לה' הארץ ומלואה
שבוע מעניין, מתחיל ביום השואה, ממשיך ביום הזיכרון ומסתיים ביום העצמאות. רק בעם ישראל זה יכול לקרות, משואה לתקומה. פעם ראשונה שאני עובר את הימים האלה בחו"ל, ועוד בקהילה יהודית, זו היתה חוויה מעניינת. ברשתוכם, אני אפרט קצת על לו"ז הטקסים באורוגואי בימים אלה.
התחלנו ביום השואה, שאגב, לפי איך שאני רואה את זה, הרגישות לזכרון שלה בקרב הצעירים היהודיים המקומיים, חזק יותר מאשר של צעיר ישראלי ממוצע. לקהילה היהודית יש טקס מסורתי ליום השואה. השנה הפתיע בנוכחתו נשיא אורוגואי, אולי כקונטרה להכרה שלו במדינה הפלסטינאית ולחברות שלו עם צ'אבס, נשיא ונצואלה וחובב ציון ידוע. אני משתף אתכם במידע הזה משתי סיבות, כמובן, חוץ מכדי להראות את כוחי בפולטיקה הדרום-אמריקאית.
הראשונה, כשנכנסתי בשערי בניין הקהילה, עמד מולי עדר צלמים שהדליק את המצלמות בדיוק ברגע שנכנסתי. התחלתי לנופף להם לשלום, עד שהבנתי שבואו של השליח הישראלי הוא לא הסיבה היחידה לבואם, אלא גם הנשיא. בקיצור, הנשיא נכנס וחלף לידי, ואני חייב להודות, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה, "וואי, איזה קל יהיה להרוג אותו". שלא תדאגו לשלומו, אח"כ ישבתי את עצמי, כשהבנתי שאין לי ממש סיבה לעשות את זה.
הסיבה השניה שבגללה דיווחתי לכם על בואו של הנשיא לטקס יום השואה, הייתה משום שלאחר מכן חלפה בנו המחשבה על כמה הזויה הסיטואציה, בה כל ראשי מדינה מגיעים לטקס בנוכחות בני דת אחת בלבד, כשבסיום הטקס הם עומדים לצלילי המנון של מדינה אחרת, כשההמנון המקומי בכלל לא מושמע. הזוי לגמרי. זה יכול להיות חלק קטן מההסבר למה הרבה גוים לא ממש מחבבים אותנו (כמובן שזה לא מוריד מעצם מהלגיטימיות של הטקס).
 |
| מסבת ר"ח אייר בנושא ישראל |
בכל מקרה, נשיא או לא נשיא, זה מה שהיה ביום השואה. ביום הזיכרון העברנו "חדר חוייה" לתלמידי ה'-יב', כל כתה בנפרד. השתדלנו לא לגלוש יותר מדי לאווירה הטקסית, כדי להצליח "לגעת" בילדים. הקונספט היה להתחיל בדקת דומיה וקטע פתיחה, ואז להפתיע בקטע דרמתי, בו מושמעים קולות של קרב, השליח השני משחק פצוע ואני החובש שמטפל בו, ובסוף הקטע הוא מת (חו"ח, לא באמת). אח"כ להמשיך בצורה יותר מסורתית, שירים עצובים, סרט זכרון וכו'. ההצגה היתה המוקש של האירוע. מצד אחד, אולי דרך להפוך את הסיטואציה של האובדן (לא עלינו) ליותר מוחשית. ומצד שני, ומזה היה החשש, שהקטע יהיה מצחיק, ואנחנו או הקהל יצחק, ויצא שכרנו בהפסדנו. החלטנו ללכת על זה.
בשביל לשמור על הרצינות וגם סתם כי זה לא נעים, הקפדתי להתרכז ב"טיפול", ולא להסתכל על הקהל בכלל. בסדר, את הכיתה הראשונה צלחנו ואפילו היה טוב. ההמשך היה כבר יותר קשה, המתח יורד והסכנה שבהצגה יקרה משהו מצחיק שיגרום לנו לאבד רצינות, עולה. לדוגמא, לתת בטעות כאפה לפנים של השליח השני תוך כדי טיפול (כן, זה קרה). לפני כל קטע כזה, והיו הרבה, הייתי צריך לגייס את כל כובד הראש שיש בי, כדי לא לעשות שטויות. אגב, גם העברה המרובה של אותה הפעילות, יכולה לגרום לקצת קהות חושים. לצפירה ראשונה ולצפירה עשירית אין את אותו האפקט. בשורה התחתונה, נרשמו קצת הערות ביינים בחלק מהכיתות, אבל ב"ה, הסוף היה טוב, הפעילות היתה מוצלחת, עמדנו במשימה.
אל תמהרו לדון לכף חובה. להגיד שמה בכלל שייך לרצות לצחוק ביום הזכרון. זה לא שהנושא לא חשוב למישהו. פשוט יום הזיכרון מגיע ב"אמצע החיים", והדרישה מאנשים להרצין ברגע לא פשוטה, היא אמנם לגיטימית ונכונה, אבל טיפה מלאכותית. כי ב"ה, הרצון לחייך הוא טבעי, ולהגיד בשנייה, זהו, מעכשיו אנחנו רציינים, זה מעבר חד. בכלל, יש דמיון בין בכי לצחוק, שניהם מגיעים ממקור פנימי, כזה שלא תמיד נשלט. זה לא סתם שלפעמים בוכים מצחוק או צוחקים מייאוש. דווקא נשמע נחמד לאבד מדי פעם את השליטה העצמית ברגשות.
שמעתי מרב חכם שהחלוקה בין יום הזיכרון ליום העצמאות היא קצת מלאכותית. הוא אמר שפעם בין יום הזיכרון ליום העצמאות היתה צפירה, שסימלה את המעבר שבין שני הימים. בגלל שהדרמתיות של המעבר היתה בלי אפשרית, ויתרו עליה. ובכלל, הוא המשיך, ביהדות אין יום זכרון ויום העצמאות. כאילו, אפשר לעשות יום שמיוחד לזיכרון ויום שמיוחד לחגיגה. אבל אמיתית, העצב על האובדן והשמחה על מה שאותם אנשים מתו בשבילו, באים ביחד. ככה זה בחיים.
רק בשורות טובות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה