בס"ד
קודם כל, ויותר חשוב מהכל, אכלתי חומוס! נורמלי, כמו בישראל!!
בשבת האחרונה עמדתי על נקודה משמעותית במיוחד. תכונות משולבות של פרפקטיוניזם ונטייה לגרור דברים לרגע האחרון, היא מתכון בטוח לפיצוץ. למה אני מתכוון, השבוע הגיעו דרך "הלל" (ארגון סטונדנטים בינלאומי שמנסה ליצור בקמפוסים חיי חברה יהודיים. שווה דיון עקרוני בפני עצמו) קבוצה של אמריקאים מאוניברסיטה נחשבת, לשבוע התנדבות באורוגואי. על תקן הדוסים, ביקשו מאיתנו חודשיים מראש, להכין להם 2 פעילויות שקשורות ליהדות והבדלה בחוף הים. כמובן שחיכינו לרגע האחרון, ובסוף ביום שישי התחלתי לחשוב על נושא לפעולה בשבת.
זה לקח 3 שעות, אבל הכנתי מערך לפעולה על זהות יהודית ושירונים באנגלית להבדלה. השעה כבר כמעט 6 אחה"צ, כששבת נכנסת ב8 בערב. בעזרת כל התקלות האפשריות, לא הצלחתי להדפיס את השירונים. הסתובבתי בכל מונטוידיאו לחפש חנות צילום פתוחה. זה הגיע עד לרמה כזו של לחץ, שכשבבית כנסת התפללו קבלת שבת (מקבלים פה את השבת לפני הזמן), אני העברתי מדפסת בין מחשבים, בתקווה שהיא תעבוד מתישהו (אז זהו, שלא). די סיוט. לא הצלחתי לקבל את המצב שבו אני מתאמץ להכין דף, ובסוף הדברים לא יסתדרו כפי שרציתי. עכשיו עבדתי סתם, והכל ילך על הפנים בלי הדפים.
המסקנה היא לא לעבוד ברגע האחרון. או לחליפין, לא עשות עניין אם נזכרת לעבוד רק ברגע האחרון, והדברים לא הסתדרו כמו שרצית. בסוף הצלחתי להדפיס את שירוני ההבדלה במוצאי שבת, רק כדי לראות שהם ידעו את ההבדלה מצויין גם בלי הדף. כאילו השם אמר לי, "ראית, מה שרצית קרה. היה שווה את המאמץ והדאגה?"
ואם כבר הזכרנו את נושא הפעילויות עם האמריקאים בדרך אגב, בואו ניכנס אליו קצת, ממש מרתק. אני יכול לחשוב שאם יש רגעים טובים בשליחות, זה קורה כי אני שפיץ עולם. אז נכון, אני שפיץ (סתם), אבל הרבה מההצלחה תלוית סיטואציה. למה אני מתכוון, לכל יעד שליחות יש את הצרכים שלו. יכול להיות שבמקום הספציפי אתה סופר-סטאר, אבל אולי במקום אחר היית אומלל. אפשר ללמוד מזה קצת ענווה ועל החובה לעזור למי שיותר מתקשה בסיטואציה הנוכחית. ה' שם אותך על הסוס, תרגיע.
אבל כל זה לא היה אלא רק הקדמה, שלא נורא קשורה לנושא. כתבתי אותה, כי נראה לי שהשליחות באורוגואי שונה מאוד, במובנים מסויימים, משליחות בארה"ב. פה בסה"כ הדברים פשוטים. הקהילה מאוד ציונית ופתוחה לדת. זה לא אומר שכל הרחוב מלא בדוסים, אבל אפשר לשים את הדברים על השולחן, ומי שרוצה לוקח. לעומת זאת, באמריקה הצפונית העניינים יותר מורכבים. צריך להיות הרבה יותר פוליטקלי-קורקט בענייני עליה ויהדות.
ואני אפרט. ביקשו ממני פעולה בנושא יהודי, יאללה, נשמע לא מסובך מדי. רק שלא הסבירו לי מספיק מול איזה קהל אני מדבר. איחדתי כמה פעולות מוכנות בנושא זהות יהודית. בגדול הרעיון היה לפזר חפצים יהודיים וישראליים שונים בחדר (כומתה, דגל, תנ"ך, פלאפל, גיפלטע פיש וכו'), ולבקש מכל אחד מהמשתתפים לבחור חפץ שמסמל אדם יהודי, בצורה הכי טובה בעייניו. זה נושא מורכב, לא תיארתי לעצמי כמה.
הזהות היהודית של יהודי לא דתי בגולה, מחייבת את האדם לעיסוק תדיר בזהות שלו. אם אני לא מרגיש מחוייבות ליהדות ההלכתית, ולא מרגיש קשר מיוחד מדי לישראל (או שכן), מי אני בעצם? אני רוצה בקיום של העם היהודי, אבל מי זה בכלל יהודי, זה שמרגיש יהודי או שנחשב לכזה, ומי בכלל קובע מי נחשב (נושא הגיור הרפורמי לדוגמא).
בקיצור, אני הפניתי אליהם את השאלה, ועל המסכנים שניסו לענות, הקשתי בשאלות. התשובות היו מרתקות, ממה שהצלחתי להבין לפחות (השילוב של שפה זרה והצורך בלשמור על הדיון חי, מקשה על ההקשבה). מישהי אמרה באנגלית, "אני בחרתי בטלית, בגלל שבכל שבת כשאני שמה את הטלית שלי, אני מרגישה חיבור מיוחד לעם היהודי". אני כולי בשוק, מנסה להישאר בפרצוף של, "אהה, ברור שאת שמה טלית". מתברר שחוץ משניים, כולם היו רפורמים. ותתפלאו, הם היו דווקא אנשים סבבה. אנחנו אוהבים לחלק את העולם לשחור ולבן, זה מקל עלינו. ואכן יש גוונים שונים, אבל יש אנשים מאוחרי הסטריוטיפים.
בישראל מדברים לפעמים (לא מספיק) על בעית ההתבוללות בארה"ב. בעייני מי שהיה שם, לא בטוח שקיימת כזו בעיה. יכול להיות שאני לא מחשיב חלק מהם כיהודים, אבל בעייני עצמם ברור להם שהם כאלה. אחרת ענתה שאבא שלה נוצרי ואמא שלה יהודיה, ככה שהיתה לה בחירה חופשית אם ללכת ל"שול" בשבת או לכנסיה ביום ראשון, והיא בחרה בבית כנסת. אמרתי לה שדווקא מבחינת הלו"ז אפשר היה לשלב. לשאלתי היא אמרה שנראה לה שיש קשר בין העובדה שהיא יהודית לפי ההלכה, לעובדה שהיא מרגישה יהודיה.
היו עוד המון אמירות מעניינות. אני לא חושב שיצאנו עם הרבה מהדיון. מה שבטוח שעיצבנתי חלק מהאנשים. זה נושא מורכב ולא ידעתי לאן למשוך אותו. סיכמנו את הדיון בסיפור פרובקטיבי שהמסר שלו הוא שלעצם ההכרזה הגאה "אני יהודי", גם אם אין בה הרבה יותר תוכן מזה, יש ערך גדול. מה שחשוב הוא לשמור על קשר אקטיבי עם הזהות היהודית שלך.
אין לי הרבה מסר, רק נחשפתי לחלק מהעוצמה של הנושא הזה. גם שאלתי את עצמי, כמה באמת אכפת לנו, החברה הישראלית, מיהודי התפוצות. אולי אנחנו פשוט מחכים שהגלות תתחסל מעצמה חו"ח ע"י ההתבוללות. אני מקווה שלא. מה שבטוח הוא שגלות יוצרת מלא בעיות, פשוט כי היא גלות. לא זה המקום בשבילנו, זה לא אמור להסתדר.
שאול, אני חושב שאלו נקודות ממש מעניינות, אתה עושה לי להיזכר כמה אז חשבתי על זה באמת, על הניתוק המוזר הזה בין היהדות הישראלית ובין היהדות של חו"ל והמחשבה הזאת שאכפת לנו ואנו עושים עם זה משהו כשבעצם הרבה מאוד פעמים נראה שיותר נוח לנו לחשוב שעוד מעט הגלות תהרוג את עצמה בהתבוללות או אולי לחיות בסרט שהגלות נגמרת וכולם יבואו לארץ, מה שכנראה לא ממש קורה, בטח לא בארה"ב. בקיצור, ממש מעניין! המשך כך...
השבמחק