לה' הארץ ומלואה
הבוקר קברנו חבר.
התלבטתי הרבה אם לכתוב השבוע, ואם כן, אז מה. דווקא זה אמור היה להיות טור נחמד, אפילו קצת מצחיק. אחרי הכל, די מתבקש לכתוב על יום טוב שהתחיל בשני בערב לפני שבוע ונגמר בשלישי בלילה, למעלה משבוע למחרת. ליתר דיוק, מלבד יום אחד, כל יום בשבוע החולף היה חג או שבת, או הערב שלפניהם. רק שמחשבות לחוד ומציאות לחוד. בליל שביעי של פסח איבדנו חבר, צעיר מהקהילה שהיה בקשר הדוק עם השליחים, אהרון מסס, או בקיצור, מקקו. הוא למד תורה כמעט כל אותו הלילה, עפ"י מנהג חב"ד לעשות תיקון ליל שביעי של פסח, חזר הביתה לפנות בוקר, הלך לישון ולא קם.
מקקו היה צדיק אמיתי, עיינים טובות וחמות בגוף של סלקטור במועדון. גם את הכאבים של החיים יכולת לראות לו בעיינים, אבל הוא ידע לשלב בהן, בו זמנית, גם שמחה אמיתית, אוהבת. בגוף החזק הוא השתמש לשמירה על מוסדות יהודיים. בכל שבת הוא היה הולך מספר פעמים קרוב לשעה לכל כיוון, כדי להגיע מהבית שלו לבית הכנסת ולארוחת שבת אצל אחד השליחים. לא יודע אם יפה להגיד, אבל ב"ה, בד"כ כשמישהו מת זה קצת רחוק, כזה שאתה רק קצת מכיר. אחד כזה שצריך להיזכר מתי ראיתי אותו ואיך הוא נראה. מקקו לא ענה להגדרה הזו, ראינו אותו כל הזמן. הוא אכל אצלנו ואיתנו מלא, הוא אפילו ישן במיטה שלי כשלא הייתי. באורוגואי גם גברים מתנשקים כשהם נפגשים (על הלחי כמובן). זה קצת שקר, כי זה פחות נשיקה ויותר דומה ל"לחי ללחי", כמו שאומרים הילדים. מקקו לא היה שקרן, הוא היה נותן נשיקה אמיתית, עם כל הלב. נדמה שעדיין אפשר להרגיש אותה, לשמוע אותו שואל "donde esta ran?"
אז כמו שאתם מבינים, החג היה קשה, מסובך ומיוחד. שילוב בלתי אפשרי אבל אפשרי, של שמחת מצווה ועצב. הרב הסביר בדרשה לחג את הקשר ההדוק שבין זכרון לשמחה, שאין שמחה בלי זכרון. לשמוע את זה, להגיד "לעילוי נשמת" ולייחס את המילים הללו למקקו, זה קשה ומוזר. לראות בית כנסת שלם ששר ורוקד "ושמחת בחגך" עם עיינים עצמות, אולי מתוך כוונה, אולי כדי לעצור את הדמעות, זה נורא וזה מרגש, נורא מרגש. הרב הסביר ש"ושמחת בחגך והיית אך שמח", זו לא סתם חזרה שבאה להדגיש את עניין השמחה. בעברית, "אך" זו מילה שבאה למעט, אבל את מה יש למעט, שני חלקי המשפט מדברים על הצורך בשמחה. התשובה היא ש"אך" בא למעט את עצמך. ה"אני", האגו שלנו, לפעמים ממלא אותנו יותר מדי במה שהוא מרגיש עכשיו, במה שהוא, אני, רוצה לחשוב. בא ואומר לך ה', תלמד להקטין אותו, להחזיר אותו לגודל הנכון לו, אני (ה') אומר שעכשיו צריכים להיות שמחים, אז תהיה שמח, כי זה מה שבאמת נכון לך. תדע שכמו "ושמחת בחגך", כמו שבחגים שמחים למרות הכל, ככה גם "והיית אך שמח" בכל השנה, כשתבין ששמחה לא נובעת רק ממצבי החיים המשמחים (כשהם כאלה), אלא ממקור פנימי של חיות ושמחה.כשאדם קרוב מת אנחנו בשוק, בעיקר מהאובדן שלו, אבל גם בגלל שפתאום אנחנו נזכרים שאנחנו לא "חתומים קבע" בעולם הזה. גילינו שהלב, חו"ח, יכול גם להפסיק לפעום לפעמים, ואנחנו לא מוכנים לקבל שזה יכול לקרות. כמה פעמים שאלנו את עצמנו איך זה שהלב כן ממשיך לעבוד כל הזמן, ושכל המערכות המסובכות בגוף ממשיכות לתקתק באופן מושלם. סיימנו עכשיו את שביעי של פסח, בו נקרע הים. החזון אי"ש סיפר על מלך אחד שהיה לו סוס יפיפיה, והוא ביקש מצייר מוכשר אחד לצייר את דמותו של הסוס על קיר הארמון. הצייר עשה כמצוות המלך, והתוצאה הייתה טובה בעייני המלך עד כדי כך, שהוא הרגיש חייב להראות לעם את דיוקן הסוס, כדי שישתתפו גם הם בהתלהבותו. ראה המון העם את הציור ולא התרשם במיוחד, המלך התאכזב מכך מאוד. אחד היועצים הסביר למלך שהציור דומה מדי לסוס האמיתי, והעם לא מתרשם מעוד סוס. שמע המלך את היועץ, חתך את הציור לשתיים ואז למד העם להעריך את הציור.
ה' קרע לנו את הים (הוא הסוס שבסיפור) כדי שנבין שגם בריאת הים, או קיומה של היבשה ללא מים, הם ניסים לא פחותים. בחסידות אומרים שההבדל היחיד בין הנס לטבע הרגיל, הוא שהטבע הוא נס מתמשך. אנחנו צריכים להתייחס לעובדת קיומנו באותו צורה. לדעת להודות על הטוב ולשמוח בו כשהוא קיים, לא רטרואקטיבית כשהוא נעלם.
יותר קל לאהוב את המתים, מאשר לאהוב את האנשים שחיים. הרעפת האהבה למי שעזב אותנו היא לא שקר, היא נובעת מזה שהחלטנו באמת לעצור את כל המסביב ולתת תשומת לב לאדם, לקשיים שלו, להישגים לו, למי שהוא היה. היא אולי נובעת גם מכך, שעד עכשיו התת-מודע שידר לנו, שאפשר לקלקל טיפה את היחסים עם איתו האדם, כי יהיה עוד זמן לתקן, ופתאום גילינו שכבר אין. זה קצת אירוני שאנחנו צריכים לחכות למוות של אדם כדי שנוכל להתעלם מכל המניעות ופשוט לאהוב אותו. מקקו, אהרון, היה כהן, ובאמת גם הוא, כמו אהרון הכהן המיתולוגי, היה "אוהב שלום ורודף שלום". הוא גם ידע להעריך את היופי שבקשר המיוחד עם אנשים מסויימים, ולא רק חברות כללית עם "כולם". אם לזכרו נדע לאהוב חבר אחד קצת יותר טוב, אני בטוח שהוא היה שמח בזה.
Macaco, Te quiero mucho
יהי זכרו של אהרון בן שלמה הכהן ברוך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה