יום רביעי, 9 במרץ 2011

בית יהודי


לה' הארץ ומלואה

אני מנסה לכתוב עכשיו על נושא מסובך, ואני מקווה שה' יעזור לי לא להגיד שטויות.

בתי חב"ד הם אסואציה אוטומטית לטיול בחו"ל. ככל שאתה מטייל יותר זמן ובמקום רחוק יותר, הם מקבלים יותר משמעות. במסירות נפש עצומה החב"דניקים ה"שלוחים" מקריבים את כל ה"חיים" שהיו יכולים להיות להם (חיים במרכאות, כי גם ככה זה לא פחות חיים), כולל ילדות נורמלית לילדים, והולכים לחורים הכי גדולים בעולם, כדי לקרב אנשים ליהדות. גם מבחינה כלכלית הם מחזיקים את הבית, מתרומות, מהכסף של עצמם. זו באמת מצווה עצומה, שלא כל אחד מסוגל לה. הם עושים את זה כי הם חושבים שזה מה שהרבי רוצה שה' יעשו, והקשר איתו והצפייה למשיח נותנים להם כוחות בלתי נדלים לעבודה הקשה. חשוב לדעת, בתי חב"ד למטייל שכולנו מכירים, שוליים מבחינה כמותית למאות בתי חב"ד לקהילות שפזורים בעולם.

כשמדברים על חב"ד צריך להיזהר מלהכליל, כי המון מהחב"דניקים שנמצאים בקשר עם "העולם החיצון" לא נולדו כחב"דניקים, והם לא תמיד מייציגים נאמנה את הדרך של חב"ד. ובכלל, בתוך החסידות הזו יש לא מעט זרמים, שגם אני לא מכיר בכלל.

אני רוצה לספר על החוויה שלי מבתי חב"ד, ואני יכול להגיד ששותפים להרגשה שלי לא מעט בכלל מוצ'ילרים אחרים שפגשתי, חלק גדול מהם דתיים. בטיול יצא לי להיות פעמיים בשבת באותו בית חב"ד, ופעם נוספת בבית חב"ד אחר, אבל אליו הגעתי באמצע השבוע. למי שפחות מכיר, בתי חב"ד מגדירים את עצמם בתור "כתובת לכל עניין יהודי". הם מציעים עזרה בכל עניין, לא רק דתי, ובגדול פעילות השיא שלהם היא ארוחת שבת. בחלק גדול מהבתים יש אפשרות להתנדב בבית חב"ד, וחוץ מחוויה מעניינת גם לקבל מקום לינה ואוכל.

בכל מקרה, הגענו לבית חב"ד בשבת הראשונה, ונאמר לנו שהמחיר לארוחת ערב שבת, שהיא הארוחה הגדולה שמגיעים אליה המון חבר'ה, הוא "תרומה". והמחיר לארוחת שבת בבוקר אחרי התפילה, שמן הסתם מגיעים אליה בעיקר אנשים דתיים שקמים לתפילה, בנוסף למתנדבים, הוא 15 ש"ח. הגענו בערב עם המון ציפיות, ובתפילת ערבית היה ממש מפוצץ. ציפינו לתפילה שמחה עם הרבה שירים, כדי להגיע ללב של החבר'ה, והאמת שהנוסח החב"דניקי המוקפד קצת יבש אותנו. חשבנו שבקהילה שלנו באורוגואי זה היה הרבה יותר שמח ומלהיב. אחרי התפילה יצאנו לחצר, שם חיכו לארוחה קרוב ל200 איש, זה מרשים. אכלנו שם בערב ובבוקר, ארוחות לא מוצלחות בלשון המעטה, אבל אי אפשר להתלונן. לאט לאט התחילה להתפתח אצלי הרגשה לא כ"כ נעימה של התעלמות מהאורחים הדתיים בבית חב"ד. השירים שהם מציעים לשיר מושתקים, הרבנים של חב"ד לא ממש מתייחסים אליהם, בכלל, חוסר נעימות כללית באויר.

במהלך השבוע שלאחר מכן הגענו להתוועדות חסידית בבית חב"ד אחר. אמנם אנחנו באמת חובבי התועדויות, אבל לא פחות קרצה לנו ארוחת הערב הכשרה. היה ממש טוב. אווירה נחמדה ואוכל טעים ומפנק באוירה חמה. פחות התחברנו לדיבורים הארוכים על הרבי המשיח, אבל כיבדנו והשתתפנו. אחרי האוכל הם התעקשו שניקח הרבה לחם ביתי, כי הוא היחיד שכשר.

בשבת השנייה חזרנו לבית חב"ד הראשון. שילמנו בטעות הרבה יותר כסף משצריך, אבל כפרות, תרומה. אחרי תפילת שחרית אחד הרבנים אמר שעכשיו יהיה קידוש ואח"כ ארוחה רק למתנדבים. חשבנו שזו טעות, או שמנסים לנפנף את מי שלא שילם. אבל לאט לאט התחיל להתברר שאין שום טעות. פשוט הרב החליט שעה לפני שבת לבטל את הארוחה. בהתחלה חשבנו שזו אי הבנה תמימה, אבל כשהרב החליט להופיע הוא אמר ש"יחס גורר יחס". לא ידענו על מה הוא מדבר. מה שכן ידענו שמשפחה עם 3 ילדים, זוג נשוי, ו10 רווקים שומרי שבת ש"בנו" על האוכל בבית חב"ד ושילמו עליו כסף, תקועים עכשיו בלי כלום. תחשבו על משפחה עם ילדים קטנים בלי אוכל בשבת שיוצאת בשעה 22. לא קיבלנו שום הסבר, שום התייחסות. מישהי ניסתה לברר אם אפשר לפחות לקבל קצת חלה לאכול, כי את זה בטח לא נשיג, והרב אמר שהוא לא רוצה שהיא תטלטל אותה, היא אמרה שהיא לא תטלטל וזה לא שינה את דעתו. אז מרוב צדיקות הוא גרם למשפחה ולזוג לאכול במסעדה לא כשרה בשבת. אנחנו הסתדרנו ב"ה, עם דגני בוקר "טריקס". הוא נטו גרם לחילול שבת, ועוד לא דיברתי על חילול ה'.

בינתיים התברר שכל מי שהיה בתפילה ולא הגיע מבית דתי דווקא קיבל ארוחה, בלי קשר לתשלום. הוא אמר שהם יחללו שבת בלי ארוחה ואילו אנחנו הדתיים "נסתדר". אחרי תחקיר קצר התברר שהרב טען שהדתיים לא משלמים על הארוחה. לא שהוא נתן לעובדות לבלבל אותו. בערב שבת הגיעו 200 איש, אחרי שנרשמו 70. בבוקר היו אולי 20, כשהרוב המוחלט שהגיע בבוקר שילם הרבה יותר משצריך. כמה שבועות אחרי שמעתי "שיחס גורר יחס" משמעותו, שבשבת הקודמת אחת מהבנות יצאה נגד חב"ד בשיחה עם הרבנית.

זה לא הכל. שמענו עוד סיפורים וגם בסיפור הזה יש עוד. במוצ"ש הזוג שנתקע בלי אוכל הגיע להגיש מכתב תלונה על היחס. אחרי שהם אמרו שהרבי היה מתגלגל בקברו אם הוא היה רואה את זה, הם גורשו בצעקות מהבית, מול כל המתנדבים. אדם מבוגר שהגיע להתלונן, קיבל תשובה ש"אתה רוצה ת'כסף שלך, אין בעיה, בוא אני אתן לך 15 שקל". וכל זה מול כל הנוכחים במטרה לבזות. אותו אדם שילם 200 ש"ח, וגם את ה15 שקל הוא לא קיבל, לא שזה היה העניין.

אני חש מקורב לחסידות חב"ד. מאז אותו הסיפור ואולי קצת לפניו, אני מרגיש רחוק יותר. אין ספק שמדובר במקרה ספיציפי של שליחים שלא בשלים לעבודה הזו. אבל עוד לפני האירוע היה נדמה לי שמדובר בעניין יותר עקרוני. החב"דניקים החדשים מנסים לייצר חב"דניקים חדשים, ולא לקרב ליהדות. מי שהסיכוי ל"חבד" אותו נמוך, כבר לא ממש מעניין. זה דבר לגיטמי ומובן, אבל התנהגות כזאת גורמת לאיבוד הלגיטימציה של הסיסמא "הבית של כל יהודי".

אח"כ חשבנו באירוניה על כך שלפני הקידוש בערב שבת הרב מקפיד להקדים בדיבור רומז משהו, שהוא שומע על יותר ויותר מקרים של ישראלים ששילמו לכל מיני גורמים בעבור כל מיני שרותים, ויצאו בלי כלום. אותם נותני שירותים שעבדו עליהם היו לרוב "דוברי עברית", להגדרתו. לכן הוא מציע לפנות אליו לברר לגבי כל עניין, לפני שמשלמים. אחרי המקרה שקלנו לשלוח מכתב ששילמנו כסף לדוברי עברית, ולא קיבלנו שירות, אהה כן, וזה קרה אצלך בבית. כאילו, אם הייתי משכיר רכב ולא מקבל אותו הייתי עושה מלא בלאגן, אבל בבית חב"ד מאכזב מאוד שזה קורה, אבל מה תעשה, תהפוך ת'שולחן?

הסיפור הזה מצטרף לעניינים נוספים כמו הקצנה בנושאי כשרות, שגורמת לאנשים להתייאש מלשמור כשרות. במקום לתת לאנשים שומרי מסורת כלים להימנע מאיסורים גדולים, באותו הבית חב"ד נאמר ש"חלב עכו"ם וחזיר זה אותו הדבר מבחינתנו". על רב ציוני שעבר שם נאמר ש"מבחינתו אפשר לאכול חזיר". עניין המשיח המוקצן והבעייתי. שוב, זה מקרה קיצוני, אבל לדעתי באיזשהו אופן רק יצא המרצע מן השק, והמקרה משקף עניינים מהותיים.

מצד שני, גם הדתיים צריכים לראות איך הם רגישים יותר לנושא. אם אתה מגיע לבית שכזה, אתה צריך לקבל על עצמך את הלך הרוח. לא לדבר בזמן ששרים, כי "אני מכיר את זה כבר, וזה לא בעיה לדבר". גם לא חובה לפתוח את הנושא הרבי והמשיח, גם אם אתה ממש חושב שזו "עבודה זרה" חו"ח. באת למקום שמנסה להכווין לכיוון מסויים, או שתיתן להם לעשות את העבודה שלהם או שלא תבוא. הם לא חייבים לך כלום, חוץ מחובה מוסרית.
  
לא הייתי מספר את כל זה כדי לצאת נגד חב"ד, מי אני בכלל שאני אעשה את זה. אני רוצה להיות חיובי. הגיע הזמן שהדתיים הלאומיים יכנסו לפרוייקט הבתים יהודיים, כאלה שמשקפים את הערכים שלנו. שפתוחים באמת לכל יהודי, שמוכנים לקבל את קיומן של דרכים אחרות, גם אם זו לא דרכם. בעולם מסתובבים אלפי מטיילים ישראלים, שרק מחפשים פינה חמה וביתית בתוך כל הטיול הזה, אלפי ק"מ מהבית. בזכות המרחק מישראל, מה"כפייה הדתית" וכל ענייני המתח בין דתיים לחילונים, הם מרגישים קרובים ליהדות יותר מאי פעם. זו הזדמנות אדירה לקרב אותם. זו מטרה ראשונה במעלה.

זה קשה, המטרה של החב"דניקים בחיים היא השליחות, אף אחד לא שואל אותם בבית מתי הם יסיימו את התואר. לעומת זאת, הדתיים משחקים על שני המגרשים, ומי שנעלם מהארץ לכמה שנים, "מפסיד" לכאורה ב"מגרש החיים". הדבר הזה מקשה למצוא שליחים ועל יצירת המשכיות ותחלופה של משפחות השליחים. הגיע הזמן לעודד כחברה את הנושא הזה. לא רק התנחלויות, לא רק גרעינים תורניים, גם לא רק שליחויות בתפוצות עם קהילות יהודיות, גם בתים יהודיים. מי מתנדב?                   

יום חמישי, 3 במרץ 2011

ישראל הקטנה

לה' הארץ ומלואה

כל ילד יודע, ש"הטיול הגדול" למזרח, לאוסטרליה ו/או לדרום אמריקה הוא חלק אינטגרלי ממסלול החיים של הצעיר הישראלי. זה קורה אחרי הצבא, אחרי חצי שנה-שנה של גיוס כספים מכּוֹסוֹת של טיפים עם הכיתוב "טיפ טיפה ואני בתאילנד", וקצת לפני שמתחילים את ה"חיים האמיתיים" עם אוניברסיטה, עבודה והקמת משפחה.

אפשר לראות את התופעה הרווחת הזו בעיניים חיוביות יותר ופחות, אבל דבר אחד צריך לדעת - כמות הישראלים שמסתובבת במקומות האלה היא לא גדולה, היא עצומה. לא רק באופן יחסי לכמות הישראלים שקיימים או לכמות המטיילים ממדינות אחרות. היא פשוט גדולה בפני עצמה. ישנן עיירות במקומות מסויימים,שנבנו סביב אטרקצית טיולים כלשהי. עיירות כאלה ריקות מתושבים כמעט לגמריבמשך השנה, ואילו בעונת הטיולים ה"מקומיים" עוברים לשם כדי לעשות קופה על התיירים. במקומות כאלה כמות המוצ'ילרים [תרמילאים, לשוחרי העברית] הישראלים יכולה להגיע ל50% מכלל המטיילים שנמצאים בעיירה. כמעט בכל עיר
תיירותית ניתן למצוא מספר הוסטלים [כנראה הכי זולים שיש] שלנים באים רק ישראלים. אם יבוא לשם תייר אחר הוא יחשוב שההוסטל לא מיועד אליו, כשהוא דווקא כן.

בלשון המעטה, לא מאוד קשה לזהות ישראלים. בד"כ הם ילכו בקבוצות, הבנים יהיו עם זיפים, כולם עם סנדלי שורש, הרבה מהם עם מעילים של “the north face”, ורובם ידברו בקול ויעשו בכלליות הרבה רעש ובלאגן [לאו דווקא בקטעהשלילי, "עושים שמח"]. אהה, וכולם, אבל ממש כולם, ידברו בעברית. סתם. עם כל הבעיתיות שיש ב"ישראל הקטנה", אחרי הכל גם אני ישראלי, והכי כיף איתם.
האירופאים סתם חנונים.

מעניין מאוד לחשוב איך מתייחסים המקומיים והתיירים האחרים לסיטואציה ההזויה הזו. כי מי שלא מכיר את העובדות, ורואה ושומע את הישראלים, בטוח שמדובר במדינה בגודל של סין. לדוגמא, טיילתי בארגנטינה, המדינה השמינית הכי גדולה בעולם. 4 שעות טיסה מצפון לדרום. ה"טון" הישראלי שמורגש שם מדהים בעוצמתו, כמובן שרק באזורים מאוד מסויימים. וככה גם בכל מדינות
דרום אמריקה. יש אנשים, לא הרבה אמנם, שהבינו את הפוטנציאל שגלום בישראלים, בעיקר הכלכלי אבל גם הרוחני [נדבר על חב"ד בהזדמנות בעז"ה]. ישראלים שטיילו ונתקעו באיזה מקום, יהודים שהגיעו מהערים הגדולות לתפוס איזה נתח, וגם חלק קטן בצורה מפתיעה מהתושבים של המדינה, כל אלה פתחו עסקים שמוכוונים לישראלים. דוגמא סתם בשביל לשבר את האוזן. באל קלאפטה יש
הוסטל שנקרא "פנק-אותה".

דיברנו בספרדית עם בעל הוסטל באיזה עניין, וכשמישהו התעניין אצלו לגבי טיב האוכל במסעדה מסויימת הוא אמר בעברית "אאא, חצי כוח", זה סלנג ישראלי מספיק חדש שגם לא כולכם תכירו אותו. שאלתי אותו אם הוא יהודי, והוא ענה "לא, אבל אני חכם". כשטיפסנו עם מדריך צ'ילאני על הר געש פעיל בגובה 2800 מטר ולחלק היה קשה, הוא אמר בעברית ש"הכל בראש". לפני כן הוא תידרך אותנו להוציא את "המכוש, הקסדה והכפפות". כמובן, הכל בעברית. להרבה אנשים קשה לבלוע את הישראליות. הישראלים רצים ממקום למקום, לא מנומסים, מתווכחים על המחיר. חלק קטן, בד"כ אלה שהשכילו לפתוח עסקים לישראלים, נהנים ומתחברים
לפתיחות, לבדיחות ולתרבות הקומבינה הישראלית.

לי, בתור ישראלי שלא גר בארץ כבר חצי שנה, היה מפתיע ולא קל לראות את ה"ישראליאדה" הזו. אנחנו רגילים שאם אנחנו שומעים מישהו מדבר חצי מילה בעברית, אנחנו מיד מזמינים אותו לישון אצלנו בבית, דואגים לו לארוחת שבת [כפרה עלינו, איזה צדיקים]. ופתאום אתה מגיע למקום בו הישראלים כ"כ רגילים לפגוש ישראלים אחרים, שיכול להיות שתחלוף מול קבוצה של ישראלים
ברחוב, כולכם תדעו שגם הצד השני ישראלי, ובכל זאת לא תגידו שלום. זה היה ממש היה מוזר לי בהתחלה. אנחנו 15,000 ק"מ מהבית, איך אתה מתעלם ממני, אבל מהר מאוד מתרגלים.

ישנה בעיתיות כלשהי בישראליאדה. מרוב ישראלים כבר לא רואים את הנוף. אדם מגיע לארץ חדשה, להכיר תרבות חדשה, להתאוורר, ובמקום זה הוא מדבר כמעט ורק עברית, שורץ רק עם הישראלים, עושה את המסלולים שכולם, אבל כולם,
עושים. זה לאו דווקא רע, השאלה מה באת לראות. לי אישית זה לרוב היה נחמד, אבל לפעמים מכביד. עלינו לתצפית מוכרת ומדהימה שנקראת "הק"מ ה17". בדרך למעלה ספרנו למעלה מ-50 ישראלים, כשבכל ההר לא היו יותר מ-100 איש. אפילו
למפעיל הרכבל היתה חולצה של "עמינח, עד קצה העולם". כאילו, נשמות, אני אוהב אתכם, אבל תנו קצת אויר.

המגוון של הישראלים שמטיילים הוא ממש מדהים. בחיים שלי לא פגשתי כ"כ הרבה סוגים של אנשים בזמן כזה קצר, ועוד דיברתי איתם. קיבוצניקים, צפונים, ערסים, דוסים, עולים חדשים, הכל מהכל. העדריות הישראלית גורמת לכולם לעשות באותו שלב בחיים ובאותם מקומות, את אותם הדברים. ברם, מעניין לראות איך כל אחד מוצא את עצמו בתוך כל זה. אחרי הכל, בארץ רוב האנשים לא ממש מטיילים. ובאמת, כל אחד נכנס לפינה שמתאימה לו. יש מוצ'ילריים מורעלים, שהולכים רק לטרקים קשים וארוכים, יש את הרוב השגרתי, שקצת מטייל וקצת מתבטל, יש את הסטלנים שבאו לעשן ויש את המוצ'יקלאברים, שנסעו עד לפה רק כדי לצאת למסיבות כשמאחוריהם נוף אחר. אהה, ויש גם כאלה שלא ממש מבינים איך ולמה הם הגיעו לפה. זה באמת דבר מעניין.

יש לא מעט אנשים, והרבה דתיים ביניהם [אגב, המון דתיים, מי יותר ומי פחות, מטיילים בעולם], שמזלזלים בתרבות "הטיול הגדול" הישראלית - מה רע בארץ שלנו, מה יש לך "לחפש את עצמך" בשדות זרים. מן הסתם שבגדול הם צודקים. מצד שני, כיף לראות אנשים שמחפשים את עצמם, שנמצאים בפרשיות דרך בחיים וקצת לוקחים הפסקה מהכל, כדי לחשוב ולהתאוורר. לאן יש למהר, אח"כ המסלול קצת קבוע, עכשיו זה הזמן להינות. ובאמת, הרוב ממש אנשים חמודים שכיף ומעניין להיות איתם. בעז"ה, שימצאו רק דברים טובים.

יום חמישי, 24 בפברואר 2011

האני, איים הום!

חזרתי מהטיול השבוע. היה אדיר, באמת. מי משמכיר אותי יודע, שלא ניחנתי עד כה בתכונה הטובה של חלוקת נדיבה מדי של מחמאות. אבל הפעם, פה ("וואו" בספרדית), אין מילים. אל תגלו, אבל הדבר היחידי שאני מתעסק בו מאז שחזרתי מהטיול, כמובן, חוץ מלעלות תמונות לפייסבוק (וואי, זה לוקח נצח), הוא לתכנן את הטיול הבא. עברתי כבר על התרחישים הכי הזויים, ואשכרה נראה לי שאני אצטרך לשלם על כרטיס טיסה חדש, באסה.
ולעניניינו, בפוסט הקודם ניסיתי לתאר לכם בכמה מילים (כן, אני יודע ש"כמה מילים" אצלי, צריך לעורר אצל הקורא המנוסה "כמה" נורות אזהרה) את הנופים המדהימים של פטגוניה (האזור הדרומי של צ'ילה וארגנטינה). צירפתי לפוסט הנוכחי תמונה, ואם היא באמת שווה אלף מילים, אני יכול שלא לכתוב שבועיים.


בעיינים רציונליות טיול באמצע שנת שליחות נראה לא במקום. מה, בקושי התחלת, כבר אתה הולך. אז זהו, שקודם כל, מה לעשות שעכשיו הקיץ באורוגואי, והחופשה הארוכה מאוד מבית הספר והאוניברסיטאות בשיאה. וחוץ מזה, בדיעבד אני יכול להגיד, שהתאווררות הזו מהשליחות טובה מאוד גם לשליחות עצמה. קצת יוצאים מהשיגרה היום יומית, קצת מתרחקים מהמתחים הבין-אישיים הקטנוניים. בקיצור, רואים עולם. טוב להבין שעם כל החשיבות שבעבודה של השליח, יש חיים בחוץ, ואגב יש להם נוף מדהים מאי פעם. לא, ברצינות, לראות נופים, לפגוש אנשים חדשים, תרבות שונה (כמה שאפשר לראות מאחורי גדודי הישראלים שבדרום אמריקה, נושא ששווה "שיעור בפני עצמו"), זה ממש מחזיר את החיוך לפנים, לא שהוא הלך או משהו.
אתם בטח אומרים לעצמכם, בטוח החפרן הזה חזר עם הגיגים על השליחות והחיים. אז אתם ממש צודקים, ועוד מלא כאלה, אכלתם אותה. אבל כדי שתאהבו אותי קצת, עלתה בי מחשבה קצת יותר קלילה. הדגש שהוסיף לי הטיול להמשך השליחות הוא פשוט מאוד, להנות. אפשר להציל את העולם גם בחיוך. להתפנק קצת בארוחות טובות, ללכת לסופר ולקנות מצרכים לא לגמרי בסיסיים, גם אם זה יעלה כמה פסוס. לשבת קצת עם החבר'ה על בירה בטיילת, לשרוק לבחורות שחולפות (אהה סליחה, בעצם את זה לא). כאילו, טרנקילו, יהיה בסדר.
אחותי היתה שליחה לפני הרבה שנים. היא אמרה לי לפני שיצאתי, לשים לב שאני גם נהנה. היא סיפרה שמנהל בית הספר בו היא עבדה אמר לה פעם, שמדי פעם לא לשים עליו, ולצאת לטייל ולהנות. זה שבפועל הוא לא נתן לה דקה פנויה, זה כבר עניין אחר. אבל חשוב להנות מהשנים האלה, ולא מחייב שזה יבוא על חשבון העבודה שלך. טוב, בעצם זה יכול לקרות, אבל אם מוצאים את האיזון הנכון, אז להיפך, זה רק יחזק את העבודה שלך, כי תעשה אותה בשמחה.

אבל אתם מכירים אותי, אני לא יכול בלי קצת "כבד". בעל התניא אומר שאפשר לזכות במידות של אהבה ויראת ה', ע"י הסתכלות בגדולת הבורא, שמשתקפת בנפלאות הבריאה. האמת שלא קל "להכניס" את ה' לטיול שלך (ואני עוד לא מדבר על אוירה וכשרות, גם את זה בפעם אחרת אי"ה), הרבה יותר קל "להשאיר" אותו לאחרי החופש. אבל כשחושבים על זה, זה מתבקש. קצת קלטתי את זה באחד מהרגעים בטיול, כשבירכתי ברכת המזון תוך כדי הליכה. בנוסח ברכת המזון של חב"ד מברכים את "אבי מורי, בעל הבית הזה", גם אם הוא לא בעל הבית. אף פעם לא הבנתי "למה זה ועל מה זה" (או במרוקאית "מה ז'ה ז'ה"). אבל אז, תוך כדי הליכה מול נוף משגע של שדה קרח, שנדמה שנמשך עד אין סוף, חשבתי לעצמו שוואו, הבית הזה זה הנוף, ואבי מורי בעל הבית – זה הקב"ה! ובאמת, תודה רבה לו על היופי המדהים הזה.
        

        

יום חמישי, 17 בפברואר 2011

חפש באנטרטיקה

וואו-אה, חזרתי לכתוב עם עט ודף אחרי הרבה זמן בו כתבתי רק במחשב, אותנטי משהו.

אני נמצא בישורת האחרונה בהחלט של טיול של חודש בדרום אמריקה. אולי אתם שואלים את עצמכם, ¨מה ההבדל, הוא נמצא שנה בדרום אמריקה?¨ אז לא, יש הבדל. באורוגואי יש חופים מדהימים, יש טרנקילו (רוגע), יש קהילה יהודית חמה, אבל ¨דרום אמריקה¨ מבחינה נופית- אין כאן כ¨כ. אז זהו, שבפטגוניה, חבל הארץ הדרומי של ארגנטינה וצ'ילה, יש גם יש.

אם ה' אומר שארץ ישראל טובה מכל הארצות , אז וואלה, אני מכיר אותו ואפשר לסמוך עליו שהיא באמת כזו. אבל לפחות מבחינה חיצונית, הגויים לוקחים אותנו בכיס הקטן. פשוט נופים מטורפים- הרים מושלגים, אגמים בכל כווני הכחול והירוק שקיימים. קרחונים יחודיים, אחד שחלקים גדולים ממנו מתפרקים ומתנפצים על האגם שמתחתיו מול העיינים שלך, ואחר בצבע תכלת זוהר שיוצר מפל קרח של עשרות מטרים. סלעים עצומים שמזדקרים לגובה של קילומטרים. מפלים יפיפיים שאי אפשר לפתוח את העיינים או חהוציא מצלמה במרחק של 200 מטר מהם בגלל רסיסי המים שניתזים ממנו. ליד אותם המפלים עשב טרופי שמסנוור מרוב שהוא ירוק, בתוכו עלים אדירים בקוטר של מטר - מטר וחצי כל אחד. כאלה גדולים שאם אדם וחוה היו מתלבשים בהם, הם היו מספיק צנועים כדי להיכנס למאה שערים. שדות קרח שנמשכים לקילומטרים, עד האופק ממש, שם הם מתלכדים בעין עם ההרים הלבנים, שעננים כבדים מתקשים לכסות אפילו את שיפולייהם התחתונים. באמת, יופי בלתי נתפס, לא בעין ולא במצלמה.

אגב מצלמה, הייתה לי דילמה רצינית בטיול בקשר אליה. מצד אחד, אתה רוצה לצלם בשביל לזכור להראות לאחרים, זה נחמד. מצד שני, אמא שלי שתחייה, חינכה אותי שעל נוף מסתכלים ולא מצלמים. ובאמת, כשאתה כל הזמן מצלם, לפעמים שאתה שוכח להוציא שנייה את העין מהעדשה ולהנות מהרגע, במקום לתכנן את ההנאה של מחר באמצעות התמונה. למשל, באושוויה, העיר הכי דרומית בעולם (1000 ק¨מ מאנטרטיקה), בה אני נמצא בעת כתיבת שורות אלה, הלכתי לראות פינגווינים. זו חוויה יקרה להפליא ומרגשת אפילו יותר. אתה מגיע לאי קטנטן עם מושבה של אלפי פינגווינים קטנים וחמודים עם קול של זמבורה. בקיצור, מרוב התלהבות צילמנו בלי הכרה, וממש התאמצתי להכריח את עצמי להניח שנייה את המצלמה ולהסתכל קצת על הפינגווינים באמת, בלי מתווכחים. אגב, לא ממש הצלחתי.

אז אתם יכולים לחשוב, ¨יאללה, יא ילד כאפות, אפשר גם להסתכל וגם לצלם, זה לא כזה מסובך¨. אז קודם כל, אבא´שכם יחד כאפות. וחוץ מזה, הבעיה היא רק רגע הצילום, הכל החשיבה שלנו השתנתה. אתה מתחיל לחשוב בראש של מצלמה, ¨זאת היתה יכולה להיות תמונה טובה¨, ¨צלם אותי זריז, זאת תהיה תמונת פרופיל בפייסבוק¨. פחות משנה מה רואים, העיקר שזה יצטלם טוב. כל הכניסה הרגשית לסיטואציה נקטעת.

היום אנשים יוצאים לפאב עם מצלמה, כאילו, פחות משנה איך יהיה, יותר משנה איך אנחנו וכל מי שרואה את התמונה יחשוב שהיה. זה לא נורא קשור, אבל לפעמים אני מדבר עם אנשים מישראל דרך מישראל דרך האינטרנט, ונגיד שאני נמצא ברגע קצת קשה, אז הרבה אומרים, ¨אבל בתמונות אתה נראה כ¨כ שמח. אז אני באמת שמח, אבל בתמונות אני מחייך בגלל ה¨צ'יז¨. התרבות של הפייסבוק עשתה שינוי משמעותי בצורה בה אנחנו חווים חוויות. טוב, בשורה התחתונה אתם צודקים. כמובן, חוץ מהקטע של הילד כאפות. זה קשה, אבל אפשר למצוא איזון, לחוות כמה שאפשר וגם לצלם מדי פעם. אחרי הכל, אנחנו ישראלים, שילמנו נרבה כסף על הטיול,. עלאק ניצא בלי תמונות. צ'יז!

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

טוב, הפעם מגיעה לי הנחה גם אם הקטע רע. אני כותב מהוסטל מאל קלאפטה, ארגנטינה, בשיאו של טיול אמצע שליחות. מאחורי יושבים חמישה מוצ'ילרים רעבים למחשב עם אינטרנט בחינם, שמסתכלים בעצבנות על כל לחיצה שלי על המקלדת. אגב מקלדת, גם היא בלי אותיות בעברית, בלי נקודות ועם רמת משמעת נמוכה מאוד ללחיצות שלי עליה.

תכננתי לספר לכם על ויכוח שהיה לי עם חבר מאורוגואי, איפה יותר קשה להיות דתי. בהזדמנות, תזכירו לי.
תגידו, מה גורם לפער בין השלב שברור לך מה אתה רוצה מהחיים, לבין הביצוע שלו בפועל? אני אסביר, בנאדם אומר לעצמו, ניסיתי כמה דברים, טובים יותר וטובים פחות, אבל עכשיו אני יודע שזו הדרך הנכונה בשבילי. לא באיזו הארה רגעית, לא בת קול מהשמיים, אלא מסקנה מתהליך התבשלות איטי של האדם בתוך עצמו. מעכשיו הכל אמור להיות הרבה יותר קל, לא? רק לצעוד באותה הדרך. אז"ש. עצם ההחלטה היא דבר חשוב וטוב, אבל הצעידה המתמדת באותה הדרך היא שלב בפני עצמו. הצהרות ומסקנות לא מספיקות בה, צריך עמידה יום יומית במבחנים, ששואלים אותי בעצם, כמה באמת אני מאמין בדרך שבחרתי.
זה מוזר, אבל לפעמים קשה להקריב לה' תאווה אחת, מלהקריב את עצם החיים . כשאתה במצב של להיות או לחדול, כל כוחות הנפש נמצאים במצב חירום, ואם "יש לך את זה" או יותר נכון "יש בך את זה", ובכל יהודי יש את הנקודה הזאת, אתה תמות ולא תעזוב את ה'. אבל ביום יום, כשאתה עם המשפחה, מתבוסס מול הטלויזיה אחרי יום עבודה או סתם ברחוב, למי יש כוח לכל האידאלים הגדולים. קשה להבין ובעיקר להרגיש שהניתוק מה' בכעס הקטן, או באיזו הסתכלות לא מזיקה, מהווה ניתוק מה' בדיוק כמו בחטאים הכי גדולים (השוני הוא בקושי בתיקון ולא בעצם מהות הניתוק, שהיא (ניתוק) מילה מקבילה לחטא).

אז מה עושים, זה באמת קשה. צריך להתפלל, עם כוונה, לערב את ה' גם במה שנראה לנו בקטנותו, כנמוך מדי בשבילו. ללמוד תורה, לקבל דלק יום יומי שיאפשר מלחמה יום יומית. ואולי, להגיע למצב בו עבודת ה' תשפיע עלינו מספיק, עד שנגיע למקום בו ההתמודדות הזו לא תהיה מלחמה, אלא פשוט שנסלוד מהכיעור שברוע. שלא נתרחק ממנו ע"י הלקאה עצמית, אלא מתוך שלימות, שמחה ושלווה פנימית.

בעז"ה

יום רביעי, 2 בפברואר 2011

כאבו פולניו

בס"ד

אבא בא לבקר. השיא של חמישה חודשים בלי ההורים נקטע. אולי עד סוף שנה אני אשבור אותו שוב. זה קצת מוזר שבאים לבקר אותך. השליחות היא בועה לא נורא קשורה באמצע החיים, ופתאום בא מישהו "מהחיים הקודמים", זה כאילו לא שייך, מה אתה עושה פה.                                                                                                                               אני ווי, שכרנו רכב וחרשנו את אורוגואי ביומיים, היה ממש נחמד. בגדול אפשר להגיד שהחוויה האורגוושית היא ים פלוס משהו, העיקר שיהיה ים. ישנו במקום מאוד מיוחד שנקרא קאבו פולניו, שמעבר לנופים המדהימים וכלבי ואריות ים (תודו שאתם לא ממש יודעים את ההבדל, חוץ מזה שכלב ים זה ההוא עם הכדור על האף), מהווה אטרקציה בתור מקום פרימיטיבי, נטול חשמל ומים זורמים. מעבר לזה המקום מזכיר כפר ערבי, רק קצת יותר צבעוני ויקר. קצת מצחיק שפעם הטכנולוגיה היתה יקרה, והיום יקר להיות בלי טכנולוגיה. אנשים נוסעים חצי עולם כדי לראות באר מים ולעשן סמים לאור נרות. אגב אריות ים, כשמתקרבים אליהם הם מוציאים קולות די מבהילים. העובדה שהם לא מסוגלים להגיע אליך, כי הם שוקלים 400 קילו והם חסרי רגליים, לא מרגיעה אותך כשאתה בורח משם.
                                                                             
התוכנית להמשך היא טיסה לחודש טיול בארגנטינה וצ'ילה, ללא ספק ה-אטרקציה של השליחות (כמובן, לא כולל חברותות). מתוכם שבוע עם אבא וחבר, והשאר נטולי אבא (חברים חברים אבל יש גבול, ככה נשאר עם טעם של עוד). אני מנסה ליצור עכשיו בנק של פוסטים, כדי להעסיק אתכם בזמן שאני בטיול. ככה שאם התחלתי לספר על חוויות טראומתיות מהילדות, כנראה שהשליחות לא מנפקת מספיק אירועים מעניינים, והתחלתי לנבור בעבר כדי לכתוב על משהו. 

זה באמת מזכיר לי את היום בגן בו הגעתי מסופר, והילדים האכזריים קראו לי "קירח", סתם.

חבריי לשליחות ועבדכם הנאמן עלו על נקודה מעניינת. תקופת השליחות רחוקה מלהיות רציף אחיד ומובנה של התרחשויות. אפשר בקלות לחלק את השנה לחלקים, כאשר כל חלק שונה בצורה משמעותית מהשני. אנשים שואלים אותך "איך הולך", אבל אתה לא יודע על מה לענות, על התקופה שהייתה ונגמרה, או על זאתי שבקושי התחילה. לא ברור מה יוצר את ההבדלים בין התקופות, מבחינתכם זה בטח אותו הדבר, אבל פה זה משמעותי.

בהתחלה, אתה נמצא שבועיים בשליחות וזה מרגיש כמו הרבה יותר, אתה בטוח שאתה כבר מכיר את האנשים, למרות שאתה לא. אתה לא עושה כמעט כלום, כי אומרים לך שאתה צריך ללמוד את השטח. עוברים עוד שבועיים, מגיעים חבר'ה שעלו לארץ ופתאום הם נעשים החברים שלך. עברו עוד שבועיים, חגים, לחץ, בלאגן. נגמרו החגים, פתאום כל הישראלים נעלמים, מי שהיה מרכז חיי החברה שלך נגוז. טוב, מתחילים לראות שקיימים אנשים נוספים, מנסים להיכנס לשגרה בעבודה. ארוחת שבת, שבהתחלה הייתה פרוייקט ועניין גדול, נעשת לשגרה. הזמן עובר, מגלים שגם בעבודת צוות בין השליחים יש מורכבויות. עוברים חודשיים. אתה מסתכל לצדדים ושואל את עצמך מה אני קשור, מה אני עושה פה בכלל. אולי בעצם אין לי פה חברים, וזה לא באמת שמגיעים למקום  ופוף, כולם מכרים ותיקים.

זה ממשיך ככה. אני לא לגמרי זוכר ולא לגמרי יודע לנתח כל תקופה. אח"כ נכנסים לשגרה, מחפשים איפה לבטא את הייחוד שלך. השנה נגמרת, חופש, אין הרבה עשייה. מחנה של בני עקיבא, טיול גדול. ולפי הסיפורים, כל זה הוא רק הקדמה לדבר האמיתי, השנה שתתחיל אחרי החופש הגדול. אתה כבר יודע טיפה ספרדית, מכיר את האנשים, מבין יותר איפה אתה יכול לתת. לקראת  אמצע יוני כבר ממש מצאת את המקום שלך. אהה, אבל בעצם זה כבר סוף השנה. אז מסיימים בהרגשה של, "אוי, הלוואי שהייתי נשאר עוד".

בקיצור, אל תשאלו "מה נשמע" ותגידו "ספר קצת", לא יודע מה לענות. כאילו, תתקשרו בכל זאת, אבל תצפו לחפירה כמו זאת שהייתה כרגע.

צ'או  

יום חמישי, 27 בינואר 2011

דיבור

בס"ד

אמנם ברמת הספרדית הנוכחית שלי, לא הרווחתי את הזכות לצחוק על השפה של אף אחד, אבל בכל זאת, תרשו לי שלא להתאפק. בשבת האחרונה הלכתי עם כמה חברים לעיירת נופש קטנה, לדירה מושכרת של מישהו. האמת היא שנראה לי שכל אורוגואי, חוץ ממונטוידיאו (עיר הבירה, ידעתי  שלא ידעתם), עונה להגדרה "עיירת נופש קטנה", אבל בואו לא ניכנס לפרטים. חשבתי שאני "עוקץ את המערכת", כשאני הולך לשבת מחוץ לקהילה, אז"ש. מעבר לזה שהשלמנו מניין, הייתי חזן בקבלת שבת, ערבית, שחרית, מוסף, מנחה, קורא בתורה בשחרית ובמנחה, ואמרתי דבר תורה בסעודה שלישית. כמאמר הכתוב, "באנו להתחפ"שן ויצאנו מחופ"שנים" (מהמילים חייל פשוט). בטח אתם חושבים שבאתי להתגאות, אז יכול להיות, אבל אני פחות מודע לזה. פשוט בחיים לא עשיתי את כל הדברים האלה, דווקא היה כיף.
ממש מעניין לראות איך במקומות די נידחים, כמו אטלנטידה אורוגואי, היו פעם קהילות יהודיות מפוארות. ולמה סיפרתי לכם את כל זה, סתם כי בא לי. אהה, וכדי לספר על פנינת הלשון החדשה. עשינו ארוחת ערב שבת אינטימית של 4 אנשים, ובסופה שרנו שירים שבתיים יותר ופחות. אחד מהחבר'ה התחיל לשיר "הוא ישכח ירושלים, תשכח ימיני". די מצחיק, לא? בבחינת סרסהו ועקרהו.

אגב ארוחות שבת אינטימיות, בשביל הישראלי הממוצע, לעשות ארוחת שבת בלי אורחים זה לגיטימי לגמרי, למה לא בעצם. אם הוא הזמין שני אורחים, וואי, הוא כבר יצא שפיץ רצח. אז זהו, שפה, אם הזמנת שניים - אתה מרגיש רמאי. בשבת הקודמת ראיתי את שולחן השבת של אחת ממשפחות השליחים, כשהם עשו ארוחה רק לעצמם (ששש, אל תגלו). שולחן לא קטן כ"כ, אולי 6 מקומות, אבל אני ממש התרגשתי, ברצינות. מז'תומרת שאפשר לראות את האנשים בקצה השולחן, לא הגיוני. (אהה, ושתדעו, אני מאוד נהנה לעשות את כל הדברים האלה, זו סתם צורת כתיבה).

כבר דיברנו פעם על זה שהשליח נבחן בצורה מדוקדקת יותר, בתור נציג התורה, העם והארץ. אז הפעם גיליתי את הצד השני של המטבע. באותה השבת עם החבר'ה הצעירים, התחלנו להריץ בדיחות. בכל פעם שדבר כזה קורה, אני נוכח לדעת שאני זוכר רק את הבדיחות של שלמה אבס לבית ספר, מצידו אחד של הסרגל הכרונולוגי שלי (=גיל, צעיר), ו2 בדיחות שחורות מהצד השני שלו, המאפיר יותר. אז סיפרתי את הבדיחות של שלמה אבס, וכשזה לא הלך, הלכתי על כל הקופה, וסיפרתי את השחורות, בדיחות שואה ליתר דיוק. אתם יודעים, זה לא מסוג הבדיחות שכותבים, ואולי תגידו שגם לא אומרים, אבל זה כבר נעשה. בכל מקרה, סיפרתי בדיחות לא שחורות מדי או משהו, ובמקום לצחוק (או לא), הם ממש כעסו עליי. "אתה לא מתבייש, אתה עם כיפה על הראש. אם גוי היה אומר את זה, היינו מרביצים לו. איך אתה מסוגל?". אווץ', טעות שלי. עוד ניסיתי להגן על עצמי שאני לא גוי, ושלשמן מותר להגיד על עצמו שהוא שמן, ולאחרים - לא, אבל ויתרתי. אל תנסו את זה בבית. ואם בכל זאת אתם מנסים, אז באמת רק בבית.      


האדם מיוחד מכל חיה אחרת בהיותו מדבר. וכמו שנוכחתי לדעת בפיסקה האחרונה, כשמתמשים ביכולת הזו בצורה לא טובה, משלמים. "ויז גרייט פאוור, קאם גרייט רספונסביליטי" (לכו תסתבכו אתם עם הבעיות של ה"וורד" בחילופי שפות, אני גם ככה כבר רגיל לכתוב בפונטיקה). כדי לעשות שימוש נכון בכח הדיבור, צריך לעשות בו שימוש מושכל. מספרים על אחד הצדיקים שאמר, שהפה משול לתנור אש, בכל פעם שפותחים אותו מאבדים חום. זה נשמע קצת דיכאוני ומסתגף, אבל המשל לא אמר שאסור לפתוח את התנור, לפעמים צריך להכניס אוכל, להוסיף עצים או סתם להינות מהאור ומהחום. מה שהוא כן לימד אותנו שאיך שלא תראה את זה, לפתיחה של דלת התנור יש מחיר.

קשה למצוא את האיזונים הנכונים בנושא הזה. מצד אחד, כשאדם מדבר יותר מדי הוא מרגיש מרוקן, נטול כוחות. מצד שני, גם להיות נזיר שתקן זו לא חוכמה גדולה, בעצם זו כן חוכמה, אבל לא בטוח שזה מה שנכון. אדם חכם אמר לי פעם, שאנשים שמדברים בלי מעצורים, עושים את זה בגלל מחסור בשקט נפשי. הם מתקשים להקשיב לעצמם ולאחרים, לדברים שלא נאמרים, אז הם ממלאים את החלל בדיבורים. הרבה מאיתנו קצת כאלה. אם כמה חבר'ה ישבו ביחד, ולשנייה לא יהיה מישהו שיבלבל את המח, ישר מישהו יגיד, "אז מה, אתם מגיעים לפה הרבה". אולי גם זה חלק מהתוצאות של התרבות המערבית המושמצת, זה שאנחנו חייבים למלא את השקט במלא רעשים אנושיים וטכנולוגיים כאחד, שלרגע לא נשמע את עצמנו חושבים.
  
בפן אחר של הנושא, ונעזר במשל מהעולם הצבאי, גם בענייני דיבור אנחנו מתקשים למצוא את הפטיש, ונוטים ליפול לאדיש או לרגיש (האצבע היורה מחולקת ל3 חלקים. המפרק העליון רגיש מידי, התחתון אדיש מדי והאמצעי אידאלי, פטיש). כולנו נזהרים מלהצהיר הצהרות, כדי שאח"כ לא נהיה מחוייבים אלהם. אבל יאללה, אי אפשר להיות כאלה מחושבים כל הזמן, צריך ללכת קצת עם הדחף הספונטני. בא לי לזרוק לאויר משהו מפוצץ, למה אני צריך לעשות חשבון לכל העולם, מה יקרה ומה יגידו.

גם בנושא הזה, אין לי חידושים גדולים לסבר בהם את אוזנייכם. אני כן מרגיש הבדל משמעותי בין דיבורי שטות לדברי תורה. דברי תורה משאירים אותי בהרגשה פחות מרוקנת, כאילו לפחות לדיבור הייתה מטרה. שהוא לא היה סתם בזבוז לשווא של כוחות. כנראה שגם בדיבורי קודש צריך להיות מחושבים, גם הם מקררים את התנור. אבל אם ה' ציווה עלינו להגיד אותם, הוא בעז"ה גם יזכה אותנו להינות מפירות ההשפעה החיובית שלהם עלינו.

פעם כשלמדנו בחבורה קטע של ר' נחמן, מישהו הציע לנסות מדי פעם כששרים או כשמדברים, לזמזם או לשיר בשקט, אולי להרגיש עם היד את זרם האויר שיוצא בדיבור. כל צורה שתעזור לאדם להרגיש בזה שהוא זה שמדבר, להבין שהקולות האלה יצאו מהפה שלו. בכלל, לחזור ולהרגיש משהו זה חשוב. לא לתת לחיים לחלוף לידנו.