האני, איים הום!

חזרתי מהטיול השבוע. היה אדיר, באמת. מי משמכיר אותי יודע, שלא ניחנתי עד כה בתכונה הטובה של חלוקת נדיבה מדי של מחמאות. אבל הפעם, פה ("וואו" בספרדית), אין מילים. אל תגלו, אבל הדבר היחידי שאני מתעסק בו מאז שחזרתי מהטיול, כמובן, חוץ מלעלות תמונות לפייסבוק (וואי, זה לוקח נצח), הוא לתכנן את הטיול הבא. עברתי כבר על התרחישים הכי הזויים, ואשכרה נראה לי שאני אצטרך לשלם על כרטיס טיסה חדש, באסה.

ולעניניינו, בפוסט הקודם ניסיתי לתאר לכם בכמה מילים (כן, אני יודע ש"כמה מילים" אצלי, צריך לעורר אצל הקורא המנוסה "כמה" נורות אזהרה) את הנופים המדהימים של פטגוניה (האזור הדרומי של צ'ילה וארגנטינה). צירפתי לפוסט הנוכחי תמונה, ואם היא באמת שווה אלף מילים, אני יכול שלא לכתוב שבועיים.

בעיינים רציונליות טיול באמצע שנת שליחות נראה לא במקום. מה, בקושי התחלת, כבר אתה הולך. אז זהו, שקודם כל, מה לעשות שעכשיו הקיץ באורוגואי, והחופשה הארוכה מאוד מבית הספר והאוניברסיטאות בשיאה. וחוץ מזה, בדיעבד אני יכול להגיד, שהתאווררות הזו מהשליחות טובה מאוד גם לשליחות עצמה. קצת יוצאים מהשיגרה היום יומית, קצת מתרחקים מהמתחים הבין-אישיים הקטנוניים. בקיצור, רואים עולם. טוב להבין שעם כל החשיבות שבעבודה של השליח, יש חיים בחוץ, ואגב יש להם נוף מדהים מאי פעם. לא, ברצינות, לראות נופים, לפגוש אנשים חדשים, תרבות שונה (כמה שאפשר לראות מאחורי גדודי הישראלים שבדרום אמריקה, נושא ששווה "שיעור בפני עצמו"), זה ממש מחזיר את החיוך לפנים, לא שהוא הלך או משהו.

אתם בטח אומרים לעצמכם, בטוח החפרן הזה חזר עם הגיגים על השליחות והחיים. אז אתם ממש צודקים, ועוד מלא כאלה, אכלתם אותה. אבל כדי שתאהבו אותי קצת, עלתה בי מחשבה קצת יותר קלילה. הדגש שהוסיף לי הטיול להמשך השליחות הוא פשוט מאוד, להנות. אפשר להציל את העולם גם בחיוך. להתפנק קצת בארוחות טובות, ללכת לסופר ולקנות מצרכים לא לגמרי בסיסיים, גם אם זה יעלה כמה פסוס. לשבת קצת עם החבר'ה על בירה בטיילת, לשרוק לבחורות שחולפות (אהה סליחה, בעצם את זה לא). כאילו, טרנקילו, יהיה בסדר.

אחותי היתה שליחה לפני הרבה שנים. היא אמרה לי לפני שיצאתי, לשים לב שאני גם נהנה. היא סיפרה שמנהל בית הספר בו היא עבדה אמר לה פעם, שמדי פעם לא לשים עליו, ולצאת לטייל ולהנות. זה שבפועל הוא לא נתן לה דקה פנויה, זה כבר עניין אחר. אבל חשוב להנות מהשנים האלה, ולא מחייב שזה יבוא על חשבון העבודה שלך. טוב, בעצם זה יכול לקרות, אבל אם מוצאים את האיזון הנכון, אז להיפך, זה רק יחזק את העבודה שלך, כי תעשה אותה בשמחה.

אבל אתם מכירים אותי, אני לא יכול בלי קצת "כבד". בעל התניא אומר שאפשר לזכות במידות של אהבה ויראת ה', ע"י הסתכלות בגדולת הבורא, שמשתקפת בנפלאות הבריאה. האמת שלא קל "להכניס" את ה' לטיול שלך (ואני עוד לא מדבר על אוירה וכשרות, גם את זה בפעם אחרת אי"ה), הרבה יותר קל "להשאיר" אותו לאחרי החופש. אבל כשחושבים על זה, זה מתבקש. קצת קלטתי את זה באחד מהרגעים בטיול, כשבירכתי ברכת המזון תוך כדי הליכה. בנוסח ברכת המזון של חב"ד מברכים את "אבי מורי, בעל הבית הזה", גם אם הוא לא בעל הבית. אף פעם לא הבנתי "למה זה ועל מה זה" (או במרוקאית "מה ז'ה ז'ה"). אבל אז, תוך כדי הליכה מול נוף משגע של שדה קרח, שנדמה שנמשך עד אין סוף, חשבתי לעצמו שוואו, הבית הזה זה הנוף, ואבי מורי בעל הבית – זה הקב"ה! ובאמת, תודה רבה לו על היופי המדהים הזה.

        

        

חפש באנטרטיקה

וואו-אה, חזרתי לכתוב עם עט ודף אחרי הרבה זמן בו כתבתי רק במחשב, אותנטי משהו.

אני נמצא בישורת האחרונה בהחלט של טיול של חודש בדרום אמריקה. אולי אתם שואלים את עצמכם, ¨מה ההבדל, הוא נמצא שנה בדרום אמריקה?¨ אז לא, יש הבדל. באורוגואי יש חופים מדהימים, יש טרנקילו (רוגע), יש קהילה יהודית חמה, אבל ¨דרום אמריקה¨ מבחינה נופית- אין כאן כ¨כ. אז זהו, שבפטגוניה, חבל הארץ הדרומי של ארגנטינה וצ'ילה, יש גם יש.

אם ה' אומר שארץ ישראל טובה מכל הארצות , אז וואלה, אני מכיר אותו ואפשר לסמוך עליו שהיא באמת כזו. אבל לפחות מבחינה חיצונית, הגויים לוקחים אותנו בכיס הקטן. פשוט נופים מטורפים- הרים מושלגים, אגמים בכל כווני הכחול והירוק שקיימים. קרחונים יחודיים, אחד שחלקים גדולים ממנו מתפרקים ומתנפצים על האגם שמתחתיו מול העיינים שלך, ואחר בצבע תכלת זוהר שיוצר מפל קרח של עשרות מטרים. סלעים עצומים שמזדקרים לגובה של קילומטרים. מפלים יפיפיים שאי אפשר לפתוח את העיינים או חהוציא מצלמה במרחק של 200 מטר מהם בגלל רסיסי המים שניתזים ממנו. ליד אותם המפלים עשב טרופי שמסנוור מרוב שהוא ירוק, בתוכו עלים אדירים בקוטר של מטר - מטר וחצי כל אחד. כאלה גדולים שאם אדם וחוה היו מתלבשים בהם, הם היו מספיק צנועים כדי להיכנס למאה שערים. שדות קרח שנמשכים לקילומטרים, עד האופק ממש, שם הם מתלכדים בעין עם ההרים הלבנים, שעננים כבדים מתקשים לכסות אפילו את שיפולייהם התחתונים. באמת, יופי בלתי נתפס, לא בעין ולא במצלמה.

אגב מצלמה, הייתה לי דילמה רצינית בטיול בקשר אליה. מצד אחד, אתה רוצה לצלם בשביל לזכור להראות לאחרים, זה נחמד. מצד שני, אמא שלי שתחייה, חינכה אותי שעל נוף מסתכלים ולא מצלמים. ובאמת, כשאתה כל הזמן מצלם, לפעמים שאתה שוכח להוציא שנייה את העין מהעדשה ולהנות מהרגע, במקום לתכנן את ההנאה של מחר באמצעות התמונה. למשל, באושוויה, העיר הכי דרומית בעולם (1000 ק¨מ מאנטרטיקה), בה אני נמצא בעת כתיבת שורות אלה, הלכתי לראות פינגווינים. זו חוויה יקרה להפליא ומרגשת אפילו יותר. אתה מגיע לאי קטנטן עם מושבה של אלפי פינגווינים קטנים וחמודים עם קול של זמבורה. בקיצור, מרוב התלהבות צילמנו בלי הכרה, וממש התאמצתי להכריח את עצמי להניח שנייה את המצלמה ולהסתכל קצת על הפינגווינים באמת, בלי מתווכחים. אגב, לא ממש הצלחתי.

אז אתם יכולים לחשוב, ¨יאללה, יא ילד כאפות, אפשר גם להסתכל וגם לצלם, זה לא כזה מסובך¨. אז קודם כל, אבא´שכם יחד כאפות. וחוץ מזה, הבעיה היא רק רגע הצילום, הכל החשיבה שלנו השתנתה. אתה מתחיל לחשוב בראש של מצלמה, ¨זאת היתה יכולה להיות תמונה טובה¨, ¨צלם אותי זריז, זאת תהיה תמונת פרופיל בפייסבוק¨. פחות משנה מה רואים, העיקר שזה יצטלם טוב. כל הכניסה הרגשית לסיטואציה נקטעת.

היום אנשים יוצאים לפאב עם מצלמה, כאילו, פחות משנה איך יהיה, יותר משנה איך אנחנו וכל מי שרואה את התמונה יחשוב שהיה. זה לא נורא קשור, אבל לפעמים אני מדבר עם אנשים מישראל דרך מישראל דרך האינטרנט, ונגיד שאני נמצא ברגע קצת קשה, אז הרבה אומרים, ¨אבל בתמונות אתה נראה כ¨כ שמח. אז אני באמת שמח, אבל בתמונות אני מחייך בגלל ה¨צ'יז¨. התרבות של הפייסבוק עשתה שינוי משמעותי בצורה בה אנחנו חווים חוויות. טוב, בשורה התחתונה אתם צודקים. כמובן, חוץ מהקטע של הילד כאפות. זה קשה, אבל אפשר למצוא איזון, לחוות כמה שאפשר וגם לצלם מדי פעם. אחרי הכל, אנחנו ישראלים, שילמנו נרבה כסף על הטיול,. עלאק ניצא בלי תמונות. צ'יז!

טוב, הפעם מגיעה לי הנחה גם אם הקטע רע. אני כותב מהוסטל מאל קלאפטה, ארגנטינה, בשיאו של טיול אמצע שליחות. מאחורי יושבים חמישה מוצ'ילרים רעבים למחשב עם אינטרנט בחינם, שמסתכלים בעצבנות על כל לחיצה שלי על המקלדת. אגב מקלדת, גם היא בלי אותיות בעברית, בלי נקודות ועם רמת משמעת נמוכה מאוד ללחיצות שלי עליה.

תכננתי לספר לכם על ויכוח שהיה לי עם חבר מאורוגואי, איפה יותר קשה להיות דתי. בהזדמנות, תזכירו לי.
תגידו, מה גורם לפער בין השלב שברור לך מה אתה רוצה מהחיים, לבין הביצוע שלו בפועל? אני אסביר, בנאדם אומר לעצמו, ניסיתי כמה דברים, טובים יותר וטובים פחות, אבל עכשיו אני יודע שזו הדרך הנכונה בשבילי. לא באיזו הארה רגעית, לא בת קול מהשמיים, אלא מסקנה מתהליך התבשלות איטי של האדם בתוך עצמו. מעכשיו הכל אמור להיות הרבה יותר קל, לא? רק לצעוד באותה הדרך. אז"ש. עצם ההחלטה היא דבר חשוב וטוב, אבל הצעידה המתמדת באותה הדרך היא שלב בפני עצמו. הצהרות ומסקנות לא מספיקות בה, צריך עמידה יום יומית במבחנים, ששואלים אותי בעצם, כמה באמת אני מאמין בדרך שבחרתי.
זה מוזר, אבל לפעמים קשה להקריב לה' תאווה אחת, מלהקריב את עצם החיים . כשאתה במצב של להיות או לחדול, כל כוחות הנפש נמצאים במצב חירום, ואם "יש לך את זה" או יותר נכון "יש בך את זה", ובכל יהודי יש את הנקודה הזאת, אתה תמות ולא תעזוב את ה'. אבל ביום יום, כשאתה עם המשפחה, מתבוסס מול הטלויזיה אחרי יום עבודה או סתם ברחוב, למי יש כוח לכל האידאלים הגדולים. קשה להבין ובעיקר להרגיש שהניתוק מה' בכעס הקטן, או באיזו הסתכלות לא מזיקה, מהווה ניתוק מה' בדיוק כמו בחטאים הכי גדולים (השוני הוא בקושי בתיקון ולא בעצם מהות הניתוק, שהיא (ניתוק) מילה מקבילה לחטא).

אז מה עושים, זה באמת קשה. צריך להתפלל, עם כוונה, לערב את ה' גם במה שנראה לנו בקטנותו, כנמוך מדי בשבילו. ללמוד תורה, לקבל דלק יום יומי שיאפשר מלחמה יום יומית. ואולי, להגיע למצב בו עבודת ה' תשפיע עלינו מספיק, עד שנגיע למקום בו ההתמודדות הזו לא תהיה מלחמה, אלא פשוט שנסלוד מהכיעור שברוע. שלא נתרחק ממנו ע"י הלקאה עצמית, אלא מתוך שלימות, שמחה ושלווה פנימית.

בעז"ה

כאבו פולניו

בס"ד

אבא בא לבקר. השיא של חמישה חודשים בלי ההורים נקטע. אולי עד סוף שנה אני אשבור אותו שוב. זה קצת מוזר שבאים לבקר אותך. השליחות היא בועה לא נורא קשורה באמצע החיים, ופתאום בא מישהו "מהחיים הקודמים", זה כאילו לא שייך, מה אתה עושה פה.                                                                                                                               אני ווי, שכרנו רכב וחרשנו את אורוגואי ביומיים, היה ממש נחמד. בגדול אפשר להגיד שהחוויה האורגוושית היא ים פלוס משהו, העיקר שיהיה ים. ישנו במקום מאוד מיוחד שנקרא קאבו פולניו, שמעבר לנופים המדהימים וכלבי ואריות ים (תודו שאתם לא ממש יודעים את ההבדל, חוץ מזה שכלב ים זה ההוא עם הכדור על האף), מהווה אטרקציה בתור מקום פרימיטיבי, נטול חשמל ומים זורמים. מעבר לזה המקום מזכיר כפר ערבי, רק קצת יותר צבעוני ויקר. קצת מצחיק שפעם הטכנולוגיה היתה יקרה, והיום יקר להיות בלי טכנולוגיה. אנשים נוסעים חצי עולם כדי לראות באר מים ולעשן סמים לאור נרות. אגב אריות ים, כשמתקרבים אליהם הם מוציאים קולות די מבהילים. העובדה שהם לא מסוגלים להגיע אליך, כי הם שוקלים 400 קילו והם חסרי רגליים, לא מרגיעה אותך כשאתה בורח משם.
                                                                             
התוכנית להמשך היא טיסה לחודש טיול בארגנטינה וצ'ילה, ללא ספק ה-אטרקציה של השליחות (כמובן, לא כולל חברותות). מתוכם שבוע עם אבא וחבר, והשאר נטולי אבא (חברים חברים אבל יש גבול, ככה נשאר עם טעם של עוד). אני מנסה ליצור עכשיו בנק של פוסטים, כדי להעסיק אתכם בזמן שאני בטיול. ככה שאם התחלתי לספר על חוויות טראומתיות מהילדות, כנראה שהשליחות לא מנפקת מספיק אירועים מעניינים, והתחלתי לנבור בעבר כדי לכתוב על משהו. 

זה באמת מזכיר לי את היום בגן בו הגעתי מסופר, והילדים האכזריים קראו לי "קירח", סתם.

חבריי לשליחות ועבדכם הנאמן עלו על נקודה מעניינת. תקופת השליחות רחוקה מלהיות רציף אחיד ומובנה של התרחשויות. אפשר בקלות לחלק את השנה לחלקים, כאשר כל חלק שונה בצורה משמעותית מהשני. אנשים שואלים אותך "איך הולך", אבל אתה לא יודע על מה לענות, על התקופה שהייתה ונגמרה, או על זאתי שבקושי התחילה. לא ברור מה יוצר את ההבדלים בין התקופות, מבחינתכם זה בטח אותו הדבר, אבל פה זה משמעותי.

בהתחלה, אתה נמצא שבועיים בשליחות וזה מרגיש כמו הרבה יותר, אתה בטוח שאתה כבר מכיר את האנשים, למרות שאתה לא. אתה לא עושה כמעט כלום, כי אומרים לך שאתה צריך ללמוד את השטח. עוברים עוד שבועיים, מגיעים חבר'ה שעלו לארץ ופתאום הם נעשים החברים שלך. עברו עוד שבועיים, חגים, לחץ, בלאגן. נגמרו החגים, פתאום כל הישראלים נעלמים, מי שהיה מרכז חיי החברה שלך נגוז. טוב, מתחילים לראות שקיימים אנשים נוספים, מנסים להיכנס לשגרה בעבודה. ארוחת שבת, שבהתחלה הייתה פרוייקט ועניין גדול, נעשת לשגרה. הזמן עובר, מגלים שגם בעבודת צוות בין השליחים יש מורכבויות. עוברים חודשיים. אתה מסתכל לצדדים ושואל את עצמך מה אני קשור, מה אני עושה פה בכלל. אולי בעצם אין לי פה חברים, וזה לא באמת שמגיעים למקום  ופוף, כולם מכרים ותיקים.

זה ממשיך ככה. אני לא לגמרי זוכר ולא לגמרי יודע לנתח כל תקופה. אח"כ נכנסים לשגרה, מחפשים איפה לבטא את הייחוד שלך. השנה נגמרת, חופש, אין הרבה עשייה. מחנה של בני עקיבא, טיול גדול. ולפי הסיפורים, כל זה הוא רק הקדמה לדבר האמיתי, השנה שתתחיל אחרי החופש הגדול. אתה כבר יודע טיפה ספרדית, מכיר את האנשים, מבין יותר איפה אתה יכול לתת. לקראת  אמצע יוני כבר ממש מצאת את המקום שלך. אהה, אבל בעצם זה כבר סוף השנה. אז מסיימים בהרגשה של, "אוי, הלוואי שהייתי נשאר עוד".

בקיצור, אל תשאלו "מה נשמע" ותגידו "ספר קצת", לא יודע מה לענות. כאילו, תתקשרו בכל זאת, אבל תצפו לחפירה כמו זאת שהייתה כרגע.

צ'או  

דיבור

בס"ד

אמנם ברמת הספרדית הנוכחית שלי, לא הרווחתי את הזכות לצחוק על השפה של אף אחד, אבל בכל זאת, תרשו לי שלא להתאפק. בשבת האחרונה הלכתי עם כמה חברים לעיירת נופש קטנה, לדירה מושכרת של מישהו. האמת היא שנראה לי שכל אורוגואי, חוץ ממונטוידיאו (עיר הבירה, ידעתי  שלא ידעתם), עונה להגדרה "עיירת נופש קטנה", אבל בואו לא ניכנס לפרטים. חשבתי שאני "עוקץ את המערכת", כשאני הולך לשבת מחוץ לקהילה, אז"ש. מעבר לזה שהשלמנו מניין, הייתי חזן בקבלת שבת, ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, קורא בתורה בשחרית ובמנחה, ואמרתי דבר תורה בסעודה שלישית. כמאמר הכתוב, "באנו להתחפ"שן ויצאנו מחופ"שנים" (מהמילים חייל פשוט). בטח אתם חושבים שבאתי להתגאות, אז יכול להיות, אבל אני פחות מודע לזה. פשוט בחיים לא עשיתי את כל הדברים האלה, דווקא היה כיף.

ממש מעניין לראות איך במקומות די נידחים, כמו אטלנטידה אורוגואי, היו פעם קהילות יהודיות מפוארות. ולמה סיפרתי לכם את כל זה, סתם כי בא לי. אהה, וכדי לספר על פנינת הלשון החדשה. עשינו ארוחת ערב שבת אינטימית של 4 אנשים, ובסופה שרנו שירים שבתיים יותר ופחות. אחד מהחבר'ה התחיל לשיר "הוא ישכח ירושלים, תשכח ימיני". די מצחיק, לא? בבחינת סרסהו ועקרהו.

אגב ארוחות שבת אינטימיות, בשביל הישראלי הממוצע, לעשות ארוחת שבת בלי אורחים זה לגיטימי לגמרי, למה לא בעצם. אם הוא הזמין שני אורחים, וואי, הוא כבר יצא שפיץ רצח. אז זהו, שפה, אם הזמנת שניים - אתה מרגיש רמאי. בשבת הקודמת ראיתי את שולחן השבת של אחת ממשפחות השליחים, כשהם עשו ארוחה רק לעצמם (ששש, אל תגלו). שולחן לא קטן כ"כ, אולי 6 מקומות, אבל אני ממש התרגשתי, ברצינות. מז'תומרת שאפשר לראות את האנשים בקצה השולחן, לא הגיוני. (אהה, ושתדעו, אני מאוד נהנה לעשות את כל הדברים האלה, זו סתם צורת כתיבה).

כבר דיברנו פעם על זה שהשליח נבחן בצורה מדוקדקת יותר, בתור נציג התורה, העם והארץ. אז הפעם גיליתי את הצד השני של המטבע. באותה השבת עם החבר'ה הצעירים, התחלנו להריץ בדיחות. בכל פעם שדבר כזה קורה, אני נוכח לדעת שאני זוכר רק את הבדיחות של שלמה אבס לבית ספר, מצידו אחד של הסרגל הכרונולוגי שלי (=גיל, צעיר), ו2 בדיחות שחורות מהצד השני שלו, המאפיר יותר. אז סיפרתי את הבדיחות של שלמה אבס, וכשזה לא הלך, הלכתי על כל הקופה, וסיפרתי את השחורות, בדיחות שואה ליתר דיוק. אתם יודעים, זה לא מסוג הבדיחות שכותבים, ואולי תגידו שגם לא אומרים, אבל זה כבר נעשה. בכל מקרה, סיפרתי בדיחות לא שחורות מדי או משהו, ובמקום לצחוק (או לא), הם ממש כעסו עליי. "אתה לא מתבייש, אתה עם כיפה על הראש. אם גוי היה אומר את זה, היינו מרביצים לו. איך אתה מסוגל?". אווץ', טעות שלי. עוד ניסיתי להגן על עצמי שאני לא גוי, ושלשמן מותר להגיד על עצמו שהוא שמן, ולאחרים - לא, אבל ויתרתי. אל תנסו את זה בבית. ואם בכל זאת אתם מנסים, אז באמת רק בבית.      

האדם מיוחד מכל חיה אחרת בהיותו מדבר. וכמו שנוכחתי לדעת בפיסקה האחרונה, כשמתמשים ביכולת הזו בצורה לא טובה, משלמים. "ויז גרייט פאוור, קאם גרייט רספונסביליטי" (לכו תסתבכו אתם עם הבעיות של ה"וורד" בחילופי שפות, אני גם ככה כבר רגיל לכתוב בפונטיקה). כדי לעשות שימוש נכון בכח הדיבור, צריך לעשות בו שימוש מושכל. מספרים על אחד הצדיקים שאמר, שהפה משול לתנור אש, בכל פעם שפותחים אותו מאבדים חום. זה נשמע קצת דיכאוני ומסתגף, אבל המשל לא אמר שאסור לפתוח את התנור, לפעמים צריך להכניס אוכל, להוסיף עצים או סתם להינות מהאור ומהחום. מה שהוא כן לימד אותנו שאיך שלא תראה את זה, לפתיחה של דלת התנור יש מחיר.

קשה למצוא את האיזונים הנכונים בנושא הזה. מצד אחד, כשאדם מדבר יותר מדי הוא מרגיש מרוקן, נטול כוחות. מצד שני, גם להיות נזיר שתקן זו לא חוכמה גדולה, בעצם זו כן חוכמה, אבל לא בטוח שזה מה שנכון. אדם חכם אמר לי פעם, שאנשים שמדברים בלי מעצורים, עושים את זה בגלל מחסור בשקט נפשי. הם מתקשים להקשיב לעצמם ולאחרים, לדברים שלא נאמרים, אז הם ממלאים את החלל בדיבורים. הרבה מאיתנו קצת כאלה. אם כמה חבר'ה ישבו ביחד, ולשנייה לא יהיה מישהו שיבלבל את המח, ישר מישהו יגיד, "אז מה, אתם מגיעים לפה הרבה". אולי גם זה חלק מהתוצאות של התרבות המערבית המושמצת, זה שאנחנו חייבים למלא את השקט במלא רעשים אנושיים וטכנולוגיים כאחד, שלרגע לא נשמע את עצמנו חושבים.

  

בפן אחר של הנושא, ונעזר במשל מהעולם הצבאי, גם בענייני דיבור אנחנו מתקשים למצוא את הפטיש, ונוטים ליפול לאדיש או לרגיש (האצבע היורה מחולקת ל3 חלקים. המפרק העליון רגיש מידי, התחתון אדיש מדי והאמצעי אידאלי, פטיש). כולנו נזהרים מלהצהיר הצהרות, כדי שאח"כ לא נהיה מחוייבים אלהם. אבל יאללה, אי אפשר להיות כאלה מחושבים כל הזמן, צריך ללכת קצת עם הדחף הספונטני. בא לי לזרוק לאויר משהו מפוצץ, למה אני צריך לעשות חשבון לכל העולם, מה יקרה ומה יגידו.

גם בנושא הזה, אין לי חידושים גדולים לסבר בהם את אוזנייכם. אני כן מרגיש הבדל משמעותי בין דיבורי שטות לדברי תורה. דברי תורה משאירים אותי בהרגשה פחות מרוקנת, כאילו לפחות לדיבור הייתה מטרה. שהוא לא היה סתם בזבוז לשווא של כוחות. כנראה שגם בדיבורי קודש צריך להיות מחושבים, גם הם מקררים את התנור. אבל אם ה' ציווה עלינו להגיד אותם, הוא בעז"ה גם יזכה אותנו להינות מפירות ההשפעה החיובית שלהם עלינו.

פעם כשלמדנו בחבורה קטע של ר' נחמן, מישהו הציע לנסות מדי פעם כששרים או כשמדברים, לזמזם או לשיר בשקט, אולי להרגיש עם היד את זרם האויר שיוצא בדיבור. כל צורה שתעזור לאדם להרגיש בזה שהוא זה שמדבר, להבין שהקולות האלה יצאו מהפה שלו. בכלל, לחזור ולהרגיש משהו זה חשוב. לא לתת לחיים לחלוף לידנו.        

אמריקנס!

בס"ד

קודם כל, ויותר חשוב מהכל, אכלתי חומוס! נורמלי, כמו בישראל!!

בשבת האחרונה עמדתי על נקודה משמעותית במיוחד. תכונות משולבות של פרפקטיוניזם ונטייה לגרור דברים לרגע האחרון, היא מתכון בטוח לפיצוץ. למה אני מתכוון, השבוע הגיעו דרך "הלל" (ארגון סטונדנטים בינלאומי שמנסה ליצור בקמפוסים חיי חברה יהודיים. שווה דיון עקרוני בפני עצמו) קבוצה של אמריקאים מאוניברסיטה נחשבת, לשבוע התנדבות באורוגואי. על תקן הדוסים, ביקשו מאיתנו חודשיים מראש, להכין להם 2 פעילויות שקשורות ליהדות והבדלה בחוף הים. כמובן שחיכינו לרגע האחרון, ובסוף ביום שישי התחלתי לחשוב על נושא לפעולה בשבת.

זה לקח 3 שעות, אבל הכנתי מערך לפעולה על זהות יהודית ושירונים באנגלית להבדלה. השעה כבר כמעט 6 אחה"צ, כששבת נכנסת ב8 בערב. בעזרת כל התקלות האפשריות, לא הצלחתי להדפיס את השירונים. הסתובבתי בכל מונטוידיאו לחפש חנות צילום פתוחה. זה הגיע עד לרמה כזו של לחץ, שכשבבית כנסת התפללו קבלת שבת (מקבלים פה את השבת לפני הזמן), אני העברתי מדפסת בין מחשבים, בתקווה שהיא תעבוד מתישהו (אז זהו, שלא). די סיוט. לא הצלחתי לקבל את המצב שבו אני מתאמץ להכין דף, ובסוף הדברים לא יסתדרו כפי שרציתי. עכשיו עבדתי סתם, והכל ילך על הפנים בלי הדפים.                 

המסקנה היא לא לעבוד ברגע האחרון. או לחליפין, לא עשות עניין אם נזכרת לעבוד רק ברגע האחרון, והדברים לא הסתדרו כמו שרצית. בסוף הצלחתי להדפיס את שירוני ההבדלה במוצאי שבת, רק כדי לראות שהם ידעו את ההבדלה מצויין גם בלי הדף. כאילו השם אמר לי, "ראית, מה שרצית קרה. היה שווה את המאמץ והדאגה?"

ואם כבר הזכרנו את נושא הפעילויות עם האמריקאים בדרך אגב, בואו ניכנס אליו קצת, ממש מרתק. אני יכול לחשוב שאם יש רגעים טובים בשליחות, זה קורה כי אני שפיץ עולם. אז נכון, אני שפיץ (סתם), אבל הרבה מההצלחה תלוית סיטואציה. למה אני מתכוון, לכל יעד שליחות יש את הצרכים שלו. יכול להיות שבמקום הספציפי אתה סופר-סטאר, אבל אולי במקום אחר היית אומלל. אפשר ללמוד מזה קצת ענווה ועל החובה לעזור למי שיותר מתקשה בסיטואציה הנוכחית. ה' שם אותך על הסוס, תרגיע.

אבל כל זה לא היה אלא רק הקדמה, שלא נורא קשורה לנושא. כתבתי אותה, כי נראה לי שהשליחות באורוגואי שונה מאוד, במובנים מסויימים, משליחות בארה"ב. פה בסה"כ הדברים פשוטים. הקהילה מאוד ציונית ופתוחה לדת. זה לא אומר שכל הרחוב מלא בדוסים, אבל אפשר לשים את הדברים על השולחן, ומי שרוצה לוקח. לעומת זאת, באמריקה הצפונית העניינים יותר מורכבים. צריך להיות הרבה יותר פוליטקלי-קורקט בענייני עליה ויהדות.

ואני אפרט. ביקשו ממני פעולה בנושא יהודי, יאללה, נשמע לא מסובך מדי. רק שלא הסבירו לי מספיק מול איזה קהל אני מדבר. איחדתי כמה פעולות מוכנות בנושא זהות יהודית. בגדול הרעיון היה לפזר חפצים יהודיים וישראליים שונים בחדר (כומתה, דגל, תנ"ך, פלאפל, גיפלטע פיש וכו'), ולבקש מכל אחד מהמשתתפים לבחור חפץ שמסמל אדם יהודי, בצורה הכי טובה בעייניו. זה נושא מורכב, לא תיארתי לעצמי כמה.

הזהות היהודית של יהודי לא דתי בגולה, מחייבת את האדם לעיסוק תדיר בזהות שלו. אם אני לא מרגיש מחוייבות ליהדות ההלכתית, ולא מרגיש קשר מיוחד מדי לישראל (או שכן), מי אני בעצם? אני רוצה בקיום של העם היהודי, אבל מי זה בכלל יהודי, זה שמרגיש יהודי או שנחשב לכזה, ומי בכלל קובע מי נחשב (נושא הגיור הרפורמי לדוגמא).

בקיצור, אני הפניתי אליהם את השאלה, ועל המסכנים שניסו לענות, הקשתי בשאלות. התשובות היו מרתקות, ממה שהצלחתי להבין לפחות (השילוב של שפה זרה והצורך בלשמור על הדיון חי, מקשה על ההקשבה). מישהי אמרה באנגלית, "אני בחרתי בטלית, בגלל שבכל שבת כשאני שמה את הטלית שלי, אני מרגישה חיבור מיוחד לעם היהודי". אני כולי בשוק, מנסה להישאר בפרצוף של, "אהה, ברור שאת שמה טלית". מתברר שחוץ משניים, כולם היו רפורמים. ותתפלאו, הם היו דווקא אנשים סבבה. אנחנו אוהבים לחלק את העולם לשחור ולבן, זה מקל עלינו. ואכן יש גוונים שונים, אבל יש אנשים מאוחרי הסטריוטיפים.

בישראל מדברים לפעמים (לא מספיק) על בעית ההתבוללות בארה"ב. בעייני מי שהיה שם, לא בטוח שקיימת כזו בעיה. יכול להיות שאני לא מחשיב חלק מהם כיהודים, אבל בעייני עצמם ברור להם שהם כאלה. אחרת ענתה שאבא שלה נוצרי ואמא שלה יהודיה, ככה שהיתה לה בחירה חופשית אם ללכת ל"שול" בשבת או לכנסיה ביום ראשון, והיא בחרה בבית כנסת. אמרתי לה שדווקא מבחינת הלו"ז אפשר היה לשלב. לשאלתי היא אמרה שנראה לה שיש קשר בין העובדה שהיא יהודית לפי ההלכה, לעובדה שהיא מרגישה יהודיה.

היו עוד המון אמירות מעניינות. אני לא חושב שיצאנו עם הרבה מהדיון. מה שבטוח שעיצבנתי חלק מהאנשים. זה נושא מורכב ולא ידעתי לאן למשוך אותו. סיכמנו את הדיון בסיפור פרובקטיבי שהמסר שלו הוא שלעצם ההכרזה הגאה "אני יהודי", גם אם אין בה הרבה יותר תוכן מזה, יש ערך גדול. מה שחשוב הוא לשמור על קשר אקטיבי עם הזהות היהודית שלך.

אין לי הרבה מסר, רק נחשפתי לחלק מהעוצמה של הנושא הזה. גם שאלתי את עצמי, כמה באמת אכפת לנו, החברה הישראלית, מיהודי התפוצות. אולי אנחנו פשוט מחכים שהגלות תתחסל מעצמה חו"ח ע"י ההתבוללות. אני מקווה שלא. מה שבטוח הוא שגלות יוצרת מלא בעיות, פשוט כי היא גלות. לא זה המקום בשבילנו, זה לא אמור להסתדר.      

שבת פיצוץ

בס"ד

לא מזמן חגגו הנוצרים את השנה החדשה. הוזהרנו מראש שהילדים האורוגוושים פורקים את השמחה בנפצים שונים ומשונים. זה שונה מבארץ, זה לא עניין בעייתי מבחינה חוקית או חינוכית. בימים שלפני החג הרחובות התמלאו בדוכנים למכירת חומרי נפץ. ליודעי דבר אני אסביר, אני לא מדבר איתכם על "שומים" של שוק פורים, לא על "שרקנים" ואפילו לא על "סופר טייגר". אלו היו חזיזים וזיקוקים "של "גדולים", ממש כמו אלה של יום העצמאות, רק מאולתרים.

הסילבסטר, ליל השנה החדשה יצא בערב שבת. לקראת חצות יצאנו למרפסת (השבת נכנסת מאוחר, ב12 מסיימים את המנה הראשונה), למשמע קולות נפץ קרובים. זה התפתח די מהר, ואני לא כ"כ מגזים, לזירת לחימה. כל הרחוב היה אפוף אבק שריפה. עמדתי בפה פעור מול מאות פיצוצים שלא נפסקו לפחות למשך שעה, שמתרחשים בו זמנית באמצע הרחובות. בואו נגיד שהמרחק בין הבניינים משני צידי הכביש הוא 15 מטרים, ביניהם עומדים ילדים שמפעילים מטעני חבלה וזיקוקים מקצועיים. כל השכנים יוצאים לרחוב לצפות בהצגה, כשההורים תומכים בילדים בכל מיני טיפים. אמבולנסים חוצים לפנות את הפצועים. מכוניות שנקלעו לזירת הלחימה נוסעות באדישות מוחלטת, כשחצי מטר מהם עפים זיקוקים מטורפים. חלק מהם עפים לתוך הדירות הגבוהות שבבניינים, וריקושטים ניתזים לחדרי הכניסה שלהם. מול העיינים שלי ראיתי מספר אנשים זקנים שעומדים לתומם בכניסה לבניין, כשפתאום הם חטפו זיקוק תועה לתוך הרגליים. כשהעשן התפזר הם נעלמו. רצתי לשם לבדוק אם מישהו נפצע, כשלחצות את הרחוב זה ממש מפחיד. הזקנים כנראה היו בסדר, אבל כל חדר המדרגות היה מלא בכתמים שחורים.

איפה זה ואיפה החוקים שבארץ, להתרחק 500 מטר, מפעיל זיקוקים מקצועי, משטרה. בקיצור, סרט חבל על הזמן. אני לא מתיימר להבין בפולטיקה המקומית, אבל עושה רושם שזאת הדרך של העמך' לפרוק תסכול ולעשות קצת חיים. אני לא יודע אם הם הצליחו לפרוק, אבל לפרק הם הצליחו גם הצליחו.

בפעם האחרונה דיברנו על הקשר המפתיע שבין "אשר התעללתי במצרים" לבין סיום הפסוק, "אני ה'". אמרנו ששם הוי"ה מדגיש את מידת החסד, והתעללות זה חסד די מוזר לכאורה. סיכמנו את הנושא במילים "זה שיעור בפני עצמו". אז זהו, שהוא הגיע. תכירו, זה "עצמו", נעים מאוד גם לו.

ישנם מקרים בהם חסד מבטא דין. כמו במקרה שלפנינו, הדין שהתבטא במכות שהפליא ה' במצרים, היה חסד לעם ישראל ולעולם כולו, כשהוציא את עם ישראל לחירות, ובכך איפשר להם לקבל את התורה (לעבד של בני אדם "אין ראש" להיות במקביל גם עבד של ה').  

     

זה לא המקרה היחיד, לגבי איסורי עריות נאמר, שלאדם אסור לשכב עם אחותו, "כי חסד הוא". מה הקשר בין חסד לדבר מושחת שכזה? אדם יכול לחשוב, "מה הבעיה, אני אוהב אותה. לאהבה אין מדינה". ובאמת, אין לאהבה כזו מדינה, לא כל אהבה היא טובה, גם לה יש גבולות. דוגמא נוספת מחיי היום יום. ילד ששמע רק "כן" מההורים שלו, שלא ידע  מחסור בחייו, צריך לצאת הילד המושלם. אז לא, בד"כ הוא יצא מפונק וקרצייה, אחד שלא יודע לקבל "לא".

גם להיפך. דין יכול להיות חסד. כל חוקי הטבע מוכיחים את זה. אם הים היה קם בבוקר עם מצב רוח חברותי ורוצה "לזרום" קצת איתנו, אז הוא לא יוכל להטביע אותנו בצונאמי, כי יש חוקים, יש דין. המים נשארים בים.

בחיים יש מצבים שרע לך, שאתה "בדינים". זה לא שה' עזב אותך, הוא איתך, ומדבר אליך בדרך לא תמיד נעימה, אבל מועילה. אם רק תקשיב למציאות תבין כמה חסד יש בדין הזה. מה שלא הורג - מחשל. אנחנו לא אוהבים קושי, אבל כשהוא נמצא צריך להתמודד איתו. הוא יקפיץ אותנו למדרגה שה"פוצ' מוצ'י" (חסד) לא היה מצליח לבד.                   

כל החיים שלנו הם משחק של איזונים בין הכוחות ההפוכים הללו. במשחק אסור לרמות, לא לבחור בצד אחד, שני הכוחות חשובים.

שבת שלום!