לה דספדידה

לה' הארץ ומלואה

כל מי שמצוי במקצת בעסקי שליחים וקהילות יהודיות יודע, שאורוגואי היא אימפרית שליחים. רק בקהילה הספציפית בה אני עובד, יש ארבע משפחות של שליחים ולפחות שני בחורים רווקים ושתי בנות שירות (כן, אנחנו עדיין מחפשים שליח לשנה הבאה). זה המון, במיוחד משום ששליחים הם עם שמורגש בשטח. מיד כששליח חדש מגיע לקהילה, הוא נחפף ע"י השליחים הותיקים, וככה נכנס לעניינים במהירות. לריבוי השליחים יש הרבה יתרונות, אבל גם כמה חסרונות. יתרון לדוגמא, יש כח אדם רציני לפעול, שיכול בקלות לשוות לקהילה אוירה מעין ישראלית. חסרון לדוגמא, כשיש לך הרבה חברים שמדברים ב"שפה" שלך, אוראלית והתנהגותית, קל להבלע בתוכם ולא להתחבר לעם, שזו בעצם המשימה שלך.

מפלי האיגווסו

אני ווי, אני יותר לא נהנה מהיתרונות ולא סובל מהחסרונות. השנה נוצר מצב בו כל, אבל כל, השליחים חוזרים לארץ, ורק עבדכם הנאמן נשאר לבדו (טוב נו, זה רק שלושה ימים, אבל אל תגלו). להישאר עוד קצת זה המחיר של הטיול שהגנבתי לאחרונה, בבחינת "לכל שבת יש מוצאי שבת". סתם, בשמחה, יש קצת קוצים ואני כבר רוצה הביתה, אבל נו, זה חשוב וכיף. אני כותב לכם את כל זה משתי סיבות. הראשונה, לעזעזל, אחרי שנה כבר נגמרים נושאי הכתיבה. ואת השניה, שהיא קצת יותר פולטיקלי – קורקט, אני אפרט עכשיו בלנ"ד.

שתבינו, בשבועים האחרונים הקהילה עורכת כמעט כל יום מסיבת פרידה לשליח או משפחת שליחים אחרת. בספרדית, ל"פרידה" ו"מסיבת פרידה" יש מילה משותפת, דספדידה (despedida). נעזוב כרגע את הדמיון המילולי והתוכני להספד-דידה בעברית. דמיון שמקבל תוקף מיוחד לאור הנטיה האורוגוואית המובהקת לבכות בכל אירוע מרגש או חצי מרגש. סתם, חו"ח, לא עלינו. מדהים לראות איזה הד מותירה העזיבה של השליחים. בדספדידות הראשונות לא נכחתי, משום שהייתי בענייני טיול, אבל עכשיו זכיתי להיות באחת. אחת המשפחות, ליתר דיוק המשפחה של רב הקהילה, עוזבת את הקהילה אחרי 6 שנים (!) באורוגואי. מוסד הרבנות בארץ שונה מאוד בחו"ל מבארץ. כנראה שההבדל נובע, בין השאר, מתוקף החוזק של מוסד הקהילה בחו"ל. הוי אומר, בארץ יש תחושה מוטעית שאין צורך בלטפח את הזהות היהודית הפרטית, כי אני גם ככה ישראלי וחי תרבות יהודית - ישראלית . לעומת זאת, בגולה, מי שלא קשור לקהילה, באיזשהו מובן מוותר על הזהות היהודית לו. מתוקף כך, גם תפקיד רב הקהילה מקבל משמעות גדולה, הוא = יהדות.

על אף כל ההקדמה הארוכה מדי הזאת, יהיה קשה לכם להבין עד כמה העזיבה של הרב - שליח של הקהילה מותירה רושם. מעין מה שמבאר רש"י על פרשת ויצא, "שבזמן שהצדיק בעיר – הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". לקבלת השבת האחרונה שלו הגיעו מאות רבות של אנשים, כמות שלא ראיתי מעולם בשבת בקהילה. פנים שלא ראיתי מעולם, משתתפות בהתרגשות הכללית כאילו מדובר בבן משפחה. לליווי המשפחה לשדה התעופה מתעדים להגיע אנשים בעשרה מוניות, אחרי שכולם התבקשו להימנע מלבוא. מדובר במשפחה שלמה שפשוט החליטה להעתיק את החיים שלה, כמו שאומרים, בשנים הכי טובות שלה, למדינה אחרת. להוליד שם ילדים, ילדים שעוד לא יודעים איך משחקים כדורגל ב"עברית" (למשל, "corner" במקום "קרן"). קשה לעכל שמדובר בזוג, שחד וחלק יצרו קשר אישי עם אלפי אנשים, בלי להגזים.

אז מה הסוד? כריזמה, יכולת בין – אישית גבוהה, אבל בעיקר רצון אמיתי לתת ולהתחבר לאנשים בגובה העיינים, במקום שלהם עם התרבות שלהם. לשמוח בשמחות שלהם, (לא-עלינו אבל) להשתתף בצער שלהם, לא רק במקרים של חתונות ולוויות, גם במשחקי כדורגל חשובים או לא יודע מה. מצד אחד, לא להתנשא, ומצד שני, לשמור על רמה, לדעת שבאת כי יש לך מה לתת, ולהמשיך לתת אותו.

וזאת הייתה רק משפחה אחת, כזו, רק עם תכונות מיוחדות אחרות, היו עוד שלוש. וזה רק בשנה שבה גם אני נכחתי, בטח בשנים אחרות, וקל וחומר בקהילות נוספות, יש עוד המון כאלה. ועוד לא הזכרנו את השליחים הצעירים. לנסות ו"לחשב" כמה אנשים חזרו בתשובה בזכות השליחים האלה, או "סתם" התחילו לבוא לקבלת שבת, כמה עשו עליה, כמה התגייסו לצבא, זה דבר מדהים. אז באמת, ב"ה שיש לנו בעם ישראל מלא אנשים טובים וערכיים, שבמסירות נפש פועלים למען עם ישראל, בגולה ולא פחות חשוב בארץ ישראל. ובעז"ה, שבזכותם ולא רק בזכותם, ה' יחזיר לנו את השבויים והנעדרים, ישלח רפואה שלמה לכל החולים, ושגם "סתם" יתן לנו גאולה, אמן.