על צבא, שביזות וגאולה

לה' הארץ ומלואה

אנחנו נמצאים בתקופת זמן בשנה, בה אנו מודים לה' על השפע המדהים שהוא נתן לו ב63 השנים האחרונות. היהודים חלמו 2000 שנה על חזרה לא"י, בטח באיזשהו מקום בלב הם אמרו, "ת'כלס, אם זה לא קרה, לדוגמא, ב1800 שנה האחרונות, למה שזה יקרה דווקא אצלנו, בטח מחכות לנו לפחות עוד כמה מאות שנים בגלות. ואנחנו, התמזל מזלנו ונולדנו כבר בדור השני והשלישי לחזרתנו לא"י. עד כדי כך התמזל מזלנו, שלפעמים אנחנו אפילו נוטים לשכוח שאנחנו בני מזל.

אמנם אלה לא אותם סדרי הגודל, אבל זה מזכיר לי את תקופת הצבא (אז, כשנלחמנו במצרים בתעלה. סתם). נגיד, כשהייתי באמצע הטירונות, שבוז כהרגלי, והסתכלתי אחורה על החודשיים הראשונים בצבא. אז, כשחשבתי שבעצם מצפים לי עוד כמעט 3 שנים שלמות כאלה, באמת, קשה לתאר את גודל היאוש שהרגשתי. אי אפשר היה אפילו להעלות על הדעת שיום אחד זה יגמר, ואולי אפילו ההמשך יהיה פחות גרוע. ואז, למרבה הפלא, יום אחד זה קורה. אתה יוצא מהבקו"ם די מחוייך, מצידך חיילים צעירים שמריירים על שועל הקרבות לשעבר, שעכשיו יוצא מעבדות לחרות, לבוש בבגדים אזרחיים. ורק מעט זמן לאחר מכן אתה מגלה, שתחושת החירות האין-סופית שדמיינת שתהיה לך החל מהרגע הזה ולתמיד, קיימת אמנם, אבל אורכה הוא בין שעות לשבועות, וזהו.

אני מקווה שהבנתם את ההשוואה, להבדיל אלפי הבדלות, שבין הגלות לצבא. ניסיתי להגיד שלגאולות מתרגלים מהר. בכל מקרה, גם אם נהיה חדורי תחושת תודה כל ימינו, נצטרך להודות שבעיות אכן קיימות במדינה שלנו, ואלו מחייבות התייחסות ותיקון. לדעת רבים ואני ביניהם, אין ספק ששורש הבעיות שלנו טמון בחינוך. אנחנו חווים משבר ערכי חמור, שנובע מהתרחקות מהמסורת היהודית, ומתבטא בעייפות ערכית וזריקה של הכל ועל הכל. אני מתפתה להסב את נושא הטור לכך שגם בתוך המשבר הנוכחי שלנו, הדברים חיוביים יותר משאנו חושבים. אתם יודעים מה, לא עמדתי בפיתוי. את המטרה המקורית של הטור, הזויות האורגוושית של הנושא, אביא אי"ה בהזדמנות הבאה.

רב-חבר האיר את עייני בנושא הזה. כמו שפתחתי, לפני קצת יותר מ-60 שנה ה' בחסדיו הקים לנו מדינה, לאחר 2000 שנות גלות. בשביל עם שקייומו וייעדו תלויים כ"כ בארץ הפרטית שלו, עזיבת הארץ היוותה מכה קשה מאוד. לימוד התורה, הלא היא צלע ממשולש תורה-עם-ארץ הידוע, ספג גם הוא פגיעה כתוצאה מהגלות. חזרה ל"תורת ארץ ישראל", מושג שמצריך בירור כשלעצמו, מצריך זמן, תפילה ומאמץ. דור הגאולה הזה, לא מוכן להתפשר על אמת לא שלימה, על תורה שמנותקת מהכלל, ומצד שני, גם לא על תורה שמוחקת את הפרט, שלא נותנת מקום לחיי הרגש האישיים של היחיד. כמה אנשים עושים היום תשובה מיראה (שכבודה במקומה מונח) – מעטים. (אפילו הרבנים שנחשבים ככאלה שמחזירים בתשובה מיראת עונש, עושים זאת בדרך של הומור, זה שינוי). אנשים מחפשים תשובה מאהבה. צריך להתבונן ולהבין איזו התקדמות עבר העולם, שהיום כל אחד דורש אהבה. אמנם מושג האהבה עוות, אבל יש בדרישה הזאת תהליך של עידון.

מה עושים אלפים רבים של ישראלים במזרח ובדרום אמריקה, זה לא רק ציניות להגיד שהם "מחפשים את עצמם". המובילים היום בהחזרה בתשובה הם הברסלברים. אצל ר' נחמן אנשים מוצאים התייחסות פרטית לחיי הרגש שלהם, מישהו שיורד איתם למקומות הכי נמוכים, שמבין אותם. הכי קל להגיד, נו באמת, דיבורים לחוד ומציאות לחוד, הדור מאוד נמוך ושטחי. אולי זה נכון, אבל האם ר' נחמן היה מאמין ש-250 שנה לאחר שהוא יצר חסידות קטנה ונרדפת, אלפי אנשים ישאגו "איכה" עם שולי רנד בקיסריה, היא סמל החומר והחומרנות. מעולם בהיסטוריה היהודית לא היו יותר לומדי תורה מכפי שיש היום.

יום הולדת לבני עקיבא

אתם יודעים מה, חשוב לי שלא רק נטפח לעצמנו על השכם, שהאמת נמצאת אצלנו, ושכולם רק צריכים ללכת לאורנו. התורה "של היום" מיטלטלת בין הצורך של האדם במענה התואם לאישיותו, לבין "חידושה" של תורה לאומית, מובילה כלל עולמית, לא רק של חבורת סוציומטים חו"ח. האמת היא שבתורה אמיתית, היחיד לא נאבד בכלל, אלא להיפך, הוא מקבל את הכח והמשמעות לחייו מהכלל.

אבל זו תורה שלא מובנת מאליה, תורה שצריך לברר. וזה לא רק "הם" שצריכים לברר, כי האמת כבר אצלנו. גם ב"מגזר" הדתי מורגשת עייפות. עדיין ממשיכים עם הערכים, עם ה"להיות הכי קרבי שיש", אבל מתחילים להרגיש שזה עדיין לא זה, שיש עוד תהליך לעבור כדי להגיע לאמת. חלאס עם המגדריות, עם ההרגשה שאצלנו הכל בסדר. צריך לחזור לעם, להיות חלק מכולם, לחיות בתודעה "חוזרת בתשובה", תודעה דנימית וענוותנית. בתורה אמיתית אין דתיים, יש יהודים.                                        

שבת שלום!