זה שיר פרידה

(טור זה הוקלד בבית בישראל!!!)

למעט מקרים מיוחדים, הכתיבה שלי די צינית. לכן עכשיו הייתי אמור לספר לכם על הבלוטה שצמחה לי בראש, עקב סחיבת שולחן מהקהילה עד הבית, על מנת לאפשר לי להזמין אורחים רבים יותר לסעודת השבת האחרונה שלי באורוגוואי. למרות זאת, ובבחינת רוקד על שתי החתונות, אני אוותר על זה הפעם. תמיד כששואלים אותי איך בשליחות, וכמה היא באמת חשובה, אני עונה (בהתאמה) שמעולה, זו חויה מיוחדת, וכן, היא מאוד חשובה. זה לא שאני משקר, אני באמת חושב ככה, אבל רוב הזמן זה מהפה ולחוץ, זה לא בוער בי. אני חייב להודות שאחר סופ"ש האחרון באורוגוואי, אני באמת יכול לומר מהלב, ברמה האישית – זו חויה, וברמה הלאומית – החשיבות של השליח מאוד גדולה.

השבוע האחרון היה מצוין ב"ה, אבל דרש הרבה מאמץ. ביום רביעי עשינו את פעילות פ"ש האחרונה (ארוחה בבית של השליחים לחבר'ה בגילאי ה20, עם דבר תורה לקינוח), לאחר התמדה מכובדת במשך השנה. ביום שישי התפללתי בפעם האחרונה עם ילדי התיכון. בשבת עשינו ארוחת ערב לחברים היותר קרובים (ישנן 2 סוגי ארוחות שבת. אחת לאלה שכבר בעניינים ומחפשים מקום לאכול כשר ולחוות ארוחת שבת, ושנייה, לאנשים שנראים יותר רחוקים, במטרה להדליק אצלם את "הניצוץ"). ארוחה גדולה ל-20 איש ויותר, שעמדה בסימן העוף, עקב מחסור בבשר בקר במקררי הקהילה. מרק עוף, עוף בגריל, עוף עם אננס ברוטב חמוץ – מתוק, עוף עם ירקות, שניצל עוף ועוף עם תפוחי אדמה. הארוחה הסתיימה באמירה של הסעודים: "ת'עוף לנו את זה מהעיניים". בשבת בבוקר המניין האחרון לצעירים מלווה בקידוש, ואחריו התארחנו לארוחת שבת אצל צעירה מקומית חוזרת בתשובה. בסעודה השלישית אמרתי, לראשונה, דבר תורה בספרדית למבוגרי הקהילה. במוצ"ש נקיונות של ארוחת השבת, ומיד הכנה של מסיבת הפרידה שהתחילה שעה לאחר מכן, והסתיימה לפנות בוקר- באריזות של המזוודות (אמא של מד המשקל הזה, ב5 בבוקר אני עושה משחקים בין הבגדים והמזכרות שבתיקים, כדי לתקן את עודף המשקל, שאותו מד המשקל הציג. כשהגעתי לשדה התעופה התברר שהוא מקולקל, והייתי יכול להביא 10 קילו יותר).     

למקרה שלא שמתם לב, המוטיב החוזר בפירוט היתר של הלו"ז שלי בשבוע האחרון, היה המילה "האחרונה". חלק מהקצ' היה, שכל אירוע אחרון שכזה, הסתיים ב"יאללה, תגיד משהו, זה דבר התורה האחרון שלך באורוגוואי". הקטע הוא שהיו לי 6-7 דברי תורה "אחרונים" שכאלה. ועם המזל הרע – טוב של שליח, בכל אירוע השתתף אדם אחד ויחיד שכבר נכח בדבר התורה הקודם, מה שהשבית לי את היכולת למחזר. ב"ה, פרשת השבוע האחרונה מלאה בנושאים שקל להבין שהם מעניינים וחשובים, מה גם שצמד המילים "ארץ ישראל" מרבה לחזור בהן, בבחינת "כל הדרכים מובילות לארץ", או יותר נכון, מובילות ללעשות עליה לארץ. בדבר התורה בסעודה השלישית התפלקו לי 2 פליטות פה, אחת שלילית ואחת חיובית. הראשונה, כשניסיתי לתת דוגמא לביטוי הקבלי "העלאת ניצוצות", בעזרת מעין רוגלך שהיה מונח לנגד עייני על השולחן. צעד שהתברר כטעות מצערת, משום שהמאכל הזה בדיוק משמש לביטוי גס בספרדית. הכפרה על הטעות היתה במשחק מילים משובח בספרדית, שאיכשהו יצא לי.

בכל מקרה, נראה לי שזה הטור האחרון (קוראים: "יש!), אז אני צריך להיות קצת יותר מרגש, או לכל הפחות כוללני. להפתעתי, למסיבת הפרידה הגיעו המון אנשים, והיה משמח לראות שהרבה אנשים שלא חשבתי שאני יותר מדי בעניין שלהם, מרגישים צורך להיפרד. כשבאתי לאורוגוואי, ואפילו כשכבר התכוננתי לחזרה לארץ, לא ממש תיארתי לעצמי שהפרידה מהחברים תהיה קשה. חשבתי שאני בא לשליחות, דופק עבודה, כן, מכיר אנשים על הדרך, זה חלק מהקטע, אבל זהו, אח"כ מסיים ושלום על ישראל. לא דמיינתי לעצמי שהתחושה העיקרית שאני אחוה, מעבר לסתם התרגשות מהעזיבה ומהחזרה לארץ ולמשפחה, תהיה צער על חברים שרכשתי, ולא בטוח בכלל שניפגש שוב (הלוואי שכן, בעז"ה). בארץ, כשאתה נפרד ממישהו אתה אומר ש"נתראה", אפילו עם יש סיכוי נמוך מאוד שזה יקרה, זה נוח, מקל על הפרידה. בחו"ל אפשר להגיד את זה, אבל ההצהרה הזו אפילו יותר חסרת סיכוי מהקודמת (בלי לקחת בחשבון עליה לא צפויה או משיח).

בני אדם נוטים לחוות את המציאות מזוית הראיה הפרטית שלהם בלבד, אבל לאורוגוואיים זה לפחות – לא פחות קל. כשנפרדתי מחבר טוב הוא אמר שלא בטוח שהוא ילווה אותי לשדה התעופה, כי זה לא פשוט לו. נכון, הוא אמר, אתה בא לשנה, רחוק מהמשפחה, מתגעגע לארץ, אבל בסוף חוזר. אני נקשר בכל שנה לשליחים חדשים, ובסוף אני צריך להיפרד מהם, ללוות אותם לשדה התעופה ולראות אותם הולכים ואותי נשאר. כמה זמן אתה מחכה לחזור לארץ, שנה? אני מחכה לרגע הזה כבר 25 שנה.

ישראלים יקרים, הרבה מהיהודים בחו"ל רוצים לעשות עליה, חלק מהם גם עושים. זה לא דבר קל בכלל, המציאות שלהם יותר מורכבת ממה שאנחנו מתארים לעצמנו. הם אשכרה משאירים חיים מאחור. וכמו שאמר לי חבר, "תתאר לעצמך שאתה בתור שראלי, היית צריך צריך לעזוב את המשפחה, החברים והעבודה, ולהעביר את החיים לתמיד, בוא נאמר, למדגסקר, למדינה אחרת, לתרבות שונה. היית עושה את זה כ"כ מהר ובקלות?" השאלה היא איך אנחנו מקלים עליהם את הקליטה בארץ, איך אנחנו מעודדים אותו ואת אחרים לעשות בסופו של דבר את הצעד הזה. ואני אומר בזהירות, ורק כדי לעורר חשיבה, מה בכלל אנחנו מציעים להם, אנחנו כן יודעים? אנחנו זוכרים למה אנחנו פה? במובנים מסויימים קל יותר להיות יהודי בחו"ל, למה בכל זאת להיות בארץ.

תודה רבה רבה לה' על השנה המיוחדת הזו. תודה רבה על האנשים והמקרים שהוא שלח כדי שהשנה הזו תהיה מדהימה, כמו שהיא היתה. ותודה לכם שקראתם, החוויה של הכתיבה הוסיפה עבורי מימד חדש ומעניין לשליחות.

ובשעה זו, בה אני נמצא בעיצומה של שרשרת טיסות בדרכי לארץ הקודש, אני רוצה לשתף אתכם בהתלבטות שיש לי בימים האחרונים. אי"ה, שאני ארד מהמדרגות של המטוס בישראל, זה קצת מגעיל לנשק את האספלט של מסלול הטיסה של נתב"ג, נכון?    

"שאול - ברוכה הבאה, השבט"