לה' הארץ ומלואה
כל ילד יודע, ש"הטיול הגדול" למזרח, לאוסטרליה ו/או לדרום אמריקה הוא חלק אינטגרלי ממסלול החיים של הצעיר הישראלי. זה קורה אחרי הצבא, אחרי חצי שנה-שנה של גיוס כספים מכּוֹסוֹת של טיפים עם הכיתוב "טיפ טיפה ואני בתאילנד", וקצת לפני שמתחילים את ה"חיים האמיתיים" עם אוניברסיטה, עבודה והקמת משפחה.
אפשר לראות את התופעה הרווחת הזו בעיניים חיוביות יותר ופחות, אבל דבר אחד צריך לדעת - כמות הישראלים שמסתובבת במקומות האלה היא לא גדולה, היא עצומה. לא רק באופן יחסי לכמות הישראלים שקיימים או לכמות המטיילים ממדינות אחרות. היא פשוט גדולה בפני עצמה. ישנן עיירות במקומות מסויימים,שנבנו סביב אטרקצית טיולים כלשהי. עיירות כאלה ריקות מתושבים כמעט לגמריבמשך השנה, ואילו בעונת הטיולים ה"מקומיים" עוברים לשם כדי לעשות קופה על התיירים. במקומות כאלה כמות המוצ'ילרים [תרמילאים, לשוחרי העברית] הישראלים יכולה להגיע ל50% מכלל המטיילים שנמצאים בעיירה. כמעט בכל עיר
תיירותית ניתן למצוא מספר הוסטלים [כנראה הכי זולים שיש] שלנים באים רק ישראלים. אם יבוא לשם תייר אחר הוא יחשוב שההוסטל לא מיועד אליו, כשהוא דווקא כן.
בלשון המעטה, לא מאוד קשה לזהות ישראלים. בד"כ הם ילכו בקבוצות, הבנים יהיו עם זיפים, כולם עם סנדלי שורש, הרבה מהם עם מעילים של “the north face”, ורובם ידברו בקול ויעשו בכלליות הרבה רעש ובלאגן [לאו דווקא בקטעהשלילי, "עושים שמח"]. אהה, וכולם, אבל ממש כולם, ידברו בעברית. סתם. עם כל הבעיתיות שיש ב"ישראל הקטנה", אחרי הכל גם אני ישראלי, והכי כיף איתם.
האירופאים סתם חנונים.
מעניין מאוד לחשוב איך מתייחסים המקומיים והתיירים האחרים לסיטואציה ההזויה הזו. כי מי שלא מכיר את העובדות, ורואה ושומע את הישראלים, בטוח שמדובר במדינה בגודל של סין. לדוגמא, טיילתי בארגנטינה, המדינה השמינית הכי גדולה בעולם. 4 שעות טיסה מצפון לדרום. ה"טון" הישראלי שמורגש שם מדהים בעוצמתו, כמובן שרק באזורים מאוד מסויימים. וככה גם בכל מדינות
דרום אמריקה. יש אנשים, לא הרבה אמנם, שהבינו את הפוטנציאל שגלום בישראלים, בעיקר הכלכלי אבל גם הרוחני [נדבר על חב"ד בהזדמנות בעז"ה]. ישראלים שטיילו ונתקעו באיזה מקום, יהודים שהגיעו מהערים הגדולות לתפוס איזה נתח, וגם חלק קטן בצורה מפתיעה מהתושבים של המדינה, כל אלה פתחו עסקים שמוכוונים לישראלים. דוגמא סתם בשביל לשבר את האוזן. באל קלאפטה יש
הוסטל שנקרא "פנק-אותה".
דיברנו בספרדית עם בעל הוסטל באיזה עניין, וכשמישהו התעניין אצלו לגבי טיב האוכל במסעדה מסויימת הוא אמר בעברית "אאא, חצי כוח", זה סלנג ישראלי מספיק חדש שגם לא כולכם תכירו אותו. שאלתי אותו אם הוא יהודי, והוא ענה "לא, אבל אני חכם". כשטיפסנו עם מדריך צ'ילאני על הר געש פעיל בגובה 2800 מטר ולחלק היה קשה, הוא אמר בעברית ש"הכל בראש". לפני כן הוא תידרך אותנו להוציא את "המכוש, הקסדה והכפפות". כמובן, הכל בעברית. להרבה אנשים קשה לבלוע את הישראליות. הישראלים רצים ממקום למקום, לא מנומסים, מתווכחים על המחיר. חלק קטן, בד"כ אלה שהשכילו לפתוח עסקים לישראלים, נהנים ומתחברים
לפתיחות, לבדיחות ולתרבות הקומבינה הישראלית.
לי, בתור ישראלי שלא גר בארץ כבר חצי שנה, היה מפתיע ולא קל לראות את ה"ישראליאדה" הזו. אנחנו רגילים שאם אנחנו שומעים מישהו מדבר חצי מילה בעברית, אנחנו מיד מזמינים אותו לישון אצלנו בבית, דואגים לו לארוחת שבת [כפרה עלינו, איזה צדיקים]. ופתאום אתה מגיע למקום בו הישראלים כ"כ רגילים לפגוש ישראלים אחרים, שיכול להיות שתחלוף מול קבוצה של ישראלים
ברחוב, כולכם תדעו שגם הצד השני ישראלי, ובכל זאת לא תגידו שלום. זה היה ממש היה מוזר לי בהתחלה. אנחנו 15,000 ק"מ מהבית, איך אתה מתעלם ממני, אבל מהר מאוד מתרגלים.
ישנה בעיתיות כלשהי בישראליאדה. מרוב ישראלים כבר לא רואים את הנוף. אדם מגיע לארץ חדשה, להכיר תרבות חדשה, להתאוורר, ובמקום זה הוא מדבר כמעט ורק עברית, שורץ רק עם הישראלים, עושה את המסלולים שכולם, אבל כולם,
עושים. זה לאו דווקא רע, השאלה מה באת לראות. לי אישית זה לרוב היה נחמד, אבל לפעמים מכביד. עלינו לתצפית מוכרת ומדהימה שנקראת "הק"מ ה17". בדרך למעלה ספרנו למעלה מ-50 ישראלים, כשבכל ההר לא היו יותר מ-100 איש. אפילו
למפעיל הרכבל היתה חולצה של "עמינח, עד קצה העולם". כאילו, נשמות, אני אוהב אתכם, אבל תנו קצת אויר.
המגוון של הישראלים שמטיילים הוא ממש מדהים. בחיים שלי לא פגשתי כ"כ הרבה סוגים של אנשים בזמן כזה קצר, ועוד דיברתי איתם. קיבוצניקים, צפונים, ערסים, דוסים, עולים חדשים, הכל מהכל. העדריות הישראלית גורמת לכולם לעשות באותו שלב בחיים ובאותם מקומות, את אותם הדברים. ברם, מעניין לראות איך כל אחד מוצא את עצמו בתוך כל זה. אחרי הכל, בארץ רוב האנשים לא ממש מטיילים. ובאמת, כל אחד נכנס לפינה שמתאימה לו. יש מוצ'ילריים מורעלים, שהולכים רק לטרקים קשים וארוכים, יש את הרוב השגרתי, שקצת מטייל וקצת מתבטל, יש את הסטלנים שבאו לעשן ויש את המוצ'יקלאברים, שנסעו עד לפה רק כדי לצאת למסיבות כשמאחוריהם נוף אחר. אהה, ויש גם כאלה שלא ממש מבינים איך ולמה הם הגיעו לפה. זה באמת דבר מעניין.
יש לא מעט אנשים, והרבה דתיים ביניהם [אגב, המון דתיים, מי יותר ומי פחות, מטיילים בעולם], שמזלזלים בתרבות "הטיול הגדול" הישראלית - מה רע בארץ שלנו, מה יש לך "לחפש את עצמך" בשדות זרים. מן הסתם שבגדול הם צודקים. מצד שני, כיף לראות אנשים שמחפשים את עצמם, שנמצאים בפרשיות דרך בחיים וקצת לוקחים הפסקה מהכל, כדי לחשוב ולהתאוורר. לאן יש למהר, אח"כ המסלול קצת קבוע, עכשיו זה הזמן להינות. ובאמת, הרוב ממש אנשים חמודים שכיף ומעניין להיות איתם. בעז"ה, שימצאו רק דברים טובים.
כל ילד יודע, ש"הטיול הגדול" למזרח, לאוסטרליה ו/או לדרום אמריקה הוא חלק אינטגרלי ממסלול החיים של הצעיר הישראלי. זה קורה אחרי הצבא, אחרי חצי שנה-שנה של גיוס כספים מכּוֹסוֹת של טיפים עם הכיתוב "טיפ טיפה ואני בתאילנד", וקצת לפני שמתחילים את ה"חיים האמיתיים" עם אוניברסיטה, עבודה והקמת משפחה.
אפשר לראות את התופעה הרווחת הזו בעיניים חיוביות יותר ופחות, אבל דבר אחד צריך לדעת - כמות הישראלים שמסתובבת במקומות האלה היא לא גדולה, היא עצומה. לא רק באופן יחסי לכמות הישראלים שקיימים או לכמות המטיילים ממדינות אחרות. היא פשוט גדולה בפני עצמה. ישנן עיירות במקומות מסויימים,שנבנו סביב אטרקצית טיולים כלשהי. עיירות כאלה ריקות מתושבים כמעט לגמריבמשך השנה, ואילו בעונת הטיולים ה"מקומיים" עוברים לשם כדי לעשות קופה על התיירים. במקומות כאלה כמות המוצ'ילרים [תרמילאים, לשוחרי העברית] הישראלים יכולה להגיע ל50% מכלל המטיילים שנמצאים בעיירה. כמעט בכל עיר
תיירותית ניתן למצוא מספר הוסטלים [כנראה הכי זולים שיש] שלנים באים רק ישראלים. אם יבוא לשם תייר אחר הוא יחשוב שההוסטל לא מיועד אליו, כשהוא דווקא כן.
האירופאים סתם חנונים.
מעניין מאוד לחשוב איך מתייחסים המקומיים והתיירים האחרים לסיטואציה ההזויה הזו. כי מי שלא מכיר את העובדות, ורואה ושומע את הישראלים, בטוח שמדובר במדינה בגודל של סין. לדוגמא, טיילתי בארגנטינה, המדינה השמינית הכי גדולה בעולם. 4 שעות טיסה מצפון לדרום. ה"טון" הישראלי שמורגש שם מדהים בעוצמתו, כמובן שרק באזורים מאוד מסויימים. וככה גם בכל מדינות
דרום אמריקה. יש אנשים, לא הרבה אמנם, שהבינו את הפוטנציאל שגלום בישראלים, בעיקר הכלכלי אבל גם הרוחני [נדבר על חב"ד בהזדמנות בעז"ה]. ישראלים שטיילו ונתקעו באיזה מקום, יהודים שהגיעו מהערים הגדולות לתפוס איזה נתח, וגם חלק קטן בצורה מפתיעה מהתושבים של המדינה, כל אלה פתחו עסקים שמוכוונים לישראלים. דוגמא סתם בשביל לשבר את האוזן. באל קלאפטה יש
הוסטל שנקרא "פנק-אותה".
דיברנו בספרדית עם בעל הוסטל באיזה עניין, וכשמישהו התעניין אצלו לגבי טיב האוכל במסעדה מסויימת הוא אמר בעברית "אאא, חצי כוח", זה סלנג ישראלי מספיק חדש שגם לא כולכם תכירו אותו. שאלתי אותו אם הוא יהודי, והוא ענה "לא, אבל אני חכם". כשטיפסנו עם מדריך צ'ילאני על הר געש פעיל בגובה 2800 מטר ולחלק היה קשה, הוא אמר בעברית ש"הכל בראש". לפני כן הוא תידרך אותנו להוציא את "המכוש, הקסדה והכפפות". כמובן, הכל בעברית. להרבה אנשים קשה לבלוע את הישראליות. הישראלים רצים ממקום למקום, לא מנומסים, מתווכחים על המחיר. חלק קטן, בד"כ אלה שהשכילו לפתוח עסקים לישראלים, נהנים ומתחברים
לפתיחות, לבדיחות ולתרבות הקומבינה הישראלית.
לי, בתור ישראלי שלא גר בארץ כבר חצי שנה, היה מפתיע ולא קל לראות את ה"ישראליאדה" הזו. אנחנו רגילים שאם אנחנו שומעים מישהו מדבר חצי מילה בעברית, אנחנו מיד מזמינים אותו לישון אצלנו בבית, דואגים לו לארוחת שבת [כפרה עלינו, איזה צדיקים]. ופתאום אתה מגיע למקום בו הישראלים כ"כ רגילים לפגוש ישראלים אחרים, שיכול להיות שתחלוף מול קבוצה של ישראלים
ברחוב, כולכם תדעו שגם הצד השני ישראלי, ובכל זאת לא תגידו שלום. זה היה ממש היה מוזר לי בהתחלה. אנחנו 15,000 ק"מ מהבית, איך אתה מתעלם ממני, אבל מהר מאוד מתרגלים.
ישנה בעיתיות כלשהי בישראליאדה. מרוב ישראלים כבר לא רואים את הנוף. אדם מגיע לארץ חדשה, להכיר תרבות חדשה, להתאוורר, ובמקום זה הוא מדבר כמעט ורק עברית, שורץ רק עם הישראלים, עושה את המסלולים שכולם, אבל כולם,
עושים. זה לאו דווקא רע, השאלה מה באת לראות. לי אישית זה לרוב היה נחמד, אבל לפעמים מכביד. עלינו לתצפית מוכרת ומדהימה שנקראת "הק"מ ה17". בדרך למעלה ספרנו למעלה מ-50 ישראלים, כשבכל ההר לא היו יותר מ-100 איש. אפילו
למפעיל הרכבל היתה חולצה של "עמינח, עד קצה העולם". כאילו, נשמות, אני אוהב אתכם, אבל תנו קצת אויר.
המגוון של הישראלים שמטיילים הוא ממש מדהים. בחיים שלי לא פגשתי כ"כ הרבה סוגים של אנשים בזמן כזה קצר, ועוד דיברתי איתם. קיבוצניקים, צפונים, ערסים, דוסים, עולים חדשים, הכל מהכל. העדריות הישראלית גורמת לכולם לעשות באותו שלב בחיים ובאותם מקומות, את אותם הדברים. ברם, מעניין לראות איך כל אחד מוצא את עצמו בתוך כל זה. אחרי הכל, בארץ רוב האנשים לא ממש מטיילים. ובאמת, כל אחד נכנס לפינה שמתאימה לו. יש מוצ'ילריים מורעלים, שהולכים רק לטרקים קשים וארוכים, יש את הרוב השגרתי, שקצת מטייל וקצת מתבטל, יש את הסטלנים שבאו לעשן ויש את המוצ'יקלאברים, שנסעו עד לפה רק כדי לצאת למסיבות כשמאחוריהם נוף אחר. אהה, ויש גם כאלה שלא ממש מבינים איך ולמה הם הגיעו לפה. זה באמת דבר מעניין.
יש לא מעט אנשים, והרבה דתיים ביניהם [אגב, המון דתיים, מי יותר ומי פחות, מטיילים בעולם], שמזלזלים בתרבות "הטיול הגדול" הישראלית - מה רע בארץ שלנו, מה יש לך "לחפש את עצמך" בשדות זרים. מן הסתם שבגדול הם צודקים. מצד שני, כיף לראות אנשים שמחפשים את עצמם, שנמצאים בפרשיות דרך בחיים וקצת לוקחים הפסקה מהכל, כדי לחשוב ולהתאוורר. לאן יש למהר, אח"כ המסלול קצת קבוע, עכשיו זה הזמן להינות. ובאמת, הרוב ממש אנשים חמודים שכיף ומעניין להיות איתם. בעז"ה, שימצאו רק דברים טובים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה