טוב, הפעם מגיעה לי הנחה גם אם הקטע רע. אני כותב מהוסטל מאל קלאפטה, ארגנטינה, בשיאו של טיול אמצע שליחות. מאחורי יושבים חמישה מוצ'ילרים רעבים למחשב עם אינטרנט בחינם, שמסתכלים בעצבנות על כל לחיצה שלי על המקלדת. אגב מקלדת, גם היא בלי אותיות בעברית, בלי נקודות ועם רמת משמעת נמוכה מאוד ללחיצות שלי עליה.

תכננתי לספר לכם על ויכוח שהיה לי עם חבר מאורוגואי, איפה יותר קשה להיות דתי. בהזדמנות, תזכירו לי.
תגידו, מה גורם לפער בין השלב שברור לך מה אתה רוצה מהחיים, לבין הביצוע שלו בפועל? אני אסביר, בנאדם אומר לעצמו, ניסיתי כמה דברים, טובים יותר וטובים פחות, אבל עכשיו אני יודע שזו הדרך הנכונה בשבילי. לא באיזו הארה רגעית, לא בת קול מהשמיים, אלא מסקנה מתהליך התבשלות איטי של האדם בתוך עצמו. מעכשיו הכל אמור להיות הרבה יותר קל, לא? רק לצעוד באותה הדרך. אז"ש. עצם ההחלטה היא דבר חשוב וטוב, אבל הצעידה המתמדת באותה הדרך היא שלב בפני עצמו. הצהרות ומסקנות לא מספיקות בה, צריך עמידה יום יומית במבחנים, ששואלים אותי בעצם, כמה באמת אני מאמין בדרך שבחרתי.
זה מוזר, אבל לפעמים קשה להקריב לה' תאווה אחת, מלהקריב את עצם החיים . כשאתה במצב של להיות או לחדול, כל כוחות הנפש נמצאים במצב חירום, ואם "יש לך את זה" או יותר נכון "יש בך את זה", ובכל יהודי יש את הנקודה הזאת, אתה תמות ולא תעזוב את ה'. אבל ביום יום, כשאתה עם המשפחה, מתבוסס מול הטלויזיה אחרי יום עבודה או סתם ברחוב, למי יש כוח לכל האידאלים הגדולים. קשה להבין ובעיקר להרגיש שהניתוק מה' בכעס הקטן, או באיזו הסתכלות לא מזיקה, מהווה ניתוק מה' בדיוק כמו בחטאים הכי גדולים (השוני הוא בקושי בתיקון ולא בעצם מהות הניתוק, שהיא (ניתוק) מילה מקבילה לחטא).

אז מה עושים, זה באמת קשה. צריך להתפלל, עם כוונה, לערב את ה' גם במה שנראה לנו בקטנותו, כנמוך מדי בשבילו. ללמוד תורה, לקבל דלק יום יומי שיאפשר מלחמה יום יומית. ואולי, להגיע למצב בו עבודת ה' תשפיע עלינו מספיק, עד שנגיע למקום בו ההתמודדות הזו לא תהיה מלחמה, אלא פשוט שנסלוד מהכיעור שברוע. שלא נתרחק ממנו ע"י הלקאה עצמית, אלא מתוך שלימות, שמחה ושלווה פנימית.

בעז"ה