"חילוף! הרמתי ת'יד, אז למה אף אחד לא בא?! יא ח...!!!"

בס"ד

בשבוע שעבר, ויש לציין, בפעם הראשונה השנה, לא כתבתי כלום. להגנתי יאמר, שכפי שאולי כבר שמתם לב, אני נמצא בטיול קצר ברחבי דרום אמריקה, וזה לא ממש מקל מציאת זמן נוח לכתיבה. נושאי כתיבה חדשים – הטיול דווקא כן נותן, ככה שתסתכלו על הצד החיובי שבדבר. ב"ה, זכיתי ותוך חודש ביקרתי בשלושה פלאי עולם. מפלי האיגווסו על גבול ברזיל – ארגנטינה, המאצ'ו פיצ'ו בפרו, עליו אכתוב, אי"ה, בהזדמנות אחרת, ובג'ונגלים שעל יד נהר האמזונס, בחלק הפרואני שלו. על החויה בג'ונגל אכתוב, אי"ה, בטור הזה.

אולם קודם לכן, עניין אחר וחשוב יותר. בעז"ה בעוד שלושה שבועות אני אשוב לארץ הקודש. המודל שעל פיו עובדת השליחות הצעירה הוא של 1-4 שליחים צעירים – רווקים (וחתיכים במיוחד), שיוצאים לשנת שליחות אחת. זהו זמן שאולי ארוך בעיניהם ובעיני המשפחה בארץ, אבל מבחינה עניינית הוא די קצר. הם נותנים שנת עבודה מרתונית וטובה, וחוזרים לחיים הרגילים בארץ. לא בטוח שהעבודה שלהם היתה משתלמת במיוחד לקהילות ולעם ישראל, אלמלא היו באים שליחים חדשים מיד אחריהם, ומכים על הברזל בעודו חם. כלומר, ממשיכים את העשיה הרצופה עם הצעירים היהודיים שבקהילות שבחו"ל. וכשמסתכלים בפרספקטיבה רחבה של, בואו נגיד, 5 שנים, מבינים את עוצמת ההשפעה של העבודה המשותפת של 5 דורות של שליחים. מה זה עושה בקהילות, עד כמה זה יוצר תדמית חיובית לישראליות, של ישראלים שומרי תורה ומצוות, ובכל זאת בוגרי צבא ומגניבים. עד כמה זה מגביר את השמירה של תורה ומצוות בקהילות הללו, עד כמה זה מגביר את העליה לארץ.

לדוגמא, בקהילה היהודית באורוגואי יש ברציפות שליחים צעירים (¨bachurim¨) של ארגון "תורה מציון" כבר 15 שנה. אני שמעתי שהיו שליחים באורוגואי גם לפני 50 שנה. נתון נוסף, שמן הסתם יש לו קשר מסוים (אך לא מלא) לעובדה הקודמת, הוא שהקהילה היהודית באורוגואי היא הקהילה הכי ציונית בעולם. זו לא סתם פרסומת חסרת ביסוס, הכוונה היא שאחוז העולים לארץ ממדינה זו הוא הכי גבוה בעולם.

נשמע מרשים, נכון? בעצם, זה באמת מרשים. בעיה היחידה היא ששנה אחרי שנה, מאוד קשה למצוא שליחים חדשים לאורוגואי, שימשיכו את המורשת ואת העבודה עליה דיברנו. ואם המצב היה ככה רק באורוגואי אולי הייתי שותק (עלק), אבל מתברר שלא פשוט בכלל לאתר שליחים לכלל היעדים בעולם. אתם יודעים, זה די קטע. כל שליח יספר לכם עד כמה השליחות היא חוויה משמעותית, מיוחדת וכייפית ברוב הזמן. כל צעיר ישראלי שאני פוגש, תרמילאי מן השורה, לא דתי או משהו, ומתפתחת בינינו שיחה על התפקיד שלי, מתלהב ושואל איך הגעתי לזה. כלומר, איך התמזל מזלי ששמעתי על התפקיד, וכמה אני שפיץ שהצלחתי להתקבל. אז איך זה שכל אחד היה שמח להיות במקומי, ובכל זאת אין מי שיחליף אותי.

המחסור בשליחים הוא בעיה ידועה. אלה לא רק מבחני קבלה קשיחים, לך תעשה כאלה כשאין מספיק ביקוש. הבעיה העיקרית לדעתי היא מודעות נמוכה. מודעות למה, אתם בטח שואלים את עצמכם. שאלה טובה, חברים. המילה מודעות באה מהמילה "ידע". ידיעה היא לא סתם השכלה. "והאדם ידע את חוה אשתו", ידיעה מלשון חיבור. הישראלים שמעו שיש יהודים בחו"ל. הם שמעו שיש בעיה רצינית של התבוללות בגולה. הם, בעצם אנחנו, שמענו שמתארים את הבעיה הזו באמצעות המושג "שואה שקטה". גם שמענו שיש תפקיד שנקרא שליחות,שבא להציל כמה שיותר נפשות לפני שלא ישאר מה להציל. את כל זה שמענו. אבל להגיד שאת זה אנחנו גם יודעים, שלהשכלה הזו אנחנו גם מחוברים מבחינה רגשית, לא בטוח.

נראה לי שאנחנו הישראלים מלאים מדי בקיום של עצמנו בארץ, על כל הקשיים הנלווים, מכדי שנשים לב לשאר היהודים שבעולם. למשל, בצבא שירתו איתי במחלקה חיילים רוסים ואתיופים. האם אי פעם אני או מישהו אחר חשבנו ללמוד קצת את השפה שלהם, על התרבות ממנו הם באו. לא אחי, קללות זו לא שפה ובטח לא תרבות. אני ישראלי, אני כבר יודע הכל, למה שאני אלמד, אם כבר שילמדו הם ממני. עליה זה דבר מאוד קשה, הישראלים לא מקלים על ההקלטות של העולים בכלל. אז שנלך ונעודד אחרים לבוא, באיזו עילה בדיוק.

קמתי במצב רוח לוחני היום, אהה? בסדר, בואו נרגיע קצת. אני מניח שעודדו אותי לכתוב את הבלוג הזה כדי לעורר את המודעות לאופצית השליחות, ולעודד צעירים לממש אותה. טוב, לא בטוח שהמניעים הפרטיים שלי גם כאלה טהורים, מבחינתי זה סתם נחמד לבלבל את המוח לרבים, אבל שיהיה. וואי, תכננתי לכתוב על הענין הזה פיסקה קצרה ולעבור לסיפור על הג'ונגלים, ויצא טור שלם. ברם, אולי גם זה לטובה. אנחנו לא דור ששורף את הפרטיות למען הכלל, כזה שמבטל את עצמו לגמרי למען עם ישראל. יש לזה גם צדדים רעים, אבל בעייני זה משקף דווקא תהליך של התבגרות חברתית. אני צריך להתחבר ולתת לכלל מתוך האני הפרטי, ולא דרך כליון שלו. אז בואו נגיד שביינתים תסיימו את ההרשמה לשליחות, ועד שתבואו להחליף אותי אני אעדכן אתכם בכל החוויות מהג'ונגל, ובשאר אופציות הטיול בדרום אמריקה. אחרי הכל, ב"ה הספקתי בשנה הזו לחרוש את היבשת הזו לאורכה ולרוחבה. וכמו שאומרים (בשיתוף תנועת מישוש מעגלית של האגודל את האצבעות), כל מצווה - שכרה בצידה.