לה' הארץ ומלואה
אחד מהשאלות העיקריות שמלוות את עבודתו של השליח, היא איך נמדדת הצלחה. כלומר, באתי במטרה לקרב יהודים לתורה ולמצוות (טוב נו, גם כדי לעשות סיבוב בחו"ל, אבל אל תגלו), אבל בעזרת איזה כלי אני בודק אם עמדתי במטרה הזו. ברור שאפילו לצעד קטן ובלתי מורגש של אדם לכיוון היהדות יש ערך גדול, אבל בינינו, כל שליח היה מת לאיזה צעיר שהוא עזר לו להפוך מחילוני לגמרי - לדתי לגמרי. זה אולי נשמע מגעיל, בעצם זה באמת קצת מגעיל, אבל תנסו להבין ללבנו. ביום יום שלנו (השליחים) אין מהפכים גדולים, יש הרבה צעדים קטנים, במקרה הטוב. ומדי פעם, אדם עשוי להרים את הראש ולהגיד, "מה, בשביל זה באתי עד לפה, איפה כל מה שהבטיחו לי. ותראה את הילדים האלה, לא מעניין אותם כלום, אין להם כבוד בסיסי למי שעומד מולם. ואתה עוד רוצה להניח להם תפילין, מה להם ולזה (מבוסס על סיפור אמיתי)".
אם תרצו, אפשר להרחיב את השאלה זו לכל תחומי ותקופות החיים. מי יכול להעיד על עצמו שהמציאות היום יומית לא שוחקת אותו, שהוא חי באורות, ושכל מה שהוא ציפה לו התקיים. אתם יודעים מה, גם אם הוא התקיים, לא תמיד אנחנו יודעים להעריך אותו, כי כבר יש לי מטרות חדשות, ובדמיון זה היה הרבה יותר ורוד. לפעמים חלומות מתגשמים, אבל בשביל להבין שהם התגשמו צריך עיינים מיוחדות, עיינים שיודעות להסתכל, לא רק לראות.
אותה שאלה בדיוק אפשר לשאול גם ברמת הכלל. אם היית אומר ליהודי ש"חי" באושוויץ בשנת 45', שבעוד שלוש שנים תהיה ליהודים מדינה משלהם בארץ ישראל, ועוד 65 שנה המדינה הזו תיחקר באו"ם על היותה, כביכול, תוקפנית מדי לאויבים שלה, הוא אפילו לא היה צוחק, כי אל תהיה פנטזיונר, ולחיות בסרט זה מסוכן. והרי זה פלא, עברו 65 שנה, הציפיות עלו על כל חלום, ואופ, עדיין אף אחד לא צוחק. "כי הבית משפט שמאלני, והרבנים מלבים סכסוכים, והתקשורת חיה בבועה, והראש ממשלה מושחת, והנשיא אנס", המון סיבות, נכונות יותר או פחות, או אפילו לא נכונות בכלל. אני מקווה שלפחות מזה היהודי מאושוויץ היה צוחק, כי אנחנו מזה לא. קצת פורפורציה לא היתה מזיקה לנו.
ואולי בכלל סטיתי מהנושא. בכל מקרה, מה שהתחלתי להגיד הוא שהטור הזה נכתב ביום שישי, לא יום אידאלי לכתיבה, לא לאף אחד, ובטח לא לשליח. בטח לא כשהשליח השני מכשיר לפסח את המטבח, ואני ביינתים מהגג הגיגים לחברו הטוב ביותר של האדם, המחשב. מה שדחף אותי לכתוב עכשיו, למרות כל המניעות, הוא שכרגע זכיתי ל"הארונת" קטנה מהשמיים, שאולי לא תשנה את חיי, אבל כבר נתנה לי זריקת עידוד. מסיבות לא סיבות, התחלנו לפני מספר חודשים לחלק בימי שישי, בשעה שההורים אוספים את הילדים מבית הספר, נרות שבת עם פרוספקט להסבר ומדבקה עם שעת ההדלקה. זה דורש קצת עבודת הכנה, וגם השעה, ארבע אחה"צ בימי שישי, לא ממש נוחה, כפי שכבר הזכרנו. האמת שזה לא נורא קשה. מה שפחות קל הוא התחושה שאנשים צברו לעצמם בבית גבעה קטנה של נרות ופרוספקטים, שצמחה עכב חוסר שימוש. מה שקרה היום, שגרם לי להתייחד איתך היום, מחשבי היקר וההרוס, הוא שהיום "ראיתי תוצאות". אחד מבעלי גבעות הנרות, כביכול, אמר לי בגאווה בשעה שהוא לקח ממני את הנרות, שבשבת שעברה הוא באמת הדליק את הנרות. תגידו מה שתגידו, אבל כשהבנתי את מה שהוא אמר, באיחור קל כמובן, כמצופה מישראלי ששומע ספרדית, חייכתי חיוך קטן וגאה. עזבו אותי מהחזרה בתשובה, עזבו אותי מלהציל את העולם, יהודי אחד הדליק נרות שבת, וזה שווה את מפעלי הנרות הביתיים שאנשים פתחו בזכותנו. אני לא כזה צדיק ויודע להעריך כל מצווה קטנה שבקטנות, אבל באותו הרגע שמחתי.
ואם כבר אני כותב פוסט לא עקבי במיוחד, שהחוט השוזר את הפיסקאות שלו קטוע משהו, נסיים בסיפור חסידי יפה, שמסופר על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב. יום אחד ראה ר' לוי יצחק, "סנגורם של ישראל", יהודי המזפת את גלגלי המרכבה שלו בעודו עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, כנראה בשעת תפילה. פנה אותו הרבי בתפילה נרגשת לה', "רואה אתה, ריבונו של עולם, מה טיבו של יהודי, אפילו בשעה שהוא מזפת את המרכבה, הוא לא שוכח אותך לרגע".
שיהיה חג של המון גאולות קטנות ואחת גדולה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה