יש לי יום יום חג

לה' הארץ ומלואה

נראה לי שיהיה לי ליל סדר משעמם. כאילו, חו"ח, אני מקווה שלא, אבל עשינו כ"כ הרבה "לילות" סדר בבקרים האחרונים, שיש סיכוי יותר גדול שאני אשאל "מה נשתנה", אם לא נעשה סדר באחד מהימים הקרובים. הרעיון היה "לעכשו" את יציאת מצרים המיתלוגית, ולחפש את יציאות מצרים שבדורנו, כלומר העליות לא"י מהגולה. בגדול, שם המשחק בפעילויות לחגים הוא "תחנות", תחנות על סוכות ותחנות על חנוכה. אהה, ויש גם משהו מיוחד כדי לגוון, "שוק", שבזה בעצם שם שונה להרבה תחנות. אז באמת, חשבנו וחשבנו, והגענו למסקנה שהמטודה הכי טובה לפעילות לחג הפסח הממשמש ובא, היא באופן מפתיע, תחנות. הכנו תחנה לכל מדינה, שמשלבת את הסדר של הסדר (חצי מצחיק), עם תפאורה של המדינה וקצת מידע על העליה. לדוגמא, אני הייתי אחראי על העלייה מרוסיה בשילוב עם קדש וכרפס. אל תנסו למצוא קשר מהותי בין העניינים, למרות שתודו שלא ידעתם שוודקה עשויה מתפוחי אדמה.

בכל אופן, הלכתי לפי הסד"פ (סדר הפעולות, בנות) המוכר. לא עשיתי כלום, חיכיתי לשעת הכושר הידועה בשם "הרגע האחרון", ואורכה עשר הדקות האחרונות שלפני הפעילות, ופצחתי בהכנות, כלומר במחשבה מה אני כלל אמור לעשות. כמובן שלטובתי עמדו אלבדים, הלא הם חומרי היצירה האולטימטיבים לשליח, הם יכולים להיות מפה, בגדים, קישוט, מה לא. בסופו של יום, מה שיצא הוא שולחנות עם אלבדים בצבעי דגל רוסיה, וקיר עם תמונות  של נתן שרנסקי ודגל רוסיה, כמובן על רקע אלבדים בצבעי דגל רוסיה. אהה, ועל השולחן היו תפוחי אדמה עם מי מלח, יין ובקבוק וודקה מלא במים (כמו בטיולים השנתיים בחלק מהתיכונים, רק ששם זה הבקבוק של מים שמלא בוודקה). אני לבשתי מעיל עבה, צעיף, כפפות וכובע כלב שנראה רוסי-אותנטי, למרות שהוא בכלל מאורוגואי.

בחישוב מהיר, 6 שכבות, מו' עד יב' (בבתי ספר עם קצת תלמידים זה יכול להיות הגיוני), כפול 3 קבוצות שמתחלפות בין התחנות, פלוס ליל סדר נוסף עם היסודי, יוצא 19 פעמים בהם עשיתי קידוש לפסח. זה מספר מכובד לקידושי ליל סדר גם בגיל 60, בהנחה שאתה לא תמיד בעל הסדר. בקיצור, יצא סבבה. העובדה המדהימה היא, שלמרות שדקלמתי את אותו קטע קצרצר בספרדית פעם אחר פעם, המשכתי לטעות בדיוק באותם הדברים.

עכשיו נכסנו לעסקי הגעלת הכלים, והם מגעילים במיוחד. סתם לא, פשוט לא התאפקתי מלוותר על השנינות. מה שכן, זה קצת מפחיד, ואני לא מדבר על האש. מגיע אדם עם סירים שבישלו בהם חזיר, ורוצה להכשיר אותם לפסח. זה אפשרי מבחינה הלכתית, אבל מפחיד שאחריות כזו, להכשיר את הסיר נכון, מוטלת בידיים שלך. כאילו, אם תטעה אנשים יאכלו בפסח חזיר במקום חזרת.    

התווכחתי פעם עם חבר מאורוגואי איפה יותר קשה להיות דתי. הוא אמר לי שאיזה כיף לי שאני מישראל וגדלתי בין דתיים, ואיך פה (באורוגואי) זה הרבה יותר מסובך. הוא סיפר לי על עצמו, סיפור אורוגוושי די טיפוסי. אם הוא יתחתן עם גויה, ההורים שלו "יהרגו" אותו. אם הוא יהיה קרוב לדת יותר מדי, גם אז ההורים שלו "יהרגו" אותו. ממש בין הפטיש לסדן. יש רצון לשמר את העם היהודי, אבל לא למטרה יהודית במיוחד. ואם אין יום-יום יהודי, אז מה כזה משנה אם אני אתחתן עם גויה או לא. צעיר שמתקרב ליהדות צריך לתמרן בין הטיפות האלה.

אני עניתי לו שזו באמת סיטואציה מסובכת, אבל גם בישראל יש קשיים, ואין לו סיבה לחיות בסרט, ששם הכל פשוט. זה לא שבכל משפחה וסביבה דתית הלחץ החברתי הוא רק "להעיף" דפי גמרא. ההורים והחברים בד"כ מעדיפים ילד וחבר ברמה הדתית שלהם, לא ממקום רע או דווקא במודע, זה פשוט השדר שבאויר. לפעמים להיות דוס בין דתיים, זה לא פחות קשה מלהיות דתי בין חילונים. יותר מזה, שמעתי פעם שליח שאמר, שבאיזה שהוא מקום, היה לו יותר פשוט לחנך את הילד שלו בין גוים, כי בבית הספר יהודי לא תגיד לילד לא "לשים" על הדעות של החברים שלו. וכשהמסננים הערכיים בעלי חורים גדולים יותר, גם ג'וקים נכנסים (פיוטי משהו).

לסיום, לקראת חג הפסח אנחנו אוהבים לחפש את המצרים (כמו טירן, לא כמו מובארק) האקטואלים והפרטיים שלנו. יכול להיות שאנחנו מדלגים מהר מדי על יציאת מצרים הקלאסית, ורצים להסברים החסידיים. אבל בכל מקרה, חשוב לדעת שמצר, קושי, הוא בסופו של דבר עניין אישי-סובייקטיבי, ואין לנו מה להשוות ולאמוד קשיים של אחרים. אדם שנמצא במשבר צריך יד תומכת לא רק אם המשפחה שלו מפורקת, אלא גם אם הוא מפורק מבפנים. וזו אולי, כמו שכבר אמרנו בפעם קודמת, הדרך והמצווה להתחבר ליציאת מצרים התנ"כית, להעמיד את עצמי בנעליים של יוצא מצרים. יותר מזה, זה בכלל העניין של הסדר עם כל המצות והמרורים.

וחוץ מזה, נהיינו אדישים לניסים. כאילו, ה' אשכרה הוציא עם של עבדים מאיפריה אדירה, תוך כדי מכות הזוייות, אח"כ הוא קרע בשבילם את הים (!) ונתן להם תורה מהשמיים. יותר מאוחר העם הזה התפזר מהארץ שה' נתן לו, העמים שפחדו מהעם המיוחד הזה ניסו בלי להפסקה להשמיד אותו וכמעט הצליחו, ושנים בודדות אחרי העם הזה התחיל לטפטף בחזרה לאותה הארץ, ובנה אותה בניסי ניסים ונגד כל הסיכויים. העם הזה זה אנחנו, ניסים זה מזה לא "פאסה".    

חג שמח!