בס"ד
אבא בא לבקר. השיא של חמישה חודשים בלי ההורים נקטע. אולי עד סוף שנה אני אשבור אותו שוב. זה קצת מוזר שבאים לבקר אותך. השליחות היא בועה לא נורא קשורה באמצע החיים, ופתאום בא מישהו "מהחיים הקודמים", זה כאילו לא שייך, מה אתה עושה פה. אני ווי, שכרנו רכב וחרשנו את אורוגואי ביומיים, היה ממש נחמד. בגדול אפשר להגיד שהחוויה האורגוושית היא ים פלוס משהו, העיקר שיהיה ים. ישנו במקום מאוד מיוחד שנקרא קאבו פולניו, שמעבר לנופים המדהימים וכלבי ואריות ים (תודו שאתם לא ממש יודעים את ההבדל, חוץ מזה שכלב ים זה ההוא עם הכדור על האף), מהווה אטרקציה בתור מקום פרימיטיבי, נטול חשמל ומים זורמים. מעבר לזה המקום מזכיר כפר ערבי, רק קצת יותר צבעוני ויקר. קצת מצחיק שפעם הטכנולוגיה היתה יקרה, והיום יקר להיות בלי טכנולוגיה. אנשים נוסעים חצי עולם כדי לראות באר מים ולעשן סמים לאור נרות. אגב אריות ים, כשמתקרבים אליהם הם מוציאים קולות די מבהילים. העובדה שהם לא מסוגלים להגיע אליך, כי הם שוקלים 400 קילו והם חסרי רגליים, לא מרגיעה אותך כשאתה בורח משם.
התוכנית להמשך היא טיסה לחודש טיול בארגנטינה וצ'ילה, ללא ספק ה-אטרקציה של השליחות (כמובן, לא כולל חברותות). מתוכם שבוע עם אבא וחבר, והשאר נטולי אבא (חברים חברים אבל יש גבול, ככה נשאר עם טעם של עוד). אני מנסה ליצור עכשיו בנק של פוסטים, כדי להעסיק אתכם בזמן שאני בטיול. ככה שאם התחלתי לספר על חוויות טראומתיות מהילדות, כנראה שהשליחות לא מנפקת מספיק אירועים מעניינים, והתחלתי לנבור בעבר כדי לכתוב על משהו.
זה באמת מזכיר לי את היום בגן בו הגעתי מסופר, והילדים האכזריים קראו לי "קירח", סתם.
חבריי לשליחות ועבדכם הנאמן עלו על נקודה מעניינת. תקופת השליחות רחוקה מלהיות רציף אחיד ומובנה של התרחשויות. אפשר בקלות לחלק את השנה לחלקים, כאשר כל חלק שונה בצורה משמעותית מהשני. אנשים שואלים אותך "איך הולך", אבל אתה לא יודע על מה לענות, על התקופה שהייתה ונגמרה, או על זאתי שבקושי התחילה. לא ברור מה יוצר את ההבדלים בין התקופות, מבחינתכם זה בטח אותו הדבר, אבל פה זה משמעותי.
בהתחלה, אתה נמצא שבועיים בשליחות וזה מרגיש כמו הרבה יותר, אתה בטוח שאתה כבר מכיר את האנשים, למרות שאתה לא. אתה לא עושה כמעט כלום, כי אומרים לך שאתה צריך ללמוד את השטח. עוברים עוד שבועיים, מגיעים חבר'ה שעלו לארץ ופתאום הם נעשים החברים שלך. עברו עוד שבועיים, חגים, לחץ, בלאגן. נגמרו החגים, פתאום כל הישראלים נעלמים, מי שהיה מרכז חיי החברה שלך נגוז. טוב, מתחילים לראות שקיימים אנשים נוספים, מנסים להיכנס לשגרה בעבודה. ארוחת שבת, שבהתחלה הייתה פרוייקט ועניין גדול, נעשת לשגרה. הזמן עובר, מגלים שגם בעבודת צוות בין השליחים יש מורכבויות. עוברים חודשיים. אתה מסתכל לצדדים ושואל את עצמך מה אני קשור, מה אני עושה פה בכלל. אולי בעצם אין לי פה חברים, וזה לא באמת שמגיעים למקום ופוף, כולם מכרים ותיקים.
זה ממשיך ככה. אני לא לגמרי זוכר ולא לגמרי יודע לנתח כל תקופה. אח"כ נכנסים לשגרה, מחפשים איפה לבטא את הייחוד שלך. השנה נגמרת, חופש, אין הרבה עשייה. מחנה של בני עקיבא, טיול גדול. ולפי הסיפורים, כל זה הוא רק הקדמה לדבר האמיתי, השנה שתתחיל אחרי החופש הגדול. אתה כבר יודע טיפה ספרדית, מכיר את האנשים, מבין יותר איפה אתה יכול לתת. לקראת אמצע יוני כבר ממש מצאת את המקום שלך. אהה, אבל בעצם זה כבר סוף השנה. אז מסיימים בהרגשה של, "אוי, הלוואי שהייתי נשאר עוד".
בקיצור, אל תשאלו "מה נשמע" ותגידו "ספר קצת", לא יודע מה לענות. כאילו, תתקשרו בכל זאת, אבל תצפו לחפירה כמו זאת שהייתה כרגע.
צ'או
אבא בא לבקר. השיא של חמישה חודשים בלי ההורים נקטע. אולי עד סוף שנה אני אשבור אותו שוב. זה קצת מוזר שבאים לבקר אותך. השליחות היא בועה לא נורא קשורה באמצע החיים, ופתאום בא מישהו "מהחיים הקודמים", זה כאילו לא שייך, מה אתה עושה פה. אני ווי, שכרנו רכב וחרשנו את אורוגואי ביומיים, היה ממש נחמד. בגדול אפשר להגיד שהחוויה האורגוושית היא ים פלוס משהו, העיקר שיהיה ים. ישנו במקום מאוד מיוחד שנקרא קאבו פולניו, שמעבר לנופים המדהימים וכלבי ואריות ים (תודו שאתם לא ממש יודעים את ההבדל, חוץ מזה שכלב ים זה ההוא עם הכדור על האף), מהווה אטרקציה בתור מקום פרימיטיבי, נטול חשמל ומים זורמים. מעבר לזה המקום מזכיר כפר ערבי, רק קצת יותר צבעוני ויקר. קצת מצחיק שפעם הטכנולוגיה היתה יקרה, והיום יקר להיות בלי טכנולוגיה. אנשים נוסעים חצי עולם כדי לראות באר מים ולעשן סמים לאור נרות. אגב אריות ים, כשמתקרבים אליהם הם מוציאים קולות די מבהילים. העובדה שהם לא מסוגלים להגיע אליך, כי הם שוקלים 400 קילו והם חסרי רגליים, לא מרגיעה אותך כשאתה בורח משם.
התוכנית להמשך היא טיסה לחודש טיול בארגנטינה וצ'ילה, ללא ספק ה-אטרקציה של השליחות (כמובן, לא כולל חברותות). מתוכם שבוע עם אבא וחבר, והשאר נטולי אבא (חברים חברים אבל יש גבול, ככה נשאר עם טעם של עוד). אני מנסה ליצור עכשיו בנק של פוסטים, כדי להעסיק אתכם בזמן שאני בטיול. ככה שאם התחלתי לספר על חוויות טראומתיות מהילדות, כנראה שהשליחות לא מנפקת מספיק אירועים מעניינים, והתחלתי לנבור בעבר כדי לכתוב על משהו.
זה באמת מזכיר לי את היום בגן בו הגעתי מסופר, והילדים האכזריים קראו לי "קירח", סתם.
חבריי לשליחות ועבדכם הנאמן עלו על נקודה מעניינת. תקופת השליחות רחוקה מלהיות רציף אחיד ומובנה של התרחשויות. אפשר בקלות לחלק את השנה לחלקים, כאשר כל חלק שונה בצורה משמעותית מהשני. אנשים שואלים אותך "איך הולך", אבל אתה לא יודע על מה לענות, על התקופה שהייתה ונגמרה, או על זאתי שבקושי התחילה. לא ברור מה יוצר את ההבדלים בין התקופות, מבחינתכם זה בטח אותו הדבר, אבל פה זה משמעותי.
בהתחלה, אתה נמצא שבועיים בשליחות וזה מרגיש כמו הרבה יותר, אתה בטוח שאתה כבר מכיר את האנשים, למרות שאתה לא. אתה לא עושה כמעט כלום, כי אומרים לך שאתה צריך ללמוד את השטח. עוברים עוד שבועיים, מגיעים חבר'ה שעלו לארץ ופתאום הם נעשים החברים שלך. עברו עוד שבועיים, חגים, לחץ, בלאגן. נגמרו החגים, פתאום כל הישראלים נעלמים, מי שהיה מרכז חיי החברה שלך נגוז. טוב, מתחילים לראות שקיימים אנשים נוספים, מנסים להיכנס לשגרה בעבודה. ארוחת שבת, שבהתחלה הייתה פרוייקט ועניין גדול, נעשת לשגרה. הזמן עובר, מגלים שגם בעבודת צוות בין השליחים יש מורכבויות. עוברים חודשיים. אתה מסתכל לצדדים ושואל את עצמך מה אני קשור, מה אני עושה פה בכלל. אולי בעצם אין לי פה חברים, וזה לא באמת שמגיעים למקום ופוף, כולם מכרים ותיקים.
זה ממשיך ככה. אני לא לגמרי זוכר ולא לגמרי יודע לנתח כל תקופה. אח"כ נכנסים לשגרה, מחפשים איפה לבטא את הייחוד שלך. השנה נגמרת, חופש, אין הרבה עשייה. מחנה של בני עקיבא, טיול גדול. ולפי הסיפורים, כל זה הוא רק הקדמה לדבר האמיתי, השנה שתתחיל אחרי החופש הגדול. אתה כבר יודע טיפה ספרדית, מכיר את האנשים, מבין יותר איפה אתה יכול לתת. לקראת אמצע יוני כבר ממש מצאת את המקום שלך. אהה, אבל בעצם זה כבר סוף השנה. אז מסיימים בהרגשה של, "אוי, הלוואי שהייתי נשאר עוד".
בקיצור, אל תשאלו "מה נשמע" ותגידו "ספר קצת", לא יודע מה לענות. כאילו, תתקשרו בכל זאת, אבל תצפו לחפירה כמו זאת שהייתה כרגע.
צ'או
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה