבטתי הרבה אם לכתוב השבוע, ואם כן, אז מה. דווקא זה אמור היה להיות טור נחמד, אפילו קצת מצחיק. אחרי הכל, די מתבקש לכתוב על יום טוב שהתחיל בשני בערב לפני שבוע ונגמר בשלישי בלילה, למעלה משבוע למחרת. ליתר דיוק, מלבד יום אחד, כל יום בשבוע החולף היה חג או שבת, או הערב שלפניהם. רק שמחשבות לחוד ומציאות לחוד. בליל שביעי של פסח איבדנו חבר, צעיר מהקהילה שהיה בקשר הדוק עם השליחים, אהרון מסס, או בקיצור, מקקו. הוא למד תורה כמעט כל אותו הלילה, עפ"י מנהג חב"ד לעשות תיקון ליל שביעי של פסח, חזר הביתה לפנות בוקר, הלך לישון ולא קם.  

  

מקקו היה צדיק אמיתי, עיינים טובות וחמות בגוף של סלקטור במועדון. גם את הכאבים של החיים יכולת לראות לו בעיינים, אבל הוא ידע לשלב בהן, בו זמנית, גם שמחה אמיתית, אוהבת. בגוף החזק הוא השתמש לשמירה על מוסדות יהודיים. בכל שבת הוא היה הולך מספר פעמים קרוב לשעה לכל כיוון, כדי להגיע מהבית שלו לבית הכנסת ולארוחת שבת אצל אחד השליחים. לא יודע אם יפה להגיד, אבל ב"ה, בד"כ כשמישהו מת זה קצת רחוק, כזה שאתה רק קצת מכיר. אחד כזה שצריך להיזכר מתי ראיתי אותו ואיך הוא נראה. מקקו לא ענה להגדרה הזו, ראינו אותו כל הזמן. הוא אכל אצלנו ואיתנו מלא, הוא אפילו ישן במיטה שלי כשלא הייתי. באורוגואי גם גברים מתנשקים כשהם נפגשים (על הלחי כמובן). זה קצת שקר, כי זה פחות נשיקה ויותר דומה ל"לחי ללחי", כמו שאומרים הילדים. מקקו לא היה שקרן, הוא היה נותן נשיקה אמיתית, עם כל הלב. נדמה שעדיין אפשר להרגיש אותה, לשמוע אותו שואל "donde esta ran?"        

אז כמו שאתם מבינים, החג היה קשה, מסובך ומיוחד. שילוב בלתי אפשרי אבל אפשרי, של שמחת מצווה ועצב. הרב הסביר בדרשה לחג את הקשר ההדוק שבין זכרון לשמחה, שאין שמחה בלי זכרון. לשמוע את זה, להגיד "לעילוי נשמת" ולייחס את המילים הללו למקקו, זה קשה ומוזר. לראות בית כנסת שלם ששר ורוקד "ושמחת בחגך" עם עיינים עצמות, אולי מתוך כוונה, אולי כדי לעצור את הדמעות, זה נורא וזה מרגש, נורא מרגש. הרב הסביר ש"ושמחת בחגך והיית אך שמח", זו לא סתם חזרה שבאה להדגיש את עניין השמחה. בעברית, "אך" זו מילה שבאה למעט, אבל את מה יש למעט, שני חלקי המשפט מדברים על הצורך בשמחה. התשובה היא ש"אך" בא למעט את עצמך. ה"אני", האגו שלנו, לפעמים ממלא אותנו יותר מדי במה שהוא מרגיש עכשיו, במה שהוא, אני, רוצה לחשוב. בא ואומר לך ה', תלמד להקטין אותו, להחזיר אותו לגודל הנכון לו, אני (ה') אומר שעכשיו צריכים להיות שמחים, אז תהיה שמח, כי זה מה שבאמת נכון לך. תדע שכמו "ושמחת בחגך", כמו שבחגים שמחים למרות הכל, ככה גם "והיית אך שמח" בכל השנה, כשתבין ששמחה לא נובעת רק ממצבי החיים המשמחים (כשהם כאלה), אלא ממקור פנימי של חיות ושמחה.

כשאדם קרוב מת אנחנו בשוק, בעיקר מהאובדן שלו, אבל גם בגלל שפתאום אנחנו נזכרים שאנחנו לא "חתומים קבע" בעולם הזה. גילינו שהלב, חו"ח, יכול גם להפסיק לפעום לפעמים, ואנחנו לא מוכנים לקבל שזה יכול לקרות. כמה פעמים שאלנו את עצמנו איך זה שהלב כן ממשיך לעבוד כל הזמן, ושכל המערכות המסובכות בגוף ממשיכות לתקתק באופן מושלם. סיימנו עכשיו את שביעי של פסח, בו נקרע הים. החזון אי"ש סיפר על מלך אחד שהיה לו סוס יפיפיה, והוא ביקש מצייר מוכשר אחד לצייר את דמותו של הסוס על קיר הארמון. הצייר עשה כמצוות המלך, והתוצאה הייתה טובה בעייני המלך עד כדי כך, שהוא הרגיש חייב להראות לעם את דיוקן הסוס, כדי שישתתפו גם הם בהתלהבותו. ראה המון העם את הציור ולא התרשם במיוחד, המלך התאכזב מכך מאוד. אחד היועצים הסביר למלך שהציור דומה מדי לסוס האמיתי, והעם לא מתרשם מעוד סוס. שמע המלך את היועץ, חתך את הציור לשתיים ואז למד העם להעריך את הציור. 

ה' קרע לנו את הים (הוא הסוס שבסיפור) כדי שנבין שגם בריאת הים, או קיומה של היבשה ללא מים, הם ניסים לא פחותים. בחסידות אומרים שההבדל היחיד בין הנס לטבע הרגיל, הוא שהטבע הוא נס מתמשך. אנחנו צריכים להתייחס לעובדת קיומנו באותו צורה. לדעת להודות על הטוב ולשמוח בו כשהוא קיים, לא רטרואקטיבית כשהוא נעלם.   

  

יותר קל לאהוב את המתים, מאשר לאהוב את האנשים שחיים. הרעפת האהבה למי שעזב אותנו היא לא שקר, היא נובעת מזה שהחלטנו באמת לעצור את כל המסביב ולתת תשומת לב לאדם, לקשיים שלו, להישגים לו, למי שהוא היה. היא אולי נובעת גם מכך, שעד עכשיו התת-מודע שידר לנו, שאפשר לקלקל טיפה את היחסים עם איתו האדם, כי יהיה עוד זמן לתקן, ופתאום גילינו שכבר אין. זה קצת אירוני שאנחנו צריכים לחכות למוות של אדם כדי שנוכל להתעלם מכל המניעות ופשוט לאהוב אותו. מקקו, אהרון, היה כהן, ובאמת גם הוא, כמו אהרון הכהן המיתולוגי, היה "אוהב שלום ורודף שלום". הוא גם ידע להעריך את היופי שבקשר המיוחד עם אנשים מסויימים, ולא רק חברות כללית עם "כולם". אם לזכרו נדע לאהוב חבר אחד קצת יותר טוב, אני בטוח שהוא היה שמח בזה.

  

Macaco, Te quiero mucho  

יהי זכרו של אהרון בן שלמה הכהן ברוך  

עוד טיפה, תראי, כמעט הגענו

לה' הארץ ומלואה

אחד מהשאלות העיקריות שמלוות את עבודתו של השליח, היא איך נמדדת הצלחה. כלומר, באתי במטרה לקרב יהודים לתורה ולמצוות (טוב נו, גם כדי לעשות סיבוב בחו"ל, אבל אל תגלו), אבל בעזרת איזה כלי אני בודק אם עמדתי במטרה הזו. ברור שאפילו לצעד קטן ובלתי מורגש של אדם לכיוון היהדות יש ערך גדול, אבל בינינו, כל שליח היה מת לאיזה צעיר שהוא עזר לו להפוך מחילוני לגמרי - לדתי לגמרי. זה אולי נשמע מגעיל, בעצם זה באמת קצת מגעיל, אבל תנסו להבין ללבנו. ביום יום שלנו (השליחים) אין מהפכים גדולים, יש הרבה צעדים קטנים, במקרה הטוב. ומדי פעם, אדם עשוי להרים את הראש ולהגיד, "מה, בשביל זה באתי עד לפה, איפה כל מה שהבטיחו לי. ותראה את הילדים האלה, לא מעניין אותם כלום, אין להם כבוד בסיסי למי שעומד מולם. ואתה עוד רוצה להניח להם תפילין, מה להם ולזה (מבוסס על סיפור אמיתי)".       

אם תרצו, אפשר להרחיב את השאלה זו לכל תחומי ותקופות החיים. מי יכול להעיד על עצמו שהמציאות היום יומית לא שוחקת אותו, שהוא חי באורות, ושכל מה שהוא ציפה לו התקיים. אתם יודעים מה, גם אם הוא התקיים, לא תמיד אנחנו יודעים להעריך אותו, כי כבר יש לי מטרות חדשות, ובדמיון זה היה הרבה יותר ורוד. לפעמים חלומות מתגשמים, אבל בשביל להבין שהם התגשמו צריך עיינים מיוחדות, עיינים שיודעות להסתכל, לא רק לראות.

אותה שאלה בדיוק אפשר לשאול גם ברמת הכלל. אם היית אומר ליהודי ש"חי" באושוויץ בשנת 45', שבעוד שלוש שנים תהיה ליהודים מדינה משלהם בארץ ישראל, ועוד 65 שנה המדינה הזו תיחקר באו"ם על היותה, כביכול, תוקפנית מדי לאויבים שלה, הוא אפילו לא היה צוחק, כי אל תהיה פנטזיונר, ולחיות בסרט זה מסוכן. והרי זה פלא, עברו 65 שנה, הציפיות עלו על כל חלום, ואופ, עדיין אף אחד לא צוחק. "כי הבית משפט שמאלני, והרבנים מלבים סכסוכים, והתקשורת חיה בבועה, והראש ממשלה מושחת, והנשיא אנס", המון סיבות, נכונות יותר או פחות, או אפילו לא נכונות בכלל. אני מקווה שלפחות מזה היהודי מאושוויץ היה צוחק, כי אנחנו מזה לא. קצת פורפורציה לא היתה מזיקה לנו.

ואולי בכלל סטיתי מהנושא. בכל  מקרה, מה שהתחלתי להגיד הוא שהטור הזה נכתב ביום שישי, לא יום אידאלי לכתיבה, לא לאף אחד, ובטח לא לשליח. בטח לא כשהשליח השני מכשיר לפסח את המטבח, ואני ביינתים מהגג הגיגים לחברו הטוב ביותר של האדם, המחשב. מה שדחף אותי לכתוב עכשיו, למרות כל המניעות, הוא שכרגע זכיתי ל"הארונת" קטנה מהשמיים, שאולי לא תשנה את חיי, אבל כבר נתנה לי זריקת עידוד. מסיבות לא סיבות, התחלנו לפני מספר חודשים לחלק בימי שישי, בשעה שההורים אוספים את הילדים מבית הספר, נרות שבת עם פרוספקט להסבר ומדבקה עם שעת ההדלקה. זה דורש קצת עבודת הכנה, וגם השעה, ארבע אחה"צ בימי שישי, לא ממש נוחה, כפי שכבר הזכרנו. האמת שזה לא נורא קשה. מה שפחות קל הוא התחושה שאנשים צברו לעצמם בבית גבעה קטנה של נרות ופרוספקטים, שצמחה עכב חוסר שימוש. מה שקרה היום, שגרם לי להתייחד איתך היום, מחשבי היקר וההרוס, הוא שהיום "ראיתי תוצאות". אחד מבעלי גבעות הנרות, כביכול, אמר לי בגאווה בשעה שהוא לקח ממני את הנרות, שבשבת שעברה הוא באמת הדליק את הנרות. 


תגידו מה שתגידו, אבל כשהבנתי את מה שהוא אמר, באיחור קל כמובן, כמצופה מישראלי ששומע ספרדית, חייכתי חיוך קטן וגאה. עזבו אותי מהחזרה בתשובה, עזבו אותי מלהציל את העולם, יהודי אחד הדליק נרות שבת, וזה שווה את מפעלי הנרות הביתיים שאנשים פתחו בזכותנו. אני לא כזה צדיק ויודע להעריך כל מצווה קטנה שבקטנות, אבל באותו הרגע שמחתי.

ואם כבר אני כותב פוסט לא עקבי במיוחד, שהחוט השוזר את הפיסקאות שלו קטוע משהו, נסיים בסיפור חסידי יפה, שמסופר על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. יום אחד ראה ר' לוי יצחק, "סנגורם של ישראל", יהודי המזפת את גלגלי המרכבה שלו בעודו עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, כנראה בשעת תפילה. פנה אותו הרבי בתפילה נרגשת לה', "רואה אתה, ריבונו של עולם, מה טיבו של יהודי, אפילו בשעה שהוא מזפת את המרכבה, הוא לא שוכח אותך לרגע".

         

שיהיה חג של המון גאולות קטנות ואחת גדולה!     

יש לי יום יום חג

לה' הארץ ומלואה

נראה לי שיהיה לי ליל סדר משעמם. כאילו, חו"ח, אני מקווה שלא, אבל עשינו כ"כ הרבה "לילות" סדר בבקרים האחרונים, שיש סיכוי יותר גדול שאני אשאל "מה נשתנה", אם לא נעשה סדר באחד מהימים הקרובים. הרעיון היה "לעכשו" את יציאת מצרים המיתלוגית, ולחפש את יציאות מצרים שבדורנו, כלומר העליות לא"י מהגולה. בגדול, שם המשחק בפעילויות לחגים הוא "תחנות", תחנות על סוכות ותחנות על חנוכה. אהה, ויש גם משהו מיוחד כדי לגוון, "שוק", שבזה בעצם שם שונה להרבה תחנות. אז באמת, חשבנו וחשבנו, והגענו למסקנה שהמטודה הכי טובה לפעילות לחג הפסח הממשמש ובא, היא באופן מפתיע, תחנות. הכנו תחנה לכל מדינה, שמשלבת את הסדר של הסדר (חצי מצחיק), עם תפאורה של המדינה וקצת מידע על העליה. לדוגמא, אני הייתי אחראי על העלייה מרוסיה בשילוב עם קדש וכרפס. אל תנסו למצוא קשר מהותי בין העניינים, למרות שתודו שלא ידעתם שוודקה עשויה מתפוחי אדמה.

בכל אופן, הלכתי לפי הסד"פ (סדר הפעולות, בנות) המוכר. לא עשיתי כלום, חיכיתי לשעת הכושר הידועה בשם "הרגע האחרון", ואורכה עשר הדקות האחרונות שלפני הפעילות, ופצחתי בהכנות, כלומר במחשבה מה אני כלל אמור לעשות. כמובן שלטובתי עמדו אלבדים, הלא הם חומרי היצירה האולטימטיבים לשליח, הם יכולים להיות מפה, בגדים, קישוט, מה לא. בסופו של יום, מה שיצא הוא שולחנות עם אלבדים בצבעי דגל רוסיה, וקיר עם תמונות  של נתן שרנסקי ודגל רוסיה, כמובן על רקע אלבדים בצבעי דגל רוסיה. אהה, ועל השולחן היו תפוחי אדמה עם מי מלח, יין ובקבוק וודקה מלא במים (כמו בטיולים השנתיים בחלק מהתיכונים, רק ששם זה הבקבוק של מים שמלא בוודקה). אני לבשתי מעיל עבה, צעיף, כפפות וכובע כלב שנראה רוסי-אותנטי, למרות שהוא בכלל מאורוגואי.

בחישוב מהיר, 6 שכבות, מו' עד יב' (בבתי ספר עם קצת תלמידים זה יכול להיות הגיוני), כפול 3 קבוצות שמתחלפות בין התחנות, פלוס ליל סדר נוסף עם היסודי, יוצא 19 פעמים בהם עשיתי קידוש לפסח. זה מספר מכובד לקידושי ליל סדר גם בגיל 60, בהנחה שאתה לא תמיד בעל הסדר. בקיצור, יצא סבבה. העובדה המדהימה היא, שלמרות שדקלמתי את אותו קטע קצרצר בספרדית פעם אחר פעם, המשכתי לטעות בדיוק באותם הדברים.

עכשיו נכסנו לעסקי הגעלת הכלים, והם מגעילים במיוחד. סתם לא, פשוט לא התאפקתי מלוותר על השנינות. מה שכן, זה קצת מפחיד, ואני לא מדבר על האש. מגיע אדם עם סירים שבישלו בהם חזיר, ורוצה להכשיר אותם לפסח. זה אפשרי מבחינה הלכתית, אבל מפחיד שאחריות כזו, להכשיר את הסיר נכון, מוטלת בידיים שלך. כאילו, אם תטעה אנשים יאכלו בפסח חזיר במקום חזרת.    

התווכחתי פעם עם חבר מאורוגואי איפה יותר קשה להיות דתי. הוא אמר לי שאיזה כיף לי שאני מישראל וגדלתי בין דתיים, ואיך פה (באורוגואי) זה הרבה יותר מסובך. הוא סיפר לי על עצמו, סיפור אורוגוושי די טיפוסי. אם הוא יתחתן עם גויה, ההורים שלו "יהרגו" אותו. אם הוא יהיה קרוב לדת יותר מדי, גם אז ההורים שלו "יהרגו" אותו. ממש בין הפטיש לסדן. יש רצון לשמר את העם היהודי, אבל לא למטרה יהודית במיוחד. ואם אין יום-יום יהודי, אז מה כזה משנה אם אני אתחתן עם גויה או לא. צעיר שמתקרב ליהדות צריך לתמרן בין הטיפות האלה.

אני עניתי לו שזו באמת סיטואציה מסובכת, אבל גם בישראל יש קשיים, ואין לו סיבה לחיות בסרט, ששם הכל פשוט. זה לא שבכל משפחה וסביבה דתית הלחץ החברתי הוא רק "להעיף" דפי גמרא. ההורים והחברים בד"כ מעדיפים ילד וחבר ברמה הדתית שלהם, לא ממקום רע או דווקא במודע, זה פשוט השדר שבאויר. לפעמים להיות דוס בין דתיים, זה לא פחות קשה מלהיות דתי בין חילונים. יותר מזה, שמעתי פעם שליח שאמר, שבאיזה שהוא מקום, היה לו יותר פשוט לחנך את הילד שלו בין גוים, כי בבית הספר יהודי לא תגיד לילד לא "לשים" על הדעות של החברים שלו. וכשהמסננים הערכיים בעלי חורים גדולים יותר, גם ג'וקים נכנסים (פיוטי משהו).

לסיום, לקראת חג הפסח אנחנו אוהבים לחפש את המצרים (כמו טירן, לא כמו מובארק) האקטואלים והפרטיים שלנו. יכול להיות שאנחנו מדלגים מהר מדי על יציאת מצרים הקלאסית, ורצים להסברים החסידיים. אבל בכל מקרה, חשוב לדעת שמצר, קושי, הוא בסופו של דבר עניין אישי-סובייקטיבי, ואין לנו מה להשוות ולאמוד קשיים של אחרים. אדם שנמצא במשבר צריך יד תומכת לא רק אם המשפחה שלו מפורקת, אלא גם אם הוא מפורק מבפנים. וזו אולי, כמו שכבר אמרנו בפעם קודמת, הדרך והמצווה להתחבר ליציאת מצרים התנ"כית, להעמיד את עצמי בנעליים של יוצא מצרים. יותר מזה, זה בכלל העניין של הסדר עם כל המצות והמרורים.

וחוץ מזה, נהיינו אדישים לניסים. כאילו, ה' אשכרה הוציא עם של עבדים מאיפריה אדירה, תוך כדי מכות הזוייות, אח"כ הוא קרע בשבילם את הים (!) ונתן להם תורה מהשמיים. יותר מאוחר העם הזה התפזר מהארץ שה' נתן לו, העמים שפחדו מהעם המיוחד הזה ניסו בלי להפסקה להשמיד אותו וכמעט הצליחו, ושנים בודדות אחרי העם הזה התחיל לטפטף בחזרה לאותה הארץ, ובנה אותה בניסי ניסים ונגד כל הסיכויים. העם הזה זה אנחנו, ניסים זה מזה לא "פאסה".    

חג שמח!

חולה עליך, אני פשוט חולה חולה

לה' הארץ ומלואה

 

(נכתב ביום שישי) 

אני כותב לכם אחרי כניסת שבת, זה אירוע די נדיר. כאילו, כניסת שבת בישראל, אצלי עדיין יום שישי. המטרה לא מקדשת את האמצעים עד כדי כך. אחת הסיבות שנגררתי עם הכתיבה עד לשעה זו, היא שאני קצת חולה, לא משהו רציני מדי, אל תדאגו. העניין הוא שאני מושך את המחלה כבר שבוע וחצי, ורק היום פניתי לרופא (האמת שבאורוגואי הוא זה שפונה אליך, מזמינים את הרופא הביתה). התעכבתי עם הטיפול משתי סיבות. הראשונה, קיוותי שהגוף יתגבר על הבעיה בלי התערבות חיצונית. והשנייה, למי יש זמן להיות חולה, יש לו"ז וצריך לעמוד בו, ולא נשאר עוד הרבה זמן לשליחות. ומה, אני אתחיל עכשיו לבטל חברותות, לימוד תורה זה עניין חשוב ואסור שאני אהיה זה שמבטל את הלימוד, ואולי זה בכלל היצר הרע שמתחבא בלבוש של אמא פולניה, ומנסה להסיט אותי מעבודת ה' בטוענה של "נפש בריאה בגוף בריא".

המרוכזים שבקוראים (אמא, כפרה עליך) יכלו להבחין בסתירה שבין 2 הסיבות לגרירת הטיפול. כאילו, יא פרפקטיוניסט דפוק, אם אתה רוצה שהגוף ירפא את עצמו, תיתן לו את "תנאי המגרש" לעשות את זה. ולעבוד כל היום, לא לישון מספיק, ולאכול רק שכבר הגוף לא מוכן להמשיך, זה לא ממש "טמפרטורת החדר", סביבת העבודה האידאלית, לריפוי עצמי. שאני לא אצא כזה"בחור רציני", זה לא שאני איזה ראש ממשלה וכל היום אני רק עסוק בפתרון בעית הרעב באפריקה. אתם יודעים מה, יותר גרוע, אם ב"שנת בטלה" אחרי הצבא אני נלחץ ככה, מה יקרה כשאני באמת אהיה ראש ממשלה (הצביעו "ש"! כי מפה זה לא יכול להתדרדר). ואם כבר התחלנו לערטל את נפשי ברבים, אני אשתף אתכם באסטרגית הפעולה שלה, בתקווה שהדבר יהווה שירות לציבור.

הראש שלי עובד בצורה של סימון כפול - סימון מטרות וסימון וי על הביצוע שלהן. לדוגמא, דילמה מהחיים. אני מתפלל תפילת שחרית ואחרי התפילה יש לי חברותא עם מישהו שהזמן הקצר הזה, הוא זמן הלימוד היחיד שלו. אז יש לנו 2 מטרות למילוי, סיום התפילה ולימוד, סיפור פשוט. אבל מה, פה העלילה מסתבכת, אני מתקשה ללמוד בבוקר בלי קפה שיעורר אותי. נשמע לכם פשוט, נכון? תוסיף מטרה שלישית. אבל בשביל לא לבזבז זמן לימוד, כדאי להרתיח את המים לקפה עוד לפני תום התפילה. אז זהו, שהברז נמצא בשירותים, ולשירותים, לידיעתכן בנות יקרות, לא נכנסים עם תפילין. אז צריך לחשוב מתי בזמן התפילה להוריד את התפילין, אבל רגע, זה יכול להראות לא טוב בעיני שאר המתפללים, להוריד את התפילין באמצע התפילה. אז אני מוריד את התפילין, לוקח את הקומקום, ממלא אותו וחוזר לתפילה בטבעיות כאילו לא נעלמתי לפני רגע. ובקיצור, מטרות מטרות ועוד מטרות. יש מצב שאני בכיין, אבל זה באמת נורא מעייף. לא העבודה האובייקטיבית שלי, אלא הצורה בה אני עושה אותה. בעצם, למה ללכת רחוק, גם הבלוג הזה הוא בסה"כ עוד מטרה. לא דרך לפורקן הנפש ולא כלי להעברת מסרים לעם השוכן בציון, רק עוד מטרה, נחמדה אמנם, אבל מטרה.

אז די, באמת נמאס, לא נראה לי שזה מה שה' רוצה ממנו. וכמו שרה רונה קינן, "אווו, לה לה לה, גם אני רוצה לחיות נכון". אבל עם כל כבוד ל"לה לה לה" הזה, לעולם המודרני אין שום כוונות להתחשב בגוף, להקשיב לו. בני האדם הם חלק מעולם הטבע וצריכים לקחת חלק במערכת החיים הטבעית. ובכל זאת, צורת החיים שלנו חסרת הרמוניה עם הטבע. אנחנו קמים אחרי זריחת השמש והולכים לישון הרבה אחריה. מי בכלל מוכן לשלם את המחיר של ה"לחיות נכון" הזה. לפעמים אדם ש"מחובר" לעצמו ונותן לעצמו את הזמן לחוות, לא מספק את הסחורה. כאילו, נחמד שאתה "חי" את החיים באמת, אבל בסופו של יום ההישגים נספרים כמותית.

קראתי ספר של רב אחד שאמר שההתקדמות המדעית והטכנולגית במאה השנים האחרונות, נובעת באיזשהו מקום, מהתרסה נגד אלוקים, להראות לו שאנחנו מסתדרים לבד. האדם המערבי מקדיש כ"כ הרבה זמן לפתח שבב חדיש למחשב, אבל מעט מאוד זמן לעצמו, למי שהוא, למשפחה. כמה כוח ומשאבים השקיע האדם בלהגיע לירח, כשבחלק קטן מתשומת הלב אולי הוא יכול היה לפתור את מצוקת הרעב בעולם. אפשר לענות לרב הזה שזו אמירה דמגוגית, כי את את הספר הוא הדפיס במחשב ושיכפל במכונת הצילום שפיתחו ה"מחקרים", והוא בכלל יורק לבאר שהוא שותה ממנה. 

     

בקיצור, כנראה שהתשובה לשאלת מזרח או מעורב מורכבת. ועדיין, לדעתי ברור שהתיקון שלנו נמצא בכיוון מזרח, להרגיע קצת. בעל "אורחות צדיקים" אומר שהמידה הנכונה לאדם היא מידת האמצע, אבל כדי לתקן איזון שהופר, צריך ללכת לקיצוניות השניה לזמן ממושך, ובסוף התהליך יחזור האדם לדרך הממוצעת והטובה. איך הולך הסיפור עם האדם שנשען על עץ בננה? אהה. איש הייטק נסחף בשל סערה לאי בודד, ופוגש שם, לא תאמינו, אדם שנשען על עץ בננה. אומר לו האדם הנאור, "חדל לך מלבזבז זמנך לריק, תעשה משהו עם החיים שלך, גבר!". "מה למשל?", שואל הסטלן. "נגיד, תמכור את הבננות ותרוויח כסף". "נו, ואז?", מתקשה הבטלן להבין. "תקנה סחורה אחרת, תמכור אותה ותרוויח עוד יותר כסף". "ואז?", "תקנה מפעל, תעסיק עובדים ותרוויח עוד יותר כסף". "ואז?" מקנטר אותו איש הבננות. "מז'תומרת, תעשה קופה עד שתוכל להרשות לעצמך לצאת לפנסיה, תקנה כרטיס טיסה לאי בודד ותשכב בצילו של עץ בננות". "נו", מגלגל איש הרוח את השאלה בחזרה, "זה לא מה שאני עושה כבר עכשיו?".

שבת שלום!

                                                

ילדים זו שמחה?

לה' הארץ ומלואה

"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מילא טוב".

ב"ה, נולדה לי אחיינית, שמגדילה את מספר האחיינים שנולדו בזמן השליחות לשניים. נו טוב, לפחות את התמונה שלה כבר ראיתי. בן הדוד שלה, ן 4 חודשים ועוד לא חזיתי בפלאש פניו. כמובן, שניהם מצטרפים לעוד הרבה שמחות (ב"ה), אירוסין, חתונות ומה לא, שהשנה מחוץ לארץ גרמה לי להפסיד (לא מתחרט לרגע, ב"ה). אהה, וזה לא שבמקום אני מרוויחאת החתונות של החברים באורוגואי. הן עתידות להתרחש אחרי שאני כבר אחזור לארץ. נו, שויין, צרות של עשירים. וגם ככה לא רציתי לבוא, אז בלי טובות, אוקי?!

אתם יודעים, יש לנו בעיה עם ניסים. כשהם מתרחשים הם הופכים להיות מציאות, ונשכח שלפני כן הם היו בגדר נס. אז הקב"ה, אנחנו לא שוכחים, תודה באמת, אין עליך ובלעדיך.

אז הקטע הבא מוקדש לאבא, לאמא ולבתם הרכה. רצה הגורל ופרשתנו, פרשת "תזריע", פותחת בנושא טומאתה וטהרתה של אישה שילדה. יקום כל ישר לב ויזעק, למה מה קרה שאישה שילדה תהיה טמאה, היא הרי עשתה מצווה, לא? ואיך חיים חדשים יכולים להביא טומאה? אז יופי, קוראים יקרים, השאלה שלכם שיחקה לי ישר לידיים, זה בדיוק הנושא שרציתי לדבר עליו. אז קודם כל, לפעמים תהליך היטהרות גורר איתו טומאה. לדוגמא, הכהן המטהר טמא מת בעזרת אפר פרה אדומה, מטמא בהליך זה את עצמו. אבל מה, וזה, וזה לא פייר, ומה הוא קשור. אז ככה זה, אנחנו לא חיים בעולם סטרילי, ולפעמים גם הצדיק משלם. שווה מחשבה, אבל זה עדיין לא ממש הנושא.

הטהרה והטומאה עובדות על עקרון פשוט. חיים שווה טהרה, מוות שווה טומאה. ועפ"י הגיון זה, ככל שיש יותר חיים - יש יותר טהרה, וככל שיש יותר מוות - יש יותר טומאה. ולכן, הטומאה הגדולה ביותר היא טומאת אדם שמת, כשפוטנציאל החיים הגדול נגוז סופית. נו, אז למה לידה שמביאה חיים חדשים, תביא איתה טומאה, זה הרי סותר את מה שאמרנו? וואי, שוב שאלה מצוינת, תודה לכם על הערנות. השמחה על הלידה היא עבור הילד שנולד, החיים החדשים שבאו לעולם, זו טהרה ללא שום ספק. הטומאה היא של האישה שילדה, ולמה. כשהתינוק היה בבטן אימו, היא נהנתה מחיים כפולים, בעצם מטהרה כפולה, שלה ושל העובר שבתוכה. ועכשיו, בעת הלידה, היא מאבדת חלק מהחיים שבתוכה, ולכן היא נטמאת.

יופי, זה מעניין. אהה, נדמה לי שזה ההסבר של המהר"ל. מפה נקבל תשובה לשאלה נוספת. מדוע הטומאה, או יותר נכון תהליך הטהרה, של האישה היולדת תינוקת, ארוך פי שניים (80 יום), מתהליך הטהרה לאישה היולדת תינוק (40 יום, חכמים שלי), מה, התורה שובינסטית? אז שוב, לפי אותו ההגיון. אישה שבקרבה נמצאת תינוקת, מחזיקה בתוכה פוטנציאל חיים מרובע, שלה, של הילדה, ושל הילדים שיכולים להיוולד לתינוקת בעתיד. נו, אפילו יצאנו פמינסטים, שכוייח.

אבל יש עדיין שאלה שלא שאלתם. למה בתום תקופת הטהרה מביאה האישה היולדת קורבן חטאת, איזה חטא היא עשתה, איך אפשר להסביר את זה. מסביר הרב נבנצל עפ"י חז"ל, שחטא האישה היה, שבזמן הלידה היא נשבעה לעצמה, בפה או לפחות בלב, שהיא לעולם לא תעבור את הסבל הזה שוב, שהיא לא תשוב ללדת (יתכן שיש יחידות שהדבר לא נכון אצלן, וכמובן שאני לא מתיימר להבין בזה. סו פאר, עוד לא ילדתי שום דבר). אז קורבן החטאת הוא על שבועת השווא או על השבועה שלא לעשות מצווה. אבל מה גורם לאישה להישבע לעצמה שבועה כזו, הרי ב"ה לרוב הנשים יש יותר מילד אחד. מה גרם לה להתחרט, שהיא חשבה שהלידה השנייה תכאב פחות. אם כן, אז בלידה השניה היא תתבדה, ולהריון השלישי היא לא תרצה להיכנס. ועדיין, ב"ה יש נשים שיולדות שלושה ילדים ויותר.

אז כמובן שהתשובה היא שבהסתכלות על התמונה הגדולה, האישה מוכנה לסבול לכמה רגעים  (ועדיף שיהיו קצרים), בשביל האושר שנגרם לה בהמשך מהילד. היכולת לעבור רגעים קשים ע"י מבט על הכיוון הכללי אליו הולכים הדברים, היא חשובה מאוד. ועדיין, אסור שהיא תגרע מאיתנו את היכולת לחוות חוויות ספציפיות בצורה מלאה. גם לרגע הקטן יש מקום, גם לו מגיעה התייחסות. מה שנקרא "שמחת הפרטים הקטנים", גם אם הם לא נורא משמחים.

וזה מתקשר ב"ה לחג הפסח הקרב ובא (כל הדרכים מובילות לרומא, כשרוצים כמובן). אדם שיסתכל על יציאת מצרים יעריך את חשיבותה, אבל רק כאחת ממאות ארועים היסטורים משמעותיים. זו לא המצווה בפסח. בפסח אנו נקראים לחוות בחמשת החושים את ההרגשה שהרגישו בני ישראל במצרים וביציאה ממנה, את המרור שהם סבלו ואת המצות שהם אכלו (שזה מרור בפני עצמו). "חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כי אם זה רק ארוע היסטורי אז מה אכפת לי ממנו, אם אתם רוצים נעשה טקס קטן בבית ספר, למה לילה שלם. כדי שאני אצא ממצרים ממש, אני לא צריך רק לבער את החמץ הפנימי, אני צריך לראות רק את התמונה הקטנה. פשוט לשים את עצמי בנעלים של יוצאי מצרים (במידה והיו להם כאלה). וככה נדע להאריך את היציאה מעבדות לחרות. ובעז"ה, אח"כ גם נצא מהמצרים העולמיים, הלאומיים והפרטיים. א-מן      ´

מזל טוב!