שבתון, פה ושם

בס"ד

אבל איזה כיף שהשכן מלמעלה משפץ את הבית על הראש שלך, נכון? לרגע אני יכול להבין את השכנים שלנו, שמזמינים אלינו משטרה בכל ארוחת ערב שבת, לקול דפיקות בקצב של "מה ידידות". באמת, ניסיתי להסביר להם שמתארחים אצלנו המון צעירים שבאים לאכול, ואין מספיק מקום כדי להזמין גם את השוטרים.

ב"ה, שבוע עמוס עבר על כוחותינו בגולה. התחלנו ב"שבתון", שזו מילה מפוצצת לארוחת ערב שבת פתוחה לחבר'ה צעירים, במטרה לקרב צעירים חדשים לקהילה. פיזרנו פרוספקטים צבעוניים (להחשיד) בכל מוסד יהודי, פרסמנו "אירוע" בפייסבוק, והכרחנו את כל מי שאנחנו מכירים להביא איתו את החברים. בהתחלה שיחקנו אותה "קשים להשגה", עם תאריך אחרון להרשמה וכאלה. בסוף פשוט הזמנו מקום ל100 איש וגררנו לחדר האוכל של הקהילה את כל מי שהסכים, או סתם את מי שלא הראה יותר מדי התנגדות פיזית. אז מה, כי באו 60 אז זה כישלון?! בשבילי כל יהודי זה עולם ומלואו, ו60 עולמות זה ימבה! סתם, כמובן שהמצקצקים דיברו בנוסטלגיה על השליחים הקודמים, שעשו שבתונים למאות אלפי אנשים, אבל אני אישית הייתי מרוצה. 20 חבר'ה מתוך אלה שבאו היו כאלה שלא מגיעים לבית הכנסת בשבתות רגילות, ולך תדע מה ולמי זה יעשה משהו. וכמו ששמעתי בשם נחמה ליבוביץ זצ"ל, "ממתי פופולריות זה מדד להצלחה?"

ורק בגלל שאתם נורא מתעניינים בשאלה איך נראה כזה שבתון, אני אפרט לכם את הלו"ז בקצרה. הכנו שירון מנומלץ (מהמילה למינציה) עם כל מיני שירים שכולם מכירים, בסגנון של "עם ישראל חי, הי!" חוץ מהשירון, הכנו עוד 2 משחקים כדי להפשיר את הקרח, כמו שאומרים. מבחינת הנושאים והרמה של המשחקים, היינו צריכים להתחשב במגוון של האנשים, לא כולם יודעים על ישראל ויהדות במידה שווה, וגם צריך להיזהר שלא יצא דוסי מדי, וירחיק את "החדשים". המשחק הראשון היה מיחזור של חידון קודם שעשינו, הפעם שינינו את הפורמה ל"אחד נגד מאה". בכלל, אם תשאלו אותי, שימוש חוזר במשחקים, מבלי שאף אחד ישים לב (ע"י החלפת קהל היעד והכותרת), הוא אחד מהאומנויות שנרכשות בשליחות. למשל, אתם זוכרים את המשחק "פיצוחים", אז אנחנו החיינו אותו מהמתים, ולפי כמות הפעמים שהשתמשנו בו, כמו שאומרים בלשון האקדמאית, פיצחנו את האמא שלו.

השירון המדובר. לא, לא צילמתי אותו במיוחד

המשחק השני היה "לא נפסיק לשיר". מתחלקים ל-2 קבוצות, מקבלים מילה משותפת בעברית, וכל קבוצה בתורה צריכה למצוא שיר שמופיעה בו אותה המילה, עד שאחת הקבוצות נכנעת, ואז עוברים מילה. הרעיון בו השתמשנו בשלב התכנון של המשחק, כדי למצוא מילים מוצלחות, היה לפרק לחתיכות את השיר "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת". מכל אחת מהמילים הראשונות אפשר לעשות מטעמים, לגבי "פורחת" אני כבר לא בטוח. ואכן, מה שהתברר במשחק הוא שהמילים הנ"ל מופיעות בהרבה שירים, אבל רק אם אתה ישראלי אתה תדע את זה. ככה שמהר מאוד המשחק הפך לדרבי פנימי של השליחים. אגב, כמובן שגם המשחק הזה ממוחזר.

רק כדי להכניס / להחזיר אתכם לראש של שליח, אני אספר לכם על נושא עליו התלבטנו. הכוח שלך לשמור את האנשים איתך עד סוף הארוחה, טמון בקיבה. אי"ה אני מיד אסביר את עצמי, רק שעכשיו נזכרתי במשפט הידוע של נפוליאון "הצבא צועד על קיבתו". ואני, שהייתי חפ"ש בגולני למשך 3 שנים, עוד זוכר את כרס גיל המעבר שפיתחו חברי למחלקה בפלוגה הותיקה. וכשאני חושב על המשפט של המצביא הדגול, אני מפרש אותו בצורה הכי פיזית שאפשר, הצבא אשכרה צועד על קיבתו, שיזהר שלא ליפול.

ובכן, כדי לסיים את סעודת השבת ואת הפעילויות הנלוות, כאשר רוב המשתתפים עוד נוכחים, רצוי לחלק את מנות הסעודה בצורה נבונה. כלומר, לשבץ את השירים והמשחקים בין המנות, ובצורה הזו להבטיח את השארותם של האנשים, שלא יעלו על דעתם לעזוב לפני המנה האחרונה. ולאור הטקטיקה הזו, האגרסיבית משהו יש לציין, תידרכנו את המלצריות. ביקשנו מהן שיחכו עם המנה השנייה עד שנגיד אחרת, במחשבה שאחרי הסלטים נעשה איזושהי פעילות אומנותית. אז הן ענו שאין בעיה, והן ימיתנו עם הגשת הקינוח. חשבתי שהבנתי לא נכון, עד שנזכרתי שמדובר בארוחת חינם, ובארוחות חינם כמו בארוחות חינם, אין מנה שנייה.

טוב, פתחתי בזה שהשבוע היה עמוס ואני אספר עליו קצת. בטור שלם הספקתי רק את השבתון וכבר התשתי אתכם, ככה שאתם מבינים שלא הגזמתי. אם תאזרו כוחות ותבקשו יפה, אי"ה אולי נמשיך בשבוע הבא.

ולסיום, דרשה קצרצרה ומעוררת מחשבה של הרבי מקוצק, מספרו של שמחה רז. "ויאמר ה' אל משה: עלה אליי ההרה והיה שם" - הרי ברור כי אם משה יעלה אל ההר, אזי יהיה שם. ולשם מה ההדגשה "והיה שם"? מכאן ראיה, שאדם יכול להתאמץ ולהגיע אל פסגת הר גבוה, ובכל זאת לא להיות שם. הוא אמנם ניצב על ראש ההר, אולם ראשו נתון במקום אחר.

שנזכה להיות פה, שבת שלום!            

     

ארץ אוכלת יושבה?? תוכיח!

לה' הארץ ומלואה

זה נחמד לגור לא הרחק מהאיצטדיון העירוני. אתה שומע חזיזים ומבין שיש משחק, שולח ס.מ.ס ומברר של מי, אח"כ פותח קצת את החלון. כשיש רעש מהאיצטדיון וצפצופים של מכוניות, אתה מבין שהיה גול, מקשיב לשירה וככה מבין מי כבש. למחרת  אתה יכול לשחק אותה מעודכן מול הילדים של התיכון.

התבקשתי לכתוב דבר תורה לעלון של בית הכנסת (אמא, אמרתי לך שיום אחד אני אהיה מפורסם ואת תתגאי בי). מכיוון שהתרגום וההוצאה לאור לוקחים זמן, נזדמן לי לקרוא את הפרשה עוד לפני שבת. תנסו את זה בבית, זה נחמד ואפילו הלכה.

על אף שבפרשת השבוע יש מספר נושאים מעניינים, אין ספק שהעיקרי שבהם, וגם אחד מהעיקריים בכל התורה כולה, הוא פרשת המרגלים. האמת היא שלא כולנו זוכרים היטב במה בדיוק חטאו המרגלים. כל ילד יודע לדקלם שהם "הוציאו את דיבת הארץ", כלומר, דיברו לשון הרע על א"י. אבל אם נעיין בדברי המרגלים, לא בנקל נגלה את חטאם. המרגלים התבקשו לבדוק את טיב הארץ מבחינה כלכלית, ואת טיב האויב שיושב בה, כמה יהיה קשה לכבוש ממנו את השטח. אכן, המרגלים הוסיפו בחזרתם תשובה על שאלה שלא נשאלו. הם קבעו שלא ניתן לכבוש את הארץ, כי העמים היושבים בארץ חזקים מדי. אך לא ברור שזו הוצאת דיבה על הארץ דווקא, כמו שאומרים "זו לא את- זה אנחנו". כנראה שהמילים הספציפיות שהיוו את הלשון הרע היו "ארץ אוכלת יושבה". ורש"י מסביר שבכל מקום שהמרגלים עברו הם ראו לוויות, כלומר,הארץ ממיתה את היושבים בה. ואכן, זהו לשון הרע.

שבעת האגמים, ברילוצ'ה. לפני ענן האפר

ובכל זאת, נדמה שהכעס של ה' על המרגלים ועל העם שקיבלו את הלשון הרע, היה מוסב דווקא על החטא הראשון שציינו, המסקנה שאין אנו מסוגלים לכבוש את הארץ מהאויב החזק. חטא זה מראה על חוסר באמונה. העם לא סומך על ה' שהוציאנו ממצרים ועשה לעיני האנשים האלו ממש ניסים עצומים, שיוכל גם להכניס אותנו לא"י. להבדיל, נדמה שגם היום יש סביב מדינת ישראל גורמים חיצוניים ופנימיים שמנסים, כמו שאומרים, "להוציא לנו את הרוח מהמפרשים". להפחיד אותנו בכל מיני נתונים דמוגרפים וביטחוניים לכאורה, לפיהם אין לנו חו"ח סיכוי לשרוד, אלא אם "נקשיב להם" ו"נחזיר את זה" ו"נוותר להוא" וכו'. אל לנו להפריד בין הכתוב בתורה למציאות היום-יומית, להיפך, בדיוק בשביל היום (ולא משנה באיזה יום, כל יום) היא ניתנה. בעזרת אמונה איתנה בה' והקפדה על תורה ומצוות, נזכה בעז"ה לנצח את כל אויבנו.

מה אתה שמחים, נראה לך שכבר סיימתי. שבו שבו, לפני אני נדלק.

מעניין לראות את הפרשה הסמוכה לפרשת המרגלים הדרמטית. ה' נראה כ"שוכח" את הנושא עליו הוא דיבר, ועובר במעבר חד לדבר על דיני הקרבת קורבן נדבה, שיחולו רק מרגע הכניסה לארץ. כאילו לא רק לפני שניה, הוא בישר לדור המדבר שכעונש על חטא המרגלים, הם לא יכנסו לארץ. ובכן, יש בפנינו 2 שאלות, מה הקשר בין פרשת המרגלים לפרשת הקורבנות, ולמה ה' "דורך על הפצעים" של עם ישראל. ננסה לענות על השאלות בקצרה.

בסוף פרשת המרגלים התורה מספרת לנו סיפור עצוב אך מעניין. העם מתבשר ע"י משה שהדור הנוכחי לא יכנס לארץ, העם מתאבל ולמחרת בבוקר מחליט ללכת ולירש את הארץ, גם ללא ציווי. נראה שהעם ניסה לפצות על חוסר האמונה שבחטא המרגלים, בעודף אמונה בכיבוש הארץ. משה קורא לעם שלא לעשות את זה, כי ה' לא יהיה איתם במלחמה זו, העם לא מקשיב וניגף קשות מול האויב.

מה עבר בראשו של העם שגרם לו לעשות מעשה טיפשי שכזה, למה ללכת ראש בקיר, כשהכתובת על הקיר. אולי במעשה זה הוא רצה לומר לה', בתשובה ילדותית משהו, "נו, אבל אתמול רצית שנילחם על הארץ, אז למה היום לא". יתכן וסמיכותה של פרשת קורבנות הנדבה היא התשובה של ה'. למעשה נדבה, אקסטרה על המצוות, יש מקום, אבל גם הוא, עפ"י הציווי של ה'. שלמה המלך אומר בקהלת, "לכל - זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים". גם למעשים טובים יש מקום רק בזמן הנכון. המצווה של היום יכולה להיות החטא של המחר. אכילה בשבת היא מצווה, ביום כיפור לא ממש. אני למשל התחלתי ללמוד ספרדית שניה לפני שאני עוזב, טיפשי נכון, מי עושה דברים כאלה.

ייתכן ומפרשה זו אנחנו יכולים ללמוד על הצורך לזקק את הרצון בעבודת ה'. שם המשחק במגרש הדתי הוא הציווי. אני צריך להתבונן במעשים שלי ולראות כמה אני עושה כי ה' אמר, וכמה אני עושה כי נעים לי ואני מקבל כבוד. גם לנעימות ולהרגשה האישית יש מקום, אבל בשלב השני. אנחנו לא רק בנים לה', אלא גם עבדים שלו, עושים כי הוא אמר ומתי שהוא אמר, או לפחות מנסים.

וכדי לא להישמע כזה סזיפי ופסימי, יש לנו את התשובה לשאלה השניה. למה ה' מדבר עם העם על מצווה שתחול רק מרגע הכניסה לארץ, אם רק עכשיו הוא הודיע להם שהם לא הולכים להיכנס אליה. ככה, כי לא אבדה תקווה, אם הם לא יכנסו, הדור הבא אחריהם כן יכנס. יש המשך, עם ישראל הוא ערך גדול יותר ממציאות כזו או אחרת. וכמו הפרשה שמסתיימת בכלל מדהים, "ונסלח לכל עדת בני ישראל ,כי לכל העם בשגגה". כשמדובר על כל עם ישראל, אין חטא מכוון, לא יכול להיות. העניין הזה נמצא מעל הלוגיקה. אין רע אמיתי בעם ישראל, ברמה הכלל לאומית כל חטא הוא בשגגה. אפילו אם חו"ח דור שלם חוטא בכוונה, עדיין, בנשמת ישראל אין רבב.

כפרה עליכם, צדיקים!

שערה היתה, הנה חלפה לה

לה' הארץ ומלואה

תשמעו סיפור הזוי. בערך מגיל 10, שזו פחות או יותר התקופה בה התחילו להתשמש במכונת תספורת ביתית, לא הסתפרתי אצל ספר. מסיבות כאלה ואחרות החלטתי לאחרונה לחרוג ממנהגי, וללכת לראות, מה שנקרא, "איש מקצוע". ובכן, נכנסתי למספרה צנועה, הספר מבוגר עם משקפיים בעלות זגוגיות עבות. במאמר מוסגר, הוא הזכיר לי באופן חשוד ספר שאח שלי ואני הלכנו אליו פעם אחת כשהיינו קטנים. לא במקרה זו היתה הפעם היחידה. היו לו מספרי ברזל חלודות שמשמיעות את הרעש הזה, נו איך אומרים, של המספריים שכבר שאתה רואה אותם, ברור לך דבר אחד, לחתוך הן לא יחתכו. רצה הגורל ואחי היה שפן הניסינות, הוא ניגש בחשש לכיסא העקדה והתיישב. תראו, התברר שלא היתה כל סיבה לחשוש, התפקיד של המספריים בכלל לא היה לחתוך. זו פשוט היתה פינצטה בצורת מספריים. הספר השתמש במספריים כדי לתפוס את השערות ולתלוש אותן מהראש. לפני שהגיע תורי התחלתי לשרוק, והלכתי לדבר בחוץ עם מישהו שלא קרא לי.

ברם, כמו שכבר ציינתי, זה היה במאמר מוסגר. עכשיו אנחנו בסיפור על הספר האורוגוושי משבוע שעבר, טוב, בעצם לא ממש אורוגוושי, אבל נגיע לזה. עצרנו בנקודה בה נכנסתי למספרה וראיתי ספר שדומה לספר שסיפר את אחי פעם, היה שם סיפור רציני עם המספריים, סתם, אל תפחדו, אני לא הולך לספר את זה שוב. שאלתי אותו כמה עולה התספורת, הוא ענה בגאווה שהוא יותר זול מהספר השני שברחוב. הסברתי לו שלא ראיתי ספר איזה 13 שנה, ככה שאין לי מדד להשוואה, ואני אאלץ לקבל את הקביעה שלו לגבי המספרה המתחרה. הוא ראה שאני עם כיפה ואמר, "אהה, ויש לי גם הנחה מיוחדת בשבילכם (היהודים. ש.א.), אני ארמני. לרגע הייתי בשוק, ואז הבנתי שקיבלתי הנחה מספר בדרום אמריקה, כי שנינו צאצאים לניצולי שואות (הטורקים רצחו בשיטתיות מליון ארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה). הזוי ביותר.

ולעניינו, לא מזמן דיברנו על הצורך בלחיות בתודעה ציבורית "חוזרת בתשובה". כלומר, לא להרגיש שהגענו אל "המנוחה והנחלה", ולשם אנחנו צריכים לקדם גם את כל השאר, אלא מוטל עלינו לחתור להתקדמות, להיות בהתחדשות תמידית. כמו חוזר בתשובה שעדיין מחפש את עצמו ולא מרגיש שהיהדות שלו ברורה מאליה. אי"ה, אני רוצה להרחיב טיפה על הנקודה הזו, יותר בממד של האדם הפרטי. היום כבר רבים מכירים את "התיקון הכללי" של ברסלב. למי שלא, ר' נחמן טען שהוא גילה תיקון גדול לפגם הברית, רצף של עשרה פרקי תהילים שונים. בנוסף, בין הכתבים של "רבנו" התגלתה תפילה שמיועדת להאמר בסוף קריאת התיקון הכללי, עליה מעיד ר'נחמן שבה "מעט הכמות ורב האיכות". בתפילה אנו מבקשים שה' יאיר לנו לנמיכיותנו, ובכך יעזור לנו לחזור לתשובה. "ואזכה לחדש נעורי, הימים שעברו בחשך, להחזירם אל הקדושה. ותהיה יציאתי מן העולם כביאתי, בלא חטא".

מה משמעות חידוש הנעורים. בפשט, הנעורים הם התקופה שאדם מרבה לחטוא, ואנחנו מתפללים לה' שנצליח בזכות התשובה, להעלות את התקופה הזו, על הירידות שבה, לקדושה. אבל אם נאמר כך, מה המשמעות של התפילה הזו לאדם מבוגר יותר, אולי היא כבר לא רלוונטית יותר בעבורו, הוא כבר מיושב. אולי אפשר להציע פירוש אחר למילה "נעורים".  לאחר המבול בימי נח, ה' אומר שהוא לא יוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם, "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". רש"י מסביר שהפסוק לא מנסה לומר שהאדם נהיה רע בגיל ה"טיפש עשרה", מה שאנחנו קוראים נעורים, אלא "משננער מבטן אימו". כלומר, ננער משמעותו יוצא, זז. כמו לנער בגדים. העיקר מבחינתנו שמדובר באיזשהו מעשה, אקט. משמעות החטא היא החלשה עד כיבוי (חו"ח) של כוחות החיים. היצר מרוצה כשאנחנו עצובים. עצוב הוא מישהו שמיואש מדי מכדי להזיז את עצמו. החיים נראים לו בבחינת "יום שכולו ארוך", בצד הרע של הביטוי, אין שינוי, מה שיהיה הוא שיהיה. מה היה, אתה שואל - לא הרבה. אז מה מבקש ר' נחמן עבורנו, "שאזכה לחדש נעורי", שאני אחזור להתנער, אחזור להיות אקטיבי, להטלטל בסערות החיים. או במילה אחת, אחזור לחיות, להרגיש.

מגיל מאוד צעיר מישהו הרגיל אותנו לשאוף ליום בו הכל יירגע, בו נתיישב עם אשה, עבודה וילדים, ואז...הכל יהיה בסדר, הרמוני. "וישב יעקב" – ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. הגיל בו מצאנו את יעודנו בחיים, מילאנו אותו, מצאנו השקפת עולם שלמה, מבוססת ונטולת סתירות - לא קיים. לא באנו לעולם הזה כדי לקפוא על השמרים. באנו כדי להיות ככה, ואז להיות אחרת, ואז שוב להשתנות, הגענו לפה כדי להתנער. זה לא חייב לסתור חיים נעימים והרמוניים, לפחות לא אם נבין שכאלו אנחנו, דינמיים. רבי נחמן אומר שלעתיד לבוא כולם יהיו חסידי ברסלב. זה נשמע קצת מפחיד, לא? תחשבו על זה, רמטכ"ל ברסלבר. אולי הוא התכוון שלעתיד לבוא כולם יחיו בצורה עליה דיברנו. מי יודע, אולי בכלל זהו סוד "הנעורים הנצחיים".

שבת שלום!

חגיגות ספונטניות ברחוב לרגל עליתה של אחת מהקבוצות המקומיות, לגמר הגביע לקבוצות  של דרום אמריקה

השור מכני - הכאב אנושי

לה' הארץ ומלואה

אמנם זה לא הנושא שאני רוצה לדבר עליו, אבל אני מרגיש חובה לפתוח בוידוי קצר. בני עקיבא באורוגואי עשו לכבוד יום ההולדת לתנועה, אירוע ממש נחמד, סוג של מסיבת פיג'מות לאורך כל הלילה, שהתחילה בארוחת ערב ופעילות עם ההורים. החלק הראשון כלל כל מיני מתקנים מתנפחים, אחד מהם היה שור מכני. למי שלא מכיר, מדובר במזרון מתנפח ענק עליו מוצב שור מכני מפלסטיק. הרעיון הוא שאתה רואה את כל מי שלפניך מתרסק מהשור אחרי שנייה, אומר "וואי, איזה חלשים כולם, אני בטוח אצליח שלא ליפול", עולה, נותן למפעיל של השור להתעלל בך למשך כמה שניות ומוותר, או בעצם זה השור שמוותר עליך. בתור ישראלי גאה, יוצא צבא (פה זה יותר וואו. הם לא יודעים עדיין שמה שעושה אותך חזק בצבא זה הנשק ולא הגוף), גם אני לא ויתרתי על האפשרות להיות חלק מהריטואל. ובכן, אני חייב לציין, יצגתי אתכם די בכבוד, החזקתי כמה שניות יותר מכולם. אבל האמת היא שלא הייתי מספר לכם את זה, אם לא הייתי עד, אפילו בדקות אלו, לתופעות הלוואי של הכיף המפוקפק שבשור הנ"ל. עזבו אתכם מהכאבים החזקים באצבעות שחשים החל מהרגע שנופלים מהשור. אני מדבר אתכם על 100% שרירים תפוסים. תפוס לי אפילו במקומות שלא דעתי שקיימים בהם שרירים. אז זהו, פוו, הוצאתי את זה, אפשר להתחיל. חלבי שכמוני.

משחק כדורגל באורוגואי. מדינה עם 3 מיליון תושבים. 70 אלף צופים

אז ככה, בפעם שעברה דיברנו על ה3/4 הכוס המלאה שלנו, על התהליכים הרוחניים החיוביים שעובר העם שלנו, בלי שאנחנו מרגישים. דווקא מתוך התחושה שהיהדות ה"חילונית" נמצאת במשבר ערכי, מאוד מעניין לראות איך מתנהלת יהדות לא דתית בגולה. אני לא מתיימר לדבר במושגים סטיסטיים, אלא רק על סמך החוויה האישית שלי. בארץ אנו נתונים ללחץ קבוע מהסביבה ומעצמנו להגדרה עצמית. מי אנחנו, דתיים או חילוניים, שמאלניים או ימנייים, אשכנים או ספרדים, אין באמצע – חובה לבחור. לפחות בקהילה הספציפית שאני נמצא בה, הדברים שונים. תראו, אי אפשר להאשים אותי בראיה חיובית יותר מדי של החיים, ובכל זאת, בכל תפילת ערב שבת בקהילה באורוגואי אני מסתובב עם חיוך קטן, עם איזושהי תחושת רוממות. אתה מגיע לבית כנסת מלא באנשים, מבוגרים וצעירים, רובם הגדול בכלל לא דתיים, לא שבת ולא כשרות. אנשים מגיעים איך שהם, חלק עם הפלאפון עדיין בנרתיק על החגורה, אחרים עם המפתחות של האוטו עדיין ביד. פעם שמענו מישהו שאומר לחבר באמצע שיחת טלפון בשבת בחצר של הקהילה, "אני חייב לסיים, אני נכנס לתפילה". אז אפשר להסתכל על זה בעין רעה, מה, לאנשים אין כבוד לבית כנסת, ועצוב לראות שיש כ"כ הרבה חילול שבת.

אני רואה את זה אחרת. זה שיש אנשים שמחללים שבת זה עצוב אבל ידוע. זה שבנאדם שלא שומר שבת עדיין מרגיש בנוח לבוא לבית כנסת, לקחת חלק בתפילה, זה דבר מדהים. זה לא רק החנונים שבאים, אתה רואה חבר'ה צעירים "קוליים" לגמרי, שבאים להתפלל. והאוירה, אוירה של שמחה, של ביחד, באמת כיף. מגיעים אנשים שלא סגורים לגמרי על סיפורי התנ"ך הבסיסיים, ומקשיבים לדרשה באורך חצי שעה של הרב. בתפילה כולם שרים, ביציאה מבית הכנסת כולם עומדים בתור להגיד "שבת שלום" לרב. אני לא חי בסרט, אפילו בקהילה המיוחדת הזו, מעטים היהודים שבאים להתפלל, בטח שאחוז ההתבוללות יותר גבוה (40% (!), לפי מה ששמעתי). אבל עדיין, כמה בריאות נפשית יש בתופעה הזו. כמה עקום מצידי לחשוב שזו התופעה, ולא אצלנו, שצריכים לבחור בחירה ילדותית של "הכל או כלום". אולי קצת שכחנו את הפן התרבותי והקהילתי שביהדות.

עוד תופעה מעניינת היא עלייה משמעותית של צעירים יהודיים לא דתיים בכלל. "סוף סוף בבית", זו הסטטוס הראשון בפייסבוק שכתבה צעירה מהקהילה היהודית שעלתה ביום העצמאות לארץ, מרגש לא? בלי קשר, זו הפעם ראשונה שאני רואה 43 "לייקים". קשה שלא להעריך צעירים דתיים שעושים עלייה, הם עושים ויתורים מאוד משמעותיים. סתם, אפילו ברמה של להיות בארץ דוברת עברית, עם עברית ברמה של ילד בבית ספר יסודי, זה מאוד לא פשוט. אבל עדיין, את הדתיים אני לפחות מבין. לחיות חיים יהודיים, להתחתן עם אישה יהודיה ודתייה ועוד בגיל לא מבוגר, לאכול כשר, יש  במהלך הזה הגיון. אני מעריך אותם מאוד מאוד, אבל מבין. את הצעירים הלא דתיים אני יותר מתקשה להבין. מה חסר לך פה שאתה לוקח עליך את כל הקשיים הללו.

שאלתי את השאלה הזו לחבר מאורוגואי, אחד שאין צריך לבדוק בציציותיו, הן לא שם. הולך מדי פעם לתפילה בערב שבת, קופץ לארוחות שבת, אבל זהו. הבנאדם רוצה לעשות עליה בקיץ. הוא נמצא באמצע הלימודים לתואר ראשון, מחכות לו עוד 4 שנים, ולסיים אותם בישראל זה בלאגן רציני. מה הקטע שלך, שאלתי אותו, מה חסר לך פה, למה כזה דחוף לך לעשות עלייה (אל תדאגו, אני יודע שהוא חזק בקטע, לא באמת ניסיתי להניס אותו מההחלטה). לא היתה לו תשובה. אין הסבר, הוא אמר, זה פשוט קול פנימי שמכריח אותי, נגד כל הגיון, לעשות את זה. מאז ומתמיד היה לי ברור שרק ישראל זה הבית. 

אשריכם ישראל!           

             

שבת שלום!    

על צבא, שביזות וגאולה

לה' הארץ ומלואה

אנחנו נמצאים בתקופת זמן בשנה, בה אנו מודים לה' על השפע המדהים שהוא נתן לו ב63 השנים האחרונות. היהודים חלמו 2000 שנה על חזרה לא"י, בטח באיזשהו מקום בלב הם אמרו, "ת'כלס, אם זה לא קרה, לדוגמא, ב1800 שנה האחרונות, למה שזה יקרה דווקא אצלנו, בטח מחכות לנו לפחות עוד כמה מאות שנים בגלות. ואנחנו, התמזל מזלנו ונולדנו כבר בדור השני והשלישי לחזרתנו לא"י. עד כדי כך התמזל מזלנו, שלפעמים אנחנו אפילו נוטים לשכוח שאנחנו בני מזל.

אמנם אלה לא אותם סדרי הגודל, אבל זה מזכיר לי את תקופת הצבא (אז, כשנלחמנו במצרים בתעלה. סתם). נגיד, כשהייתי באמצע הטירונות, שבוז כהרגלי, והסתכלתי אחורה על החודשיים הראשונים בצבא. אז, כשחשבתי שבעצם מצפים לי עוד כמעט 3 שנים שלמות כאלה, באמת, קשה לתאר את גודל היאוש שהרגשתי. אי אפשר היה אפילו להעלות על הדעת שיום אחד זה יגמר, ואולי אפילו ההמשך יהיה פחות גרוע. ואז, למרבה הפלא, יום אחד זה קורה. אתה יוצא מהבקו"ם די מחוייך, מצידך חיילים צעירים שמריירים על שועל הקרבות לשעבר, שעכשיו יוצא מעבדות לחרות, לבוש בבגדים אזרחיים. ורק מעט זמן לאחר מכן אתה מגלה, שתחושת החירות האין-סופית שדמיינת שתהיה לך החל מהרגע הזה ולתמיד, קיימת אמנם, אבל אורכה הוא בין שעות לשבועות, וזהו.

אני מקווה שהבנתם את ההשוואה, להבדיל אלפי הבדלות, שבין הגלות לצבא. ניסיתי להגיד שלגאולות מתרגלים מהר. בכל מקרה, גם אם נהיה חדורי תחושת תודה כל ימינו, נצטרך להודות שבעיות אכן קיימות במדינה שלנו, ואלו מחייבות התייחסות ותיקון. לדעת רבים ואני ביניהם, אין ספק ששורש הבעיות שלנו טמון בחינוך. אנחנו חווים משבר ערכי חמור, שנובע מהתרחקות מהמסורת היהודית, ומתבטא בעייפות ערכית וזריקה של הכל ועל הכל. אני מתפתה להסב את נושא הטור לכך שגם בתוך המשבר הנוכחי שלנו, הדברים חיוביים יותר משאנו חושבים. אתם יודעים מה, לא עמדתי בפיתוי. את המטרה המקורית של הטור, הזויות האורגוושית של הנושא, אביא אי"ה בהזדמנות הבאה.

רב-חבר האיר את עייני בנושא הזה. כמו שפתחתי, לפני קצת יותר מ-60 שנה ה' בחסדיו הקים לנו מדינה, לאחר 2000 שנות גלות. בשביל עם שקייומו וייעדו תלויים כ"כ בארץ הפרטית שלו, עזיבת הארץ היוותה מכה קשה מאוד. לימוד התורה, הלא היא צלע ממשולש תורה-עם-ארץ הידוע, ספג גם הוא פגיעה כתוצאה מהגלות. חזרה ל"תורת ארץ ישראל", מושג שמצריך בירור כשלעצמו, מצריך זמן, תפילה ומאמץ. דור הגאולה הזה, לא מוכן להתפשר על אמת לא שלימה, על תורה שמנותקת מהכלל, ומצד שני, גם לא על תורה שמוחקת את הפרט, שלא נותנת מקום לחיי הרגש האישיים של היחיד. כמה אנשים עושים היום תשובה מיראה (שכבודה במקומה מונח) – מעטים. (אפילו הרבנים שנחשבים ככאלה שמחזירים בתשובה מיראת עונש, עושים זאת בדרך של הומור, זה שינוי). אנשים מחפשים תשובה מאהבה. צריך להתבונן ולהבין איזו התקדמות עבר העולם, שהיום כל אחד דורש אהבה. אמנם מושג האהבה עוות, אבל יש בדרישה הזאת תהליך של עידון.

מה עושים אלפים רבים של ישראלים במזרח ובדרום אמריקה, זה לא רק ציניות להגיד שהם "מחפשים את עצמם". המובילים היום בהחזרה בתשובה הם הברסלברים. אצל ר' נחמן אנשים מוצאים התייחסות פרטית לחיי הרגש שלהם, מישהו שיורד איתם למקומות הכי נמוכים, שמבין אותם. הכי קל להגיד, נו באמת, דיבורים לחוד ומציאות לחוד, הדור מאוד נמוך ושטחי. אולי זה נכון, אבל האם ר' נחמן היה מאמין ש-250 שנה לאחר שהוא יצר חסידות קטנה ונרדפת, אלפי אנשים ישאגו "איכה" עם שולי רנד בקיסריה, היא סמל החומר והחומרנות. מעולם בהיסטוריה היהודית לא היו יותר לומדי תורה מכפי שיש היום.

יום הולדת לבני עקיבא

אתם יודעים מה, חשוב לי שלא רק נטפח לעצמנו על השכם, שהאמת נמצאת אצלנו, ושכולם רק צריכים ללכת לאורנו. התורה "של היום" מיטלטלת בין הצורך של האדם במענה התואם לאישיותו, לבין "חידושה" של תורה לאומית, מובילה כלל עולמית, לא רק של חבורת סוציומטים חו"ח. האמת היא שבתורה אמיתית, היחיד לא נאבד בכלל, אלא להיפך, הוא מקבל את הכח והמשמעות לחייו מהכלל.

אבל זו תורה שלא מובנת מאליה, תורה שצריך לברר. וזה לא רק "הם" שצריכים לברר, כי האמת כבר אצלנו. גם ב"מגזר" הדתי מורגשת עייפות. עדיין ממשיכים עם הערכים, עם ה"להיות הכי קרבי שיש", אבל מתחילים להרגיש שזה עדיין לא זה, שיש עוד תהליך לעבור כדי להגיע לאמת. חלאס עם המגדריות, עם ההרגשה שאצלנו הכל בסדר. צריך לחזור לעם, להיות חלק מכולם, לחיות בתודעה "חוזרת בתשובה", תודעה דנימית וענוותנית. בתורה אמיתית אין דתיים, יש יהודים.                                        

שבת שלום!

ספרדית קשה שפה

לה' הארץ ומלואה

כחלק מתרבות ה"טרנקילו" (רגוע), לאורוגוושים יש תחביב לחכות לרגע האחרון. כרגע, יום שישי בצהריים, קיבלתי סמס בעברית (או משהו בסגנון) מצעיר מהקהילה, בזו הלשון: "יש מכם בא בית שלח?". לא, אין לכם מה לדאוג לרמת העברית שלכם, אם לא הבנתם. כמו שאומרים, זה לא אתם, זה הוא. ובכן, מתברר שמה שכתוב פה, בעברית חופשית ביותר, הוא: "יש מקום בבית שלכם?", הכוונה למקום בשולחן של סעודת שבת, שתערך כמה שעות יותר מאוחר.

תראו, הכי קל לצחוק על מי שעושה טעויות כאלה, ואל תדאגו, אני לא אשאיר את ההזדמנות מיותמת. הבעיה היא שאוי ואבוי לי אם אני אצחק למישהו על העברית. אם הייתי יודע ספרדית ברמה שהיתה מספיק טובה כדי להבין איך אני נשמע כשאני מדבר בספרדית, תאמינו לי, לא הייתי מוציא מילה נוספת מהפה. אין ספק שהנושא השפה הוא אחד מהחשובים והמדוברים (דו משמעי) בקשר לשליחות. חלק מסויים מהסיבה שכל אחד שיוצא לשליחות עושה את הצעד הזה, הוא כדי ללמוד או להתחזק בשפה המקומית. אתם יודעים מה, גם אם לא נורא אכפת לו, כל הסביבה שלו, חברים ומשפחה, לפני השליחות ובמהלכה, שואלת, מתעניינת וממריצה בנושא הזה.

המשפטים קבועים. לפני השליחות הטון הוא יותר של: "אתה יוצא לשליחות בדרום אמריקה? אז אתה בטח יודע ספרדית. אהה, לא? אז איזה כיף לך, יש לך הזדמנות ללמוד". אחרי כמה זמן בשליחות זה משתנה ל"נו, אז אתה כבר יודע ספרדית? אהה, עוד לא? לא נורא. עוד כמה חודשים אתה תעוף עליה". בהמשך זו כבר סוג של אכזבה מהלוזר הזה שלא יודע כלום, "אבל מה יהיה עם הספרדית, חבל שתצא בלי כלום. תדע, שפה זרה זה נכס".

אז אני אומר לכם, שפה זרה זה לא נכס, זה נאחס. כאילו, לפחות כל עוד העולם יושב לך על הראש, וסופר לך את הימים עד שתדע משהו. האמת שלפני הרבה זמן נדלקה בראשי נורת הרעיון לכתוב על נושא השפה, אבל זה מצריך סוג של החלטה. לשחרר קטע שאומר שאתה מעפן בספרדית זה קצת מקבע אותך במצב הנוכחי. זה ליצור מצב בו תרשם בארכיון האינטרנט לדיראון עולם ככשלון לשוני. אולי לצעד כזה תהיה גם קצת השפעה פסיכולגית. איך קוראים לספר ההוא? אהה, "הסוד". אומרים שכתוב בו שאיך שתקרא לעצמך, ככה גם תהיה בפועל. בעצם, למה ללכת רחוק, בפרקי אבות כתוב שאסור לאדם להיות רשע בעיני עצמו, כי אם אני רשע, מה אכפת לי להמשיך לחטוא. טוב, אז לא לדעת ספרדית זה לא כזה חטא, אבל את הרעיון אני מקווה שהבנתם, מי שאומר יותר מדי שהוא לא יודע, אולי הוא באמת הוא ידע אף פעם.

חלק מקישוט בית הכנסת לרגל "החגים הישראליים" 

אבל מכיוון שהספרדית שלי קצת השתפרה, אני כבר מצליח למלמל בעילגות קצת דברי תורה בספרדית, אני מרשה עצמי לצאת נגד האמונה הדי טפלה הזו, ולהעלות לעיני כל את נושא השפה. בואו נודה על האמת, זה לא לגמרי סתם, שכולם מתעניינים בנושא הזה. כשהגעתי לדרום אמריקה הופתעתי לגלות שיש כמות מכובדת של אנשים, מסוגים שונים וממדינות שונות, שמסתובבים בעולם כדי לחזק את השפה הנוספת שלהם. חלק במסגרת חילופי סטודנטים, חלק תוך כדי עבודה, וחלק בלי מסגרת וסיבה נוספת בכלל, סתם, כדי "להרחיב אופקים". שפה זה לא רק מילים, זו גם לא רק דרך תקשורת עם אנשים שונים, זו גם קצת דרך ללמוד על תרבויות ומציאויות שונות. ללמוד שפה זו גם אחלה דרך להעביר רגעים משעממים.

אבל כמו שפתחתי, יש בזה גם קושי. קשה להיות בן 20 ומשהו (אני כבר בגיל שלא מגלים), אבל להיות ברמה של תינוק מבחינת השפה. זה קצת מאמלל שכל יד בגן מדבר יותר טוב ממך. פתאום כשבאים אנשים שעשו עלייה וצוחקים על העברית של מי שעוד לא עשה ולא מדבר טוב, "מה עשית חצי שנה בישראל?", זה מעצבן גם אותי. זה לא שאני כזה רגיש לרגשות הזולת, אני ככה רק בגלל שאני מבין את המצב שלהם. מה, אתה יודע יותר אז מותר לך לצחוק. בקיצור, זה קצת שיעור בצניעות. כי קורה גם קורה שאנחנו מנצלים את החוזק היחסי שלנו על מישהו אחר, בכל נושא שלא יהיה. זה ברמה האישית. וחוץ מזה, ברמה הלאומית, להבין שיש שפות אחרות, שיש תרבויות אחרות, שהשמש לא זורחת לנו מהטוסיק, זה דבר חשוב.  

"ובמה יתגאה לב האדם?...ואם מתפאר בחכמה, "מסיר שפה לנאמנים, וטעם זקנים יקח". נמצא הכל שווה לפני המקום, כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים. לכן תשפיל עצמך וינשאך המקום (אגרת הרמב"ן)".

ונסיים בבדיחה חרושה, שמשום מה נשמעת לי קשורה לנושא.  מה השפה החזקה של עראפת? העליונה.   

שבת שלום!

על בכי, צחוק ובכי מצחוק

לה' הארץ ומלואה

שבוע מעניין, מתחיל ביום השואה, ממשיך ביום הזיכרון ומסתיים ביום העצמאות. רק בעם ישראל זה יכול לקרות, משואה לתקומה. פעם ראשונה שאני עובר את הימים האלה בחו"ל, ועוד בקהילה יהודית, זו היתה חוויה מעניינת. ברשתוכם, אני אפרט קצת על לו"ז הטקסים באורוגואי בימים אלה.

התחלנו ביום השואה, שאגב, לפי איך שאני רואה את זה, הרגישות לזכרון שלה בקרב הצעירים היהודיים המקומיים, חזק יותר מאשר של צעיר ישראלי ממוצע. לקהילה היהודית יש טקס מסורתי ליום השואה. השנה הפתיע בנוכחתו נשיא אורוגואי, אולי כקונטרה להכרה שלו במדינה הפלסטינאית ולחברות שלו עם צ'אבס, נשיא ונצואלה וחובב ציון ידוע. אני משתף  אתכם במידע הזה משתי סיבות, כמובן, חוץ מכדי להראות את כוחי בפולטיקה הדרום-אמריקאית.                                    

                                                             

הראשונה, כשנכנסתי בשערי בניין הקהילה, עמד מולי עדר צלמים שהדליק את המצלמות בדיוק ברגע שנכנסתי. התחלתי לנופף להם לשלום, עד שהבנתי שבואו של השליח הישראלי הוא לא הסיבה היחידה לבואם, אלא גם הנשיא. בקיצור, הנשיא נכנס וחלף לידי, ואני חייב להודות, המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה, "וואי, איזה קל יהיה להרוג אותו". שלא תדאגו לשלומו, אח"כ ישבתי את עצמי, כשהבנתי שאין לי ממש סיבה לעשות את זה.           

                         

הסיבה השניה שבגללה דיווחתי לכם על בואו של הנשיא לטקס יום השואה, הייתה משום שלאחר מכן חלפה בנו המחשבה על כמה הזויה הסיטואציה, בה כל ראשי מדינה מגיעים לטקס בנוכחות בני דת אחת בלבד, כשבסיום הטקס הם עומדים לצלילי המנון של מדינה אחרת, כשההמנון המקומי בכלל לא מושמע. הזוי לגמרי. זה יכול להיות חלק קטן מההסבר למה הרבה גוים לא ממש מחבבים אותנו (כמובן שזה לא מוריד מעצם מהלגיטימיות של הטקס).

מסבת ר"ח אייר בנושא ישראל 

בכל מקרה, נשיא או לא נשיא, זה מה שהיה ביום השואה. ביום הזיכרון העברנו "חדר חוייה" לתלמידי ה'-יב', כל כתה בנפרד. השתדלנו לא לגלוש יותר מדי לאווירה הטקסית, כדי להצליח "לגעת" בילדים. הקונספט היה להתחיל בדקת דומיה וקטע פתיחה, ואז להפתיע בקטע דרמתי, בו מושמעים קולות של קרב, השליח השני משחק פצוע ואני החובש שמטפל בו, ובסוף הקטע הוא מת (חו"ח, לא באמת). אח"כ להמשיך בצורה יותר מסורתית, שירים עצובים, סרט זכרון וכו'. ההצגה היתה המוקש של האירוע. מצד אחד, אולי דרך להפוך את הסיטואציה של האובדן (לא עלינו) ליותר מוחשית. ומצד שני, ומזה היה החשש, שהקטע יהיה מצחיק, ואנחנו או הקהל יצחק, ויצא שכרנו בהפסדנו. החלטנו ללכת על זה.

בשביל לשמור על הרצינות וגם סתם כי זה לא נעים, הקפדתי להתרכז ב"טיפול", ולא להסתכל על הקהל בכלל. בסדר, את הכיתה הראשונה צלחנו ואפילו היה טוב. ההמשך היה כבר יותר קשה, המתח יורד והסכנה שבהצגה יקרה משהו מצחיק שיגרום לנו לאבד רצינות, עולה. לדוגמא, לתת בטעות כאפה לפנים של השליח השני תוך כדי טיפול (כן, זה קרה). לפני כל קטע כזה, והיו הרבה, הייתי צריך לגייס את כל כובד הראש שיש בי, כדי לא לעשות שטויות. אגב, גם העברה המרובה של אותה הפעילות, יכולה לגרום לקצת קהות חושים. לצפירה ראשונה ולצפירה עשירית אין את אותו האפקט. בשורה התחתונה, נרשמו קצת הערות ביינים בחלק מהכיתות, אבל ב"ה, הסוף היה טוב, הפעילות היתה מוצלחת, עמדנו במשימה.

אל תמהרו לדון לכף חובה. להגיד שמה בכלל שייך לרצות לצחוק ביום הזכרון. זה לא שהנושא לא חשוב למישהו. פשוט יום הזיכרון מגיע ב"אמצע החיים", והדרישה מאנשים להרצין ברגע לא פשוטה, היא אמנם לגיטימית ונכונה, אבל טיפה מלאכותית. כי ב"ה, הרצון לחייך הוא טבעי, ולהגיד בשנייה, זהו, מעכשיו אנחנו רציינים, זה מעבר חד. בכלל, יש דמיון בין בכי לצחוק, שניהם מגיעים ממקור פנימי, כזה שלא תמיד נשלט. זה לא סתם שלפעמים בוכים מצחוק או צוחקים מייאוש. דווקא נשמע נחמד לאבד מדי פעם את השליטה העצמית ברגשות.

שמעתי מרב חכם שהחלוקה בין יום הזיכרון ליום העצמאות היא קצת מלאכותית. הוא אמר שפעם בין יום הזיכרון ליום העצמאות היתה צפירה, שסימלה את המעבר שבין שני הימים. בגלל שהדרמתיות של המעבר היתה בלי אפשרית, ויתרו עליה. ובכלל, הוא המשיך, ביהדות אין יום זכרון ויום העצמאות. כאילו, אפשר לעשות יום שמיוחד לזיכרון ויום שמיוחד לחגיגה. אבל אמיתית, העצב על האובדן והשמחה על מה שאותם אנשים מתו בשבילו, באים ביחד. ככה זה בחיים.

רק בשורות טובות!