חזרתי מהטיול השבוע. היה אדיר, באמת. מי משמכיר אותי יודע, שלא ניחנתי עד כה בתכונה הטובה של חלוקת נדיבה מדי של מחמאות. אבל הפעם, פה ("וואו" בספרדית), אין מילים. אל תגלו, אבל הדבר היחידי שאני מתעסק בו מאז שחזרתי מהטיול, כמובן, חוץ מלעלות תמונות לפייסבוק (וואי, זה לוקח נצח), הוא לתכנן את הטיול הבא. עברתי כבר על התרחישים הכי הזויים, ואשכרה נראה לי שאני אצטרך לשלם על כרטיס טיסה חדש, באסה.
ולעניניינו, בפוסט הקודם ניסיתי לתאר לכם בכמה מילים (כן, אני יודע ש"כמה מילים" אצלי, צריך לעורר אצל הקורא המנוסה "כמה" נורות אזהרה) את הנופים המדהימים של פטגוניה (האזור הדרומי של צ'ילה וארגנטינה). צירפתי לפוסט הנוכחי תמונה, ואם היא באמת שווה אלף מילים, אני יכול שלא לכתוב שבועיים.
בעיינים רציונליות טיול באמצע שנת שליחות נראה לא במקום. מה, בקושי התחלת, כבר אתה הולך. אז זהו, שקודם כל, מה לעשות שעכשיו הקיץ באורוגואי, והחופשה הארוכה מאוד מבית הספר והאוניברסיטאות בשיאה. וחוץ מזה, בדיעבד אני יכול להגיד, שהתאווררות הזו מהשליחות טובה מאוד גם לשליחות עצמה. קצת יוצאים מהשיגרה היום יומית, קצת מתרחקים מהמתחים הבין-אישיים הקטנוניים. בקיצור, רואים עולם. טוב להבין שעם כל החשיבות שבעבודה של השליח, יש חיים בחוץ, ואגב יש להם נוף מדהים מאי פעם. לא, ברצינות, לראות נופים, לפגוש אנשים חדשים, תרבות שונה (כמה שאפשר לראות מאחורי גדודי הישראלים שבדרום אמריקה, נושא ששווה "שיעור בפני עצמו"), זה ממש מחזיר את החיוך לפנים, לא שהוא הלך או משהו.
אתם בטח אומרים לעצמכם, בטוח החפרן הזה חזר עם הגיגים על השליחות והחיים. אז אתם ממש צודקים, ועוד מלא כאלה, אכלתם אותה. אבל כדי שתאהבו אותי קצת, עלתה בי מחשבה קצת יותר קלילה. הדגש שהוסיף לי הטיול להמשך השליחות הוא פשוט מאוד, להנות. אפשר להציל את העולם גם בחיוך. להתפנק קצת בארוחות טובות, ללכת לסופר ולקנות מצרכים לא לגמרי בסיסיים, גם אם זה יעלה כמה פסוס. לשבת קצת עם החבר'ה על בירה בטיילת, לשרוק לבחורות שחולפות (אהה סליחה, בעצם את זה לא). כאילו, טרנקילו, יהיה בסדר.
אחותי היתה שליחה לפני הרבה שנים. היא אמרה לי לפני שיצאתי, לשים לב שאני גם נהנה. היא סיפרה שמנהל בית הספר בו היא עבדה אמר לה פעם, שמדי פעם לא לשים עליו, ולצאת לטייל ולהנות. זה שבפועל הוא לא נתן לה דקה פנויה, זה כבר עניין אחר. אבל חשוב להנות מהשנים האלה, ולא מחייב שזה יבוא על חשבון העבודה שלך. טוב, בעצם זה יכול לקרות, אבל אם מוצאים את האיזון הנכון, אז להיפך, זה רק יחזק את העבודה שלך, כי תעשה אותה בשמחה.
אבל אתם מכירים אותי, אני לא יכול בלי קצת "כבד". בעל התניא אומר שאפשר לזכות במידות של אהבה ויראת ה', ע"י הסתכלות בגדולת הבורא, שמשתקפת בנפלאות הבריאה. האמת שלא קל "להכניס" את ה' לטיול שלך (ואני עוד לא מדבר על אוירה וכשרות, גם את זה בפעם אחרת אי"ה), הרבה יותר קל "להשאיר" אותו לאחרי החופש. אבל כשחושבים על זה, זה מתבקש. קצת קלטתי את זה באחד מהרגעים בטיול, כשבירכתי ברכת המזון תוך כדי הליכה. בנוסח ברכת המזון של חב"ד מברכים את "אבי מורי, בעל הבית הזה", גם אם הוא לא בעל הבית. אף פעם לא הבנתי "למה זה ועל מה זה" (או במרוקאית "מה ז'ה ז'ה"). אבל אז, תוך כדי הליכה מול נוף משגע של שדה קרח, שנדמה שנמשך עד אין סוף, חשבתי לעצמו שוואו, הבית הזה זה הנוף, ואבי מורי בעל הבית – זה הקב"ה! ובאמת, תודה רבה לו על היופי המדהים הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה